כמו בכל שנה צעד השבוע שר התיירות והתקשורת היוצא, אברהם הירשזון, בראש “מצעד החיים” בפולין. מבצע מבורך שהוא אמון עליו בעשרים השנים האחרונות ושבגינו מגיעה לו טפיחת שכם. אבל מאידך, הירשזון, בדומה למורו ורבו הפוליטי ופטרונו הוותיק, ראש הממשלה (בפועל) אהוד אולמרט, לא צעד מעולם בדרך המלך הישרה. תמיד ניתן למצוא אותו בכבישים עוקפים, בדרכים עקלקלות, בסימטאות אפלות.

דוגמה בולטת לכך: אחרי שתנועת “לעם” התמזגה בשעתו עם הליכוד ואולמרט הפך לחבר כנסת מטעם מפלגה זו, עדיין התנהל חשבון בנק סודי של התנועה שנוהל על-ידי הגזבר אברהם הירשזון. כאשר שאלתי את הירשזון על כך בשעתו הוא הכחיש, אבל הדבר התגלה והמציאות טפחה על פניו.

הסתדרות העובדים הלאומית הייתה מאז ומתמיד מרכז העצבים של פעילותם. הירשזון ניהל את העניינים הכספיים הגלויים והסמויים בתוקף תפקידיו הניהוליים השונים והעניק לאולמרט גב פיננסי וארגוני. אולמרט ידע תמיד לסייע לקופת חולים לאומית על-חשבון הקופה הציבורית. כאשר היה אולמרט שר הבריאות הגיעו ימי הפריחה של הקופה. הסתדרות העובדים הלאומית וקופת החולים לעובדים לאומית שימשה גם מקפצה שסייעה לאולמרט והירשזון בכוחה הארגוני להיבחר לכנסת בבחירות הפנימיות בליכוד.

מבקר המדינה בודק בימים אלה תלונה שהגישה עמותת אומ”ץ, נגד הירשזון. התלונה מבוססת על מידע מהימן לפיו בבחירות הקודמות לבחירת מועמדי הליכוד, נחלצו עובדים רבים של הסתדרות העובדים הלאומית וקופת חולים לסייע להירשזון להיבחר. עובדי שני הגופים הללו הגיעו בכלי הרכב הציבוריים למשטח התערוכה ועמדו לרשותו של הירשזון. המדובר במימון עקיף של קמפיין הבחירות של הירשזון, דבר האסור על-פי החוק.

בכלל, דומה כי אצל הירשזון המטרות מקדשות לרוב את האמצעים. התפקידים הציבוריים הופכים להיות קרדום לחפור בו עמוק ככל האפשר. השררה היא מדרגה אל העושר ובסוף הדרך השלטון משחית.

כאשר יסד בשעתו את בפרויקט “מצעד החיים” שבמהלכו יוצאים בכל שנה אלפי בני נוער לאושוויץ כדי להתייחד עם קורבנות השואה, התעוררה כמובן שאלת המימון. משרד החינוך נרתם לסייע. אבל בגלל הוצאות ההולכות וגדלות וריבוי מספרם של המשתתפים, היה צורך לגייס תרומות בארץ ובחו”ל. אפשר היה לסמוך על הירשזון שידע למצוא את הדרך לכיסיהם של אילי הון ולקופותיהם של קהילות יהודיות בחו”ל, על-מנת שיסייעו במימון המבצע. אולמרט, שמחובר אישית כמעט אל כל אילי ההון הגדולים במדינה ולמיליונרים כבדים בחו”ל, לימד את הירשזון את הכלל הבדוק: “כסף הולך אל כסף”. וכדי לעשות כסף צריך להיות צמוד לאנשים המתאימים.

למען האמת העובדתית: הירשזון נתגלה כתלמיד טוב, שבתחומים מסוימים, כמו למשל סלילת דרכי הסוואה וטישטוש בנושאים פיננסיים רגישים, הוא עולה על רבו. כך למשל לא הסתפק בשעתו הירשזון ביזמת “מצעיד החיים”, אלא הוא הקים, אחרי שכבר היה חבר כנסת, בזו אחר זו, חצי תריסר עמותות שהיו קשורות בנושאי הציונות והעם היהודי. כדאי לציין את השמות המפוצצים והמשמעותיים: “מרכז למורשת הגבורה היהודית”; “חידון הגבורה היהודי”; “החידון הבינלאומי לגבורת העם היהודי”; “הקרן להעמקת התודעה לגבורה יהודית במלחמת העולם השנייה”; “המרכז לחינוך יהודי”; ו- “המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה”.

הירשזון אימץ לעצמו שיטה בדוקה של אי-דיווח לרשם העמותות על מקורות ההכנסה המדויקים של העמותות הללו, שעלו במקרים מסוימים על ההוצאות בפועל וקשה היה לדעת לאן זורמים הכספים. גם הדיווח שלו לכנסת על מקורות ההכנסה הצדדיים שלו, לקה בחסר, ולא היה ברור מהו גובה הכנסותיו האמיתי.

מאז ומתמיד אוהב הירשזון לדבר על ההוצאות יותר מאשר על ההכנסות. למי עדיין לא ניחש: גם אולמרט לא נחשב לחובב דיווחים. הירשזון חיקה את הנוסע המתמיד, אהוד אולמרט, וכמוהו גם הוא נסע לחו”ל בקצב מסחרר כדי להיפגש עם תורמים פוטנציאליים. גם בתחום זה שבו טמונות אפשרויות בלתי נדלות – אולמרט והירשזון הם כמו כפפה ויד.

את הפעילות המסועפת של העמותות ניהל חבר הכנסת הירשזון מארבעה משרדים במרכז תל אביב, שהיו סמוכים למשרדי הסתדרות העובדים הלאומית וקופת החולים שלה. כאשר נחשפה עובדה זו ברבים סגר הירשזון חלק מהמשרדים.

הפעילות של הירשזון בכנסת נשאה לפעמים אופי דו-משמעי. כך למשל היה, כאשר פנה חבר הכנסת הירשזון בשעתו אל מבקרת המדינה לשעבר, השופטת (בדימוס) מרים בן-פורת, וביקשה להתערב ולמנוע מינויים פוליטיים של מקורבים למפלגת העבודה כחברים בדירקטוריון בנק לאומי.

אחד המינויים שעמד על הפרק היה זה של צבי ברק, מנהל מחלקת הגזברות בסוכנות ואיש כספים וותיק שהוזכר גם כחשב כללי במשרד האוצר. למרבה האירוניה, אחרי שהמינוי של ברק טורפד, הוא החל לפעול לצידו של הירשזון להשבת רכושם של קורבנות השואה, נתמנה כיועץ חיצוני של קופת חולים לאומית ויושב-ראש חברת-בת שלה. מאוחר יותר הקים ברק חברה בורסאית עם בנו של חבר הכנסת הירשזון, עופר, שהסתבכה בחובות בסך 115 מיליוני שקלים וזכתה למאור פנים בבנקים במסגרת פריסת חובותיה.

הבנקים העניקו לעופר הירשזון יחס מקל, גם בשל מעמדו של אביו. באותה עת כיהן הירשזון כיושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת. הוא פעל במצח נחושה תוך ניגוד אינטרסים בולט בשוק ההון, ולא הסכים להפסיק את הדיונים בהם היה מעורב אלא כאשר נדרש לזאת שוב ושוב.

דוגמא בולטת לכך היו דיוני ועדת הכספים בהמלצות לועדת בכר, שדנה בנושא הפרדת קופות הגמל מהבנקים. הלוביסטים של הבנקים ואנשי הבנק עצמם פעלו מאחורי הקלעים כדי ל”זנב” בוועדה ולגייס בקרב חבריה מתנגדים להפרדה. הירשזון נחשב “טרף קל”. כאשר פניתי בשעתו אל הירשזון מטעם אומ”ץ בבקשה שיפרוש מראשות הוועדה, הוא השיב לי: יש הפרדה מוחלטת בין פעילותו הציבורית לבין עסקיו של בנו, וכי אינו רואה כל פסול בהמשך תפקודו בראשות הוועדה. רק אחרי התערבותו של מבקר המדינה, נמנע הירשזון מלהשתתף בדיוני הוועדה שנגעו במישרין או בעקיפין לאינטרסים של הבנקים.

יו”ר ועדת הכספים, הירשזון, לא נכח גם בעת דיוני הוועדה במחיקת חובותיה הכספיים של קופת חולים לאומית. אבל רוחו שרתה בדיוניה וההחלטה שהתקבלה מימשה את ציפיותיו. איך לא.

לא רק הבנקים היו זקוקים להירשזון בתקופה שבה כיהן כיו”ר ועדת הכספים. גם משרד האוצר היה מעוניין ביו”ר ועדה צייתן, שיסייע להעביר תקציבים למטרות שונות ומשונות. הירשזון היה בדרך כלל נוח למשרד האוצר חרף כמה “יציאות” מתוקשרות שלו. כמובן שיש “תמורה לאגרה”: משרד האוצר פעל בשעתו, משום-מה, באיטיות מוזרה, כאשר קרנות הפנסיה של הסתדרת העובדים הלאומית רכשו בית ההשקעות – “ברגר הולדינגס”, וזאת בניגוד לתקנון. ניתנה להן תקופת חסד של שנה להסדרת העניין.

למי שאינו יודע עדיין כדאי להזכיר: היו”ר הנוכחי של קופת חולים לאומית, מיכאל צולר, שהיה בעבר מנהל החברה הממשלתית למטבעות ומדליות, הינו “חייל” ותיק של אולמרט והירשזון. הוא מנהל את קרנות הפנסיה של הסתדרות העובדים הלאומית, שגלגלו בשנה החולפת סכום עתק של למעלה מ- 16 מיליארד שקלים.

כאשר כיהן הירשזון בכנסת הוא גילה, כנזכר לעיל, רגישות בנושא המינויים הפוליטיים. רגישות זו נשחקה בהדרגה כאשר ביקש מפטרונו אולמרט למנות במשרד התמ”ת שבאחריותו כמה ממקורביו לתפקידים בעלי מפתח, ולא נענה בשלילה. מינויים אלה מצויים עתה בבדיקת מבקר המדינה, שיפרסם את מסקנותיו בקרוב. אבל מאז שהירשזון התמנה לפני למעלה משנה שר התיירות בממשלתו של שרון, ביטחונו העצמי גבר. כשהוסיף לו אולמרט אחרי פרישתו של שרון גם את משרד התקשורת, הוא כבר החל לצפצף על המבקר. אבל זה לא יהיה לזמן רב.

בכלל, מאז שאולמרט וקצין המבצעים שלו הירשזון פועלים בצוותא כשרים בממשלה בראשותו של אולמרט, יש לנו סיבה לדאגה בכל מה שקשור להון ושלטון. לא במקרה נכנסו באחרונה לכוננות רשויות אכיפת החוק והפיקוח על המינהל התקין, אחרי שהתברר שהירשזון פועל במהירות לניקוי השולחנות במשרדיו. כך, למשל, נאלץ השבוע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבדוק מדוע הירשזון הזדרז להעניק, זמן קצר לפני סיום תפקידו כשר התקשורת, היתר לחברת סלקום להפעלת טלפון קווי – ולא השאיר את הנושא לשר התקשורת הבא. מזוז קבע כי הפעולה תקינה, על-אף העיתוי שבה נעשתה.

מבקר המדינה בודק נושאים מסוימים שקשורים בפעילותו של משרד התיירות בתקופתו של הירשזון, לרבות כאלה שקשורים בפעילות שניזונה ממשרד האוצר שבשליטת אולמרט שמתקשה להיפרד ממנו.

אולמרט והירשזון הם בעלי תכונות זהות: שניהם פקחים, ערמומיים, מתוחכמים, מניפולטיביים, חובבי כסף ואינם מגלים רגישות לשלטון החוק. הירשזון עולה על אולמרט ביכולת הארגונית שלו, ואילו אולמרט עולה על הירשזון ביכולת שלו לשקר ולאחז עיניים. זו אולי הסיבה מדוע אולמרט רוצה למנות את הירשזון כשר אוצר לצידו. בדרך זו הוא יוכל להמשיך ולשלוט במשרד האוצר, להיטיב עם אילי ההון, ולשדרג מערכת הקשרים בין ההון והשלטון לרמות שלא הכרנו עד כה. עם עמיר פרץ כשר האוצר לא יכול היה אולמרט לגנוב אפילו חמור עני אחד לרפואה.

אולמרט והירשזון מחוברים זה לזה שנים רבות בדומה לשני תאומים סיאמיים שמכירים זה את זה היטב. הם יודעים זה על זה דברים מסוימים שאנחנו לא יודעים עדיין ולפיכך קשה להם  להתנתק זה מזה. אפילו תוכנית ההתכנסות של אולמרט לא תייצור ביניהם גדר הפרדה. אולמרט והירשזון מחזיקים זה את זה בכיסים. שם המשחק של שניהם מסתכם במילה אחת: כסף.