יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/46341
 
שמחה ניר, עו”ר 20.04.2006 17:24
 

נלקח לכביסה

 
פלוני מואשם בהתנהגות לא-יפה באולם בית המשפט, אבל מבקש הקלה בעונש, מהטעם שבזמן האירוע השופט לא ישב תחת סמלה של המדינה ולצד דגל הלאום (הסמל נלקח לצביעה, והדגל – לכביסה). מה יפסקו על כך יהונתן עדיאל וחברותיו?


יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

פלוני מואשם בהתנהגות לא-יפה באולם בית המשפט, והוא אף מודה בכך, אבל מבקש הקלה בעונש, מהטעם שבזמן האירוע השופט לא ישב תחת סמלה של המדינה ולצד דגל הלאום, כיוון שבאותו היום הסמל נלקח לצביעה-מחדש, והדגל נלקח לכביסה. מה יפסקו על כך יהונתן עדיאל וחברותיו?

 

בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין, בבואו לגזור את עונשו של המערער, ציין בגזר דינו כי –

 

“…אין הנאשם [המערער] בוחל בשום אמצעי. הוא אומר את שעל לבו, בצורה קשה וחריפה תוך שימוש במילים שאין הדעת סובלת, במיוחד כאשר הם מכוונים אל השופט היושב על כס המשפט תחת סמלה של המדינה ולצד דגל הלאום” (ההדגשה – לא במקור).

 

והשופט יהונתן עדיאל, בהסכמת חברותיו להרכב, מחרה-מחזיק אחריו, אחרי ביה”ד של הלשכה.

 

ונשאלת, בכל הרצינות, השאלה מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום ל”מלים שאין הדעת סובלת” – במיוחד כאשר אנחנו לא יודעים באילו מלים מדובר, ומה הקשר שלהם לדגל ולסמל?

 

נניח שהשופט יושב על כס המשפט, אבל לא “תחת סמלה של המדינה ולצד דגל הלאום” – בין משום שהרעיון הזה עוד לא אומץ, בין משום שהסמל הורד לצביעה-מחדש והדגל נלקח לכביסה – אז מה? חייבין הבריות פחות כבוד לבית המשפט, בשל הסיבה הזאת?

 

ונניח שהנאשם טוען – כנימוק להקלה בעונש – שבאותו היום הסמל והדגל נלקחו, כאמור, ולכן יש להקל בעונשו … אם יהונתן וחברותיו בכלל היו מתייחסים לטענה הזאת, הם היו מתייחסים אליה – ובצדק! – כאל טענה אידיוטית, ועושים ממנה צחוק עד-לב-שמיים.

 

ונניח שמנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל יושב גם הוא על כסאו, “תחת סמלה של המדינה ולצד דגל הלאום” – בין משום שכך קבע שר הפנים בתקנות, באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת, בין משום שכך מתחשק לו – האם רק משום רק תבקשו להעניק לו כבוד של בית-משפט?

 

ודוק: אני מזמן אמרתי שגם השי”ן-גימ”ל בהיאחזות הנח”ל הנידחת ביותר הוא משרת הציבור בדיוק כמו נשיא המדינה, חברי-הכנסת, שרי הממשלה והשופטים, ולכן מגיע לו, להשי”ן-גימ”ל, אותו הכבוד המגיע למשרתי-הציבור האחרים.

 

אני מניח שאם- תשאל את נשיא המדינה, את חברי-הכנסת או את השרים, הם יסכימו ללא היסוס לעיקרון הזה, אבל השופטים – לא … הם רוצים כבוד מיוחד … אכן, לא אכפת להם שתיתן לשאר משרתי-הציבור 100 אחוזי כבוד – אבל בתנאי שהם, המורמים-מעם, יקבלו 579.83 אחוזי כבוד, לפחות, פלוס מע”מ, כמובן.

 

ובשביל תוספת 479.83% של כבוד (פלוס מע”מ גם על הבסיס) הם מוכנים לכל קשקשנות – גם כזו שהם-עצמם ידחו כאשר אחרים יטענו אותה בפניהם.

 

מה הקשר?

 

כאשר פלוני יושב ספון בביתו, ומקליד תלונה על שופט – לשר המשפטים, בתוקף תפקידו כ”קובל” משמעתי נגד השופטים, או לנציבה הידועה, בתוקף תפקידה לפי חוק הנתל”ש – הספונים בלשכותיהם, לא המתלונן, לא השר ולא הנציבה יושבים “מתחת לסמלה של המדינה, ולצד דגל הלאום”, התלונה יכולה להיות מוצדקת או לא-מוצדקת, אבל מה עניין הסמל והדגל, אם לא כחיזוק דמגוגי אשר מטרתו להסוות את העובדה שהם מתחמקים מלהתמודד עם הטענות על כשרותן של המלים שהם רוצים להחדיר לתת-תודעתך ש”אין הדעת סובלת” אותן?

 

במיוחד אמורים הדברים כאשר אותו היהונתן ממש קובע כי אין עבירה בתלונה אל הרשות המוסמכת, ואם אין בתלונה משום עבירה – מה יוסיפו או יגרעו הסמל והדגל?!

 

נו, בטח … כאשר, להבדיל, מדובר בשמחה ניר, העובדה שמדובר בתלונה אל הרשות המוסמכת “אינה רלוואנטית”, ומה שרלוואנטיים הם הדגל והסמל (אשר קיומם, אגב, בכלל לא הוכח …).

 

בהליך הזה הונח על שולחנו של עדיאל, על פי החלטה ספציפית שהוא היה שותף לה, המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, מאמר אשר קשה להתעלם ממנו: אפשר לחלוק עליו, אפשר לומר שהוא לא רלוואנטי, אבל מערכת המגינה על עצמה בשיטת-משפט דמגוגית כזאת כנראה לא מסוגלת להשתנות – ולא רוצה להשתנות.

 

אז היא, “המערכת”, מתעלמת מדברים כאלה (הטובה-למי שטרסברג-כהן, כידוע, אומרת שזה “לגיטימי”), ממשיכה להסתגר בבועה שלה ולהתגדר בכך שהיא “יושבת בתוך עמה”, להתבשל במיצים של עצמה, להתבשם מניחוחות-עצמה, להרים ולרומם את עצמה על ידי משיכה בשרוכי נעליה-היא, ומעבר לכל אלה היא ממשיכה לתקשר עם עצמה בלבד – וגם זה בספק – אבל כשמייחסים לה “אוטיזם” – או שאפילו רק נדמה לה שמייחסים לה “אוטיזם” – היא “קופצת על רגליה האחוריות”, מתריסה כנגד המבקר אותה התרסות-הבל צבועות, מתחסדות ומטומטמות מסוגת (ז’אנר) “באיזה סגנון אדוני מדבר”, ולא בוחלת בשום אמצעי כדי להשתיק את מבקריה. היא גם לא בוחלת בטענה שהמבקר אותה “אינו בוחל בשום אמצעי. הוא אומר את שעל לבו, בצורה קשה וחריפה תוך שימוש במלים שאין הדעת סובלת”.

 

מה זה “מלים שאין הדעת סובלת”?

 

במקום אחר הראיתי כי אותה “לשון ביבים” אשר יוחסה לי הנה לשונם התקנית והשגורה של רבים וטובים, כולל שופטי ביהמ”ש העליון, ובמקום נוסף הראיתי כי נשיא בית המשפט העליון (מאיר שמגר) עצמו “לא בוחל” באמירה כי אישור חופש מחלה, כאשר המבקש לא יכול להוכיח כי אכן הינו חולה בעת הבקשה, הוא “אבי אבות הטומאה” (כסגנונו של הנשיא (שמגר) בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’, פ”ד מד(4), 422), אזי, למעשה, כמעט הכל כבר “בפנים”.

 

הביטוי “אבי אבות הטומאה”, אגב, אשר במקורו יוחס – ובצדק – לעבירת השוחד, לא הסתפק ב”downgrade” להפצת חשבוניות-מס פיקטיביות וירד, כאמור, גם לאישורי-מחלה פיקטיביים, ועכשיו, לאור הנורמות ה”סגנוניות” שקבעו השופטים עצמם, יתכבדו ויראו לנו אניני ה”סגנון” האלה ולו מילה אחת “שאין הדעת סובלת” – בכל הביקורת אשר התפרסמה עד היום על מערכת המשפט.

 

אה… רגע! רגע!!!

 

תגידו, תגידו … כשאומרים שהמלים “ובכך הצטרפת” הדעת “אינה סובלת” אותן, האם הכוונה היא בעיקר ל”ובכך” או בעיקר ל”הצטרפת”?

 

 


המלצת היום: התלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג

המלצת היום: עזות-המצח של השופט אדמונד לוי

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר