על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”


על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”



שמחה ניר, עו”ר
16.04.2006 15:55


על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה"סגנון"


עו”ד שמחה ניר עומד מול שלושה שופטים בבית המשפט העליון, ואומר “שופט פלוני השתטה” – וכוהני ה”סגנון” לא יוצאים מעורם, ולא נוזפים בו. הא-כיצד?




על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”

עו”ד שמחה ניר עומד מול שלושה שופטים בבית המשפט העליון, ואומר “שופט פלוני השתטה” – וכוהני ה”סגנון” לא יוצאים מעורם, ולא נוזפים בו. הא-כיצד?

א.  צלם בהיכל: מדוע הכוהנים לא קופצים על רגליהם האחוריות?

יום אחד, בפתיחתו של דיון בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (בערעורי ובערעור הנגדי של הקובל) הקדמתי ואמרתי:

אני רוצה לפתוח את הדיון הזה בהצהרה, ונראה אם תעשו לי משהו: השופט אברהם בייזר השתטה!!!

והנה, לא שלושת חברי בית הדין ולא ב”כ הקובל (נציגם של אילן (“הביטוי ‘פירות באושים’ אינו חורג מהמותר”) בומבך ושות’) לא קפצו על רגליהם האחוריות, ולא התריסו כנגדי את הבאיזה סגנון אדוני מדבר!!! הידוע שלהם. הם אפילו לא אמרו, לא מייד, ולא בפסק-הדין, כי “עו”ד ניר עדיין לא מודע לחומרת מעשיו, והוא ממשיך בהשמצותיו, ובסגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן”, או משהו בדומה לכך.

על ההצהרה הזאת חזרתי גם בעת הדיון בערעור בבית המשפט העליון, וגם שם השמיים לא נפלו, ואיש לא קפץ על רגליו האחוריות.

ואתם הלא תשאלו הא-כיצד זה ששמחה ניר, “עוכר-מערכת-המשפט”, מכניס צלם להיכל, והכוהנים – כוהני ה”סגנון” הכשר-למהדרין – נאלמים דום?

ב.  אז ככה …

בתיק בו עסקינן הועמדתי לדין משמעתי על כך שפניתי אל שר המשפטים, בתור יו”ר הוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים), והזמנתיו להפעיל את סמכותו לפי כללי חוק השופטים (יציאת שופט לקצבה מחמת מצב בריאותו), תשל”ב-1972, כדי לבדוק אם שופט-התעבורה אפרים דורון לא השתטה, והרקע העובדתי לפנייה היה החלטה שדורון עצמו נתן, כך שמבחינת העובדות לא יכולה הייתה להיטען כנגדי כל טענה בדבר “השמצה” וכו’ (שאלה נפרדת אם הוכח שאני אכן פניתי אל השר, אבל לצורך הדיון כאן נניח שכך אמנם הווה).

כלל 4(א) לכללים האלה מורה כי “על פי הצעת יושב-ראש הועדה תדון הועדה בשאלה אם קיים צורך בעריכת בירור רפואי”, והבירור הרפואי ייערך לפי הכללים האלה, ועל ידי “רופא בודק” – דהיינו “רופא שהוסמך על פי כללים אלה לערוך בירור רפואי”.

כלל 7 לכללים (“סמכויות הרופא הבודק”) קובע כי רופא בודק העורך בירור רפואי רשאי, בין השאר –

(1) לבדוק את (השופט) הנבדק;

(2) להורות כי ייערכו לנבדק כל הבדיקות הרפואיות אשר הן, לדעתו, דרושות, לרבות בדיקות מעבדתיות, צילומי רנטגן, בדיקות במכשירים חשמליים ואחרים, בדיקות פסיכיאטריות, פסיכולוגיות ופסיכוטכניות;

וזה אומר שאם שופט השתטה, אפשר לשלוח אותו הבייתה, בדיוק כשם שאפשר להפסיק את כהונתו של שופט אשר לקה בשבץ מוחי, והוא מאושפז כצמח בהדסה עין כרם (כלל 14(ג) גם מכיר את האפשרות שבית משפט ימנה לשופט אפוטרופוס “לפי סעיף 33(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962”, כך שהכל מסודר לתלפיות, כולל הגנה על האינטרסים של השופט, כאשר הוא עצמו אינו מסוגל להגן עליהם).

מן הראוי לציין כי לא המתלונן, לא השר ואף לא הוולב”ש עצמה יכולים או מוסמכים לקבוע אם שופט השטתה, אלא רק הרופא הבודק, ומה שהוולב”ש קובעת הוא אם “מחמת מצב בריאותו נבצר ממנו להמשיך במילוי תפקידו” (סעיף 13(א)(2) לחוק בתי המשפט  [נוסח משולב], תשמ”ד–1984).

ובמלים אחרות: הוולב”ש אינה גוף מקצועי-רפואי, ולכן אין היא יכולה לקבוע אם השופט בריא או לא, והרופאים, מצידם, אינם יכולים לקבוע עד כמה המחלה שהם איבחנו עשוייה להשפיע על תיפקודו של השופט.

כך, למשל, יכולה הוולב”ש לקבוע כי שופט אשר לקה בניוון-שרירים סופני יכול להמשיך בכהונתו “עד הרגע האחרון”, ושופט אשר השתטה לחלוטין יכול להמשיך בכהונתו, בתנאי שידון רק בתיקי תעבורה: הפרדת-רשויות לתפארה, ולבל יהיה במקומותינו מצב בו אפשר להעיף בתירוצים “רפואיים” שופטים שאינם “מתיישרים” לפי הרצוי לשלטונות.

ג.    האם זו עבירה?

האם יכולה להיות עבירה כלשהי, משמעתית או אחרת, בעצם הפנייה אל השר, כרשות מוסמכת, על מנת שהוא יפעיל את סמכותו?

שאלו את כבוד השופט יהונתן עדיאל, טוען-לכתר של שופט בית המשפט העליון, ותקבלו תשובה משונה: אם הפונה אל השר הוא עו”ד רפאל שטוב – אין בכך כל עבירה, אבל אם הפונה הוא עו”ד שמחה ניר – זו אכן עבירה בל-תכופר, אשר עונשה חודשים, או אף שנים, של השעייה ממקצוע עריכת-הדין.

ד.   האם טענת “אמת דיברתי” רלוואנטית לענייננו?

נניח שעו”ד שמחה ניר מבקש, בהליך המשמעתי, להוכיח כי השופט אפרים דורון אכן השתטה. לפי המקובל לא יינתן לו הדבר, כי בענייני “סגנון” והתנהגות “הולמת” טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה, וזו גם הסיבה שהופכים כל אמירה שאינה עריבה לאוזן מאמירה עובדתית לאמירה שב”סגנון”.

הראיתי את הדבר בצורה הכי “דמיונית” במחזה מי שיחד את אהרן ברק, שם שואל ב”כ הקובל את הנאשם:

אדוני כותב כי חשבון הבנק של רעיית הנשיא הוא “חשבון מס’ 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע”מ”. האם זה סגנון ההולם שופט בישראל?

שמתי את המילה “דמיונית” במרכאות, כי ההליך הנלעג אשר במחזה, ופסק הדין הנלעג-שבעתיים אשר בו אינם דמיוניים כלל, והם לקוחים מאותו התיק בו התעורר הסיפור על אפרים דורון, וכיוון שעדיאל אישר פסק-דין נלעג, לא מצאתי מנוס מהמסקנה שגם הוא שופט נלעג.

ה.  נו, ובכן …

ואם להגיד על שופט שהוא השתטה זו עבירת-משמעת, כאשר האומר הוא עו”ד שמחה ניר, נשאלת השאלה מדוע איש לא קפץ על רגליו האחוריות כאשר עו”ד שמחה ניר אמר זאת על השופט אברהם בייזר.

ומקל-וחומר אמורים הדברים כאשר האמירה אינה פנייה אל הרשות המוסמכת כדי שתבדוק, אלא אמירה פוזיטיבית, במקום בו השומעים אינם רשות מוסמכת, לעניין זה.

כדי לרדת לעומקם של הדברים, מן הראוי לחזור אל סיפורו של השופט בייזר, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

כאשר החל המשפט החוזר בפרשת רצח דני כץ ישב אברהם בייזר (אז בן 69, שנה לפני גיל הפרישה) בהרכב בית המשפט ופלט כל מיני שטויות, כגון: “הסנדביץ’ היה טעים?”; “איך היה לדפוק את הילד?”.

כך משתקפים הדברים גם בראי האינטרנט:

בעקבות הדו”ח של קרפ החליט ב-1999 נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, על משפט חוזר של החמישה. ואולם הדו”ח לא סייע לבסוף לנאשמים במשפטם. במהלך “משפט הזוטא” שבו נבחנה קבילות הודאותיהם של הנאשמים, בעת שמעל הדוכן העיד הנאשם אחמד קוזלי, פנה אליו לפתע השופט אברהם בייזר (שנפטר לפני כחודש) ושאל “איך זה היה לדפוק ילד יהודי?”. הסניגור פלדמן שקל לבקש את פסילת הרכב השופטים כולו, ואולם לבסוף ביקש להחליף את השופט בייזר בלבד, וזה אכן הוחלף (יובל יועז, הארץ, 3 במארס, 2005).

כך כותב בעל-תגובה בשם אריק:

מדוע אתה לא מזכיר, ששופט נפלא שאני מניח שגם אתה ולא רק אני מכבד (אברהם בייזר), כשחלה והיה תחת השפעת תרופות, התחיל לפלוט שטויות באולם, לצחוק ולהיות מנותק מהדיון, ומערכת המשפט, במקום לתת לאיש הנפלא הזה לפרוש בכבוד, התעקשה שאין לדון בתלונות נגד שופטים ונתנה לו להמשיך להתבזות באולם בית המשפט (וכשהקצין המצב – שמו אותו בהרכב, כשופט שלישי מתוך הרכב, עד שהוא עלה לסירוטה על העצבים והיא – הרי פרחה גדולה כידוע – פשוט הפכה שולחן והעיפה אותו בבושת פנים).

וראו גם כאן.

וזה מסביר מדוע איש לא זעק שמיים-וארץ כאשר שמחה ניר אמר את הדברים האלה: משום שעובדת השתטותו של השופט אברהם בייזר כבר הייתה בגדר הקונסנסוס הלאומי או המשפטי.

משום שזה כבר היה בגדר הבון-טון.

ו.      עוד הרהורים נוגים על חופש הביטוי

במדינת ישראל הנאורה מותר לעורך-דין לבקר בחריפות את מערכת המשפט, ואפילו שופטים באופן אישי – למרות שנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, אומר כי “אלמנטארי” הדבר שהביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק.

מותר, אבל בתנאי:

  • שהמבקר אינו שמחה ניר, או –

  • שהביקורת המסויימת היא בגדר הקונסנסוס הלאומי.

ז.    שאלת ה-64,000 דולר

נניח ששמחה ניר אומר כי השופטים אפרים דורון ואברהם בייזר השתטו.

האם הוא עבר עבירה לגבי אחד מהם, לגבי שניהם או לגבי אף אחד מהם?

האם המילה “השתטו” היא “סגנון בוטה ומשתלח” לגבי אחד מהם, ו”עובדה” לגבי השני?

ח.  והמסקנה

לעו”ד שמחה ניר יש ביקורת “כירורגית” על מערכת המשפט, ביקורת שה”מערכת” הזאת לא מסוגלת להתמודד אתה, אבל עו”ד שמחה ניר מעולם עו”ד לא אמר על שופט שהוא “חרא”, שהוא “בן זונה”, שהוא “דגנראט”, וכו’ (יש לי דיעה מדוע מפריעים להם ביטויים כאלה, אבל זה נושא לדיון נפרד).

הם היו “מתים” לתפוס את שמחה ניר באמירות כאלה, אבל – מה לעשות – שמחה ניר אומר את הדברים הקשים ביותר, הנוקבים ביותר, החריפים ביותר, בלשון הנקייה ביותר – לשונם של שופטי בית המשפט העליון.

אז הם ממציאים בוקי-סריקי על “סגנון”, גם כאשר ה”סגנון” הזה, כאמור, לקוח מפסקי-הדין של בית המשפט העליון, ובצר להם, כדי שהם יוכלו להעלות את שמחה ניר על המוקד, הם לא מתביישים ולא בוחלים בהגדרתה כ”לשון ביבים” של לשונם של שופטי בית המשפט העליון – אך ורק משום שגם שמחה ניר משתמש בה.

כאשר שופט בית המשפט העליון אומר כי המערער “הלעיט בשקרים” – זה “מימצא עובדתי”, אבל כאשר שמחה ניר אומר את אותו הדבר בדיוק – זה כבר “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, ר”ל.

כאשר שופט בית המשפט העליון אומר כי מתן אישור רפואי פיקטיבי הוא “אבי אבות הטומאה” ואותו דבר על אי-העברה של ניכויי מע”מ – זה “מסקנה משפטית”, אבל כאשר שמחה ניר אומר “ובכך הצטרפת” – גם זה כבר “סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, ר”ל.

ריבונו של עולם: מה פסול “סגנוני” יש בצמד-המלים “ובכך הצטרפת”?!

המסקנה העגומה היא שכל הדיבורים על “סגנון” הם “קשקוש בלבוש”:  לא רק צביעות, אלא גם אידיוטיות.

 

המלצות היום:

מדוע השופטים אוהבים כל כך את המלכה? על ההחלטה-במצפון-רע לקבל את הודאותיהם במשטרה של הנאשמים ברצח דני כץ

עוד פסק-דין במצפון רע: בית הדין לעבודה בחיפה




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר