סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 באפריל 2006: ימים טרופים

סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 באפריל 2006: ימים טרופים

גדעון ספירו
02.05.2006 08:42
סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 באפריל 2006: ימים טרופים


בטקס ב”יד ושם” לא עסקו בלקחים המהותיים מתקופת השואה. לעומת זאת ניצלו את הטקס להתלהמות בנושא האיראני, תוך התעלמות מכך שישראל היא זו שמצוידת בנשק אטומי והכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני.



סמרטוט אדום – טור שבועי, 29 באפריל 2006

ימים טרופים

בטקס ב”יד ושם” לא עסקו בלקחים המהותיים מתקופת השואה: מאבק בגזענות, העמקת החינוך והתודעה הדמוקרטיים, הקפדה על זכויות אדם ובעיקר זכויות מיעוטים, סובלנות לאחר ולשונה. לעומת זאת ניצלו את הטקס להתלהמות בנושא האיראני, תוך התעלמות מכך שישראל היא זו שמצוידת בנשק אטומי והכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני.  המאבק נגד נשק גרעיני איראני שעוד לא קיים, שעתה הוא בגדר חשש וחשד, הינו בעל משמעות אם הוא כרוך במאבק מקביל לפירוקה של ישראל מנשקה הגרעיני.

ימים טרופים

הימים שבין יום הזיכרון לשואה לים העצמאות הם ימי חג ומועד לצביעות ולציניות הישראלית. גם השנה גויס יום השואה לצרכים השוטפים של הפוליטיקה הממשלתית, תוך התעלמות מכך שמדינת ישראל היא במובנים רבים השתקפות הרוע והערכים שהביאו עלינו את השואה.

 

היה משהו סמלי בכך, שבטקס המרכזי שנערך ברחבת  “יד ושם” עמדה על הבמה קבוצת חיילים  חמושים מהצנחנים שקפצו מדום לנוח וחזרה לדום כל אימת שאחד הדוברים עלה על הבמה.

                      

אותם חיילים נלקחו לטקס הממלכתי מהכיבוש בשטחי פלסטין הכבושה, שם הם מתמחים במשימות של הרג, הרס, ההתעללות והשפלה של אוכלוסיה אזרחית, משימות שהיו גם מנת חלקו של צבא הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה. מרביתו של צבא הגרמני לא עסק ברצח תעשייתי של יהודים, צוענים או הומוסקסואלים במחנות ההשמדה. לכך נועדו יחידות מיוחדות. חלקו הגדול היה צבא כיבוש  ודיכוי “מן המניין” במדינות כמו דנמרק, נורבגיה או צרפת, שתפקידו היה דומה לזה של צבא הכיבוש הישראלי, לשלוט באלימות על אוכלוסיית העם הנכבש ולדכא בכוח הנשק כל ניסיון של התקוממות. בגרמניה של אז כמו בישראל של היום, הצבא הינו התגלמות האתוס הלאומי.

 

בטקס ב”יד ושם” לא עסקו בלקחים המהותיים מתקופת השואה: מאבק בגזענות, העמקת החינוך והתודעה הדמוקרטיים, הקפדה על זכויות אדם ובעיקר זכויות מיעוטים, סובלנות לאחר ולשונה. לעומת זאת ניצלו את הטקס להתלהמות בנושא האיראני, תוך התעלמות מכך שישראל היא זו שמצוידת בנשק אטומי והכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני.  המאבק נגד נשק גרעיני איראני שעוד לא קיים, שעתה הוא בגדר חשש וחשד, הינו בעל משמעות אם הוא כרוך במאבק מקביל לפירוקה של ישראל מנשקה הגרעיני.

 

הנושא הגרעיני  יכול להיות רלבנטי כלקח מהשואה, באותו מובן שזהו נשק שואתי, ולכן יש לעשות הכל לחיסולו. אבל ישראל הפכה לגן עדן של שוטים גרעיניים, כימיים וביולוגיים, שטובלת בכמויות אדירות של נשק השמדה המונית. הנה אירוניה של ההיסטוריה, עליה עמדתי לא אחת. המדינה שמתיימרת להיות מקלט לניצולי אושוויץ, הפכה בעצמה לחבית חומר נפץ של השמדה המונית.  

 

לפני ימים ספורים קראתי באחד העיתונים כתבה גדולה על מימון תעשיית ההשמדה בגרמניה הנאצית. מתברר כי המימון בא מרכוש שהופקע ונשדד מיהודים.  לא יכולתי שלא להיזכר ברכוש הפלסטיני שנשדד בעבר ועד עצם ימים אלה מהפלסטינים, הן באמצעות מוסדות מדינה רשמיים, כמו צבא ובתי משפט, הן באמצעות מוסדות ציבור כמו קק”ל והסוכנות היהודית והן באמצעות עמותות המתנחלים.

 

האם אתה טוען, ישאל השואל, שישראל היא כמו גרמניה הנאצית? לא, עוד לא, בוודאי לא בשיטות הפעולה של מחנות השמדה, אבל ישראל, שעשרות אלפים  מאזרחיה צורחים  במגרשי הכדורגל ובהפגנות פוליטיות, “מוות לערבים” ומבצעים לעתים שפטים בערבים מזדמנים,  נמצאת על קו רצף של מדינת צבא גזענית, כובשת, הורסת ושודדת הפולשת לארצות שכנות, עליו ניצבת גם גרמניה של שנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים.   

 

הצביעות, התחסדות והציניות באות לידי ביטוי גם ביום הזיכרון לחללי הצבא. קודם שולחת המדינה את החיילים למות במלחמות מיותרות, הופכת אלפי משפחות לשבר כלי, ואחר כך באה ומארגנת טקסים “לעילוי נשמתם של הגיבורים שנתנו את היקר מכל” וכו’ וכו’ וכו’.

 

הנאומים בטקסים בבתי הקברות הצבאיים של שרים וגנרלים הם משיאי העמדת הפנים. המשפחות נשאבות לתוך הטקסים צבאיים, חלקן כנראה מוצאות בכך נחמה, זוכות לפירורי הטבות כספיות, וכך למעשה מנוטרלות ממאבק להפלת המשטר והעמדה לדין של הפושעים ששלחו את בניהן למוות מיותר.

 

נורי אל עוקבי

נורי אל עוקבי הוא יושב ראש האגודה להגנה על זכויות הבדואים בישראל. שבט אל עוקבי התבקש ב-1951 על ידי הצבא לפנות את אדמותיו תוך הבטחה כי מדובר ב-6 חודשים בלבד שלאחריהם יוכלו בניו ובנותיו לחזור לאדמתם ובתיהם. מתברר כי אנשי השבט הולכו שולל והובלו בכחש על ידי הצבא. מאז עברו למעלה מחמישים שנים ואנשי השבט עדיין מצפים למימוש ההבטחה. בחמישים השנים האחרונות חיים בני שבט אל עוקבי בתנאי מצוקה מחפירים.

 

נורי החליט בשבוע האחרון לחדש ביתר שאת את המאבק לפתרון מכובד לבני השבט. הוא הקים סוכה על אדמתו, והחל בשביתת שבת כשהמטרה ברורה: להוציא את בני השבט ממצוקתם, ולהקים על אדמתם כפר חקלאי במתכונת דומה למושבים, מותאם לאורח החיים של הבדואים, וכך יוכלו סוף סוף בני השבט לחיות כאזרחים שווי זכויות.

 

נורי פנה לראש הממשלה לשלוח איש ממשרדו כדי להתחיל במו”מ לגיבוש פתרון מכובד ומוסכם. במקום שאולמרט ינהג כראש מדינת כל אזרחיה, הוא נהג כראש ממשלת אתנוקרטיה יהודית, ושלח לנורי מאות שוטרים שהרסו את הסוכה ופינו אותו מהמקום. הוא הובל לתחנת המשטרה בבאר שבע, משם פונה לבית חולים  לבדיקות, הוא כבר לא ילד בן יומו,  ולאחר ששוחרר חזר למקום כדי להמשיך ולהפגין למען מימוש זכויות בני שבט אל עוקבי.

 

נורי פועל זה שנים למען זכויות הבדואים. הוא מקפיד להיצמד לכללי המשחק הדמוקרטים. הפגנות, פרסומים, פעם גם רץ לכנסת (הגילוי הנאות מחייב אותי להודיע שכיהנתי כנציגו בוועדת הבחירות לכנסת), ועד כה העלה חרס. ממשלות ישראל במדיניות ההתנכלות וההשפלה כלפיי האזרחים הבדואים, דוחקות אותם לפינה קשה, שעלולה לגרום להתפוצצות שתעלה לנו בדם ובדמים.

 

הבדואים היו כאן לפני שישראל קמה, לפני שכל אזרחיה היהודים הגיעו לכאן, הם נכללים במסגרת הקטגוריה של עמים וקבוצות ילידים, שנרדפו על ידי השלטונות וכעת האו”ם נזעק להצלתם.

 

מדינת ישראל גזלה את אדמתם של הבדואים, דחקה את חלקם לעיירות צפופות עם אבטלה גבוהה, והאחרים גרים במה שקרוי “כפרים לא מוכרים” ללא שירותים בסיסיים שמדינה חבה לאזרחיה. במקום לסייע לבדואים בעבודתם החקלאית, שולחת ישראל מטוסי ריסוס ומרססת את שדות החיטה של הבדואים בחומרים כימיים כדי שלא יוכלו לקצור אותה. נבזות שלא תתואר. בישראל לא חושבים צעד אחד קדימה, שהרי הריסוס הזה מזהם את הקרקע ומקורות המים לשנים ארוכות, לא רק לבדואים אלא לכלל האוכלוסייה.

 

אחד מלקחי השואה היה צריך להיות שמדינת ישראל תתייחס למיעוטים בכבוד, במתן כל הזכויות. במקום זאת, גילתה המדינה עד כה רשעות מהולה בגזענות ואפליה.

אם לא יהיה מנוס, נורי יקירי, נצטרך לטכס עצה באשר לכללי משחק  חדשים במאבק הציבורי שאין צודק ממנו.

 

מרדכי ואנונו

מדינת ישראל חידשה בחודש אפריל את ההגבלות על מרדכי ואנונו. בעיתון הארץ מיום 30 באפריל 2006 מתפרסמת מודעה גדולה עליה חתומים כ-250 בני אדם, מישראל ומחו”ל הקוראת לממשלה לתת לו לצאת לחופשי.

 

כמי שניסח את המודעה, אני מביא אותה כאן כחלק מהטור:

 

לכבוד ממשלת ישראל

* הפסיקו את ההתעללות במרדכי ואנונו

* הסירו מעליו את ההגבלות.

בימים אלה חידשה ממשלת ישראל, בפעם השלישית, את ההגבלות על מרדכי ואנונו. אסור לו לצאת מישראל, אסור לו לנוע באופן חופשי בתוך ישראל, אסור לו לשוחח עם אזרחי חוץ, “מחשש לפגיעה בביטחון המדינה”.

מרדכי ואנונו נשא בעונש שהוטל עליו – 18 שנות מאסר, מהן 11 וחצי  שנים בבידוד.  הוא יצא מהכלא מחויב לרעיון עולם חופשי מנשק השמדה המוני, בדיוק כפי שנכנס אליו. הוא שלם עם מה שעשה, ודומה, שהשלטון לא מסוגל לעכל זאת. אלמנט הנקמה בולט לעין.

אין בר דעת שמאמין כי ואנונו מהווה היום סכנה לביטחון המדינה. כל מה שידע מסר ב-1986 לסנדיי טיימס הלונדוני. המומחים בישראל ובעולם שאינם כפופים לשב”כ ושלוחותיו, מסכימים כי לאחר עשרים שנים של ניתוק מהכור בדימונה, אין לואנונו ולו קצה קצהו של מידע שעלול לסכן את ביטחון המדינה.

ההגבלות על מרדכי ואנונו פוגעות בזכויות היסוד של אזרח במדינה דמוקרטית – חופש הביטוי וחופש התנועה. ההגבלות עומדות בניגוד להצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ולאמנה בדבר זכויות פוליטיות ואזרחיות.

אדוני ראש הממשלה, ראשי שירותי הביטחון,

תנו לאיש ללכת ולחיות את חייו במדינה בה יחפוץ. הוא רוצה להקים משפחה כאדם חופשי – מבלי “שהאח הגדול” ישלוט בחייו.

שלח את מרדכי


מאמרים: גדעון ספירו

 

המלצות היום:

על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת “עמימות”?

על פסק-דינו של ביה”ד הבינלאומי בהאג בעניין גדר המחלוקת: לא שמחה לאיד, אבל – מגיע לנו!!!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר