מי שיחד את אהרן ברק? (דוקודראמה)


מי שיחד את אהרן ברק? (דוקודראמה)



שמחה ניר, עו”ד
29.03.2006 02:22


מי שיחד את אהרן ברק? (דוקודראמה)


ב”כ הקובל: אדוני כותב כי חשבון הבנק של רעיית הנשיא הוא “חשבון מס’ 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע”מ”. האם זה סגנון ההולם שופט בישראל?





שמחה ניר, עו”ד


 


מי שיחד


את אהרן ברק?


דוקודרמה 


מחזה בשלוש מערכות


  


Simha Nyr


 


Who Bribed Aharon Barak?


 


Docudrama


 


©


כל הזכויות שמורות למחבר


 


 


על ה”דוקודרמה”:


 


“ז’אנר אמנותי המשתמש בדמויות ידועות מהחיים כבסיס ליצירה
האמנותית. הוא מערב, מטבע הדברים, מציאות ודמיון”.


(נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, בבג”ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח’ נ’ רשות השידור ואח’, תקדין עליון 99(2), 806).


 


הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או
באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם
תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.


כל דמיון בין דמות מן
הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם
אדם זה או אחר.


 


האירועים במחזה עוצבו בהשראת משפט משמעתי שהתקיים בלשכת עורכי-הדין,
בו, בין השאר, לקחו את המלים “ובכך הצטרפת”, עשו מהן “לשון
ביבים” ולא נתנו להוכיח את עצם ההצטרפות.


אין לראות במחזה תיעוד של אירועים כלשהם, אלא רק דרמה בדיונית
המחוייבת לערכים אמנותיים.


 


מי שיחד את אהרן ברק?


 הנפשות (לפי סדר הכניסה
לבמה):


שלמה לוין, הנאשם


הסניגור


ב”כ הקובל


קלדנית


פקיד עזר


חבר-בית-דין (חב”ד)
א’


אב-בית הדין (אב”ד)


חבר-בית-דין (חב”ד)
ב’


שלמה בן ישי, יועץ משפטי
בכיר לשר המשפטים


אהרן ברק, לפנים נשיא בית
המשפט העליון.


 


מערכה ראשונה


תמונה
ראשונה


 


בית הדין המשמעתי לשופטים


 


 


אב”ד:


                   אקרא כעת את כתב הקובלנה.


 


                                                       תיק ק”ש
1/2002


 


הקובל: שר המשפטים


 


     נגד


 


הנאשם: כבוד השופט ש’
לוין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון


          יליד שנת 1940


          מירושלים


 


              כתב קובלנה


 


א.
העובדות


 


1.   הנאשם הינו המשנה לנשיא בית המשפט העליון.


 


2.   לפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט
העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.


 


3.   הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן, היה מר
אהרן ברק.


 


4.   הנאשם ביקש “להיפטר” מהנשיא המכהן, על
מנת שייתמנה הוא עצמו תחתיו כנשיא בית המשפט העליון.


 


5.   ביום 1.9.2001 שלח הנאשם אל שר המשפטים את
המכתב הבא:


 


לכבוד


מר מאיר שטרית


שר המשפטים


ירושלים


 


נכבדי,


 


הנדון: כב’ הנשיא אהרן
ברק – שוחד


 


ביום 1.1.2001 התקיים
הדיון בתיק רע”א 1234/00.


 


בתיק זה ישבו לדין כב’
הנשיא, אנוכי, וכב’ השופט ת’ אור.


 


בתיק זה היה מצבו של
המבקש, שמעון בן-יעקב, בכי רע, וכל שלושת השופטים, ובמיוחד כב’ הנשיא, לחצו על
המבקש לחזור בו מהבקשה, ברומזם כי יחוייב בהוצאות עונשיות לדוגמא אם לא יעשה כן.


 


והנה, ביום 3.7.2001,
החליט כב’ הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים, וההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה
שופטים (כולל כב’ הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב’ השופט ת’
אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות, ובעקבות כך קיבל את
הערעור, ואף העניק למבקש (המערער) יותר מאשר ביקש, וגם חייב את המשיב בהוצאות
עונשיות לדוגמא. הכל הסתיים תוך שבועיים ימים, ופסק הדין ניתן ביום 17.7.2001.


 


תהיתי מה פשר התפנית
המפתיעה שביצע כב’ הנשיא, וכיצד הופכת בקשה בר”ע אשר נידונה לכישלון על הסף
בערעור בהרכב כה חריג.


 


את תהיותי שטחתי בפני כב’
הנשיא, בארבע עיניים, אולם תשובותיו לא הניחו את דעתי, דבר אשר הניע אותי לקיים
ברור עצמאי, בטרם אמצא את עצמי חושד בכשרים.


 


ואכן, הבירור שערכתי העלה
את העובדות הבאות:


 


ביום הדיון הנ”ל
(1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב’ הנשיא (02-7654321),
בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת
הנשיא זולת כב’ הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות).


 


באותו לילה, בשעה 02.03
לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב’ הנשיא
(02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ”ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432.
שיחה זו ארכה כ37- דקות.


 


ביום המחרת הגיע שליח אל
ביתו של כב’ הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ’קים וכולם בחתימתו של המבקש
הנ”ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ’קים הנ”ל הוסבו בחתימתו של כב’ הנשיא,
והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו, חשבון מס’ 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק
למסחר בע”מ, לפי הפירוט כדלקמן:


 


צ’ק מס’ 00987654321
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.2.01


צ’ק מס’ 00987654322
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.3.01


צ’ק מס’ 00987654323
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.4.01


צ’ק מס’ 00987654324
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.5.01


צ’ק מס’ 00987654325
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.6.01


צ’ק מס’ 00987654326
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.7.01


 


והנה, יומים לאחר הפקדתו
ופירעונו של הצ’ק האחרון החלה התפנית האמורה: ההחלטה על הרחבתו של ההרכב, וכל
השאר.


 


כמי שאמור לשמור על טוהר
המידות וניקיון הכפיים במערכת המשפט אבקשך להביא את עניינו של כב’ הנשיא לפני
הוועדה לבחירת שופטים, לפי סע’ 7 (4) לחוק יסוד: השפיטה, וכן להעביר את העניין
לטיפולה של המשטרה. איני מדבר על קובלנה משמעתית נגד כב’ הנשיא, שהרי הדבר הזה
בגדר המובן-מאליו.


 


בכבוד רב,


 


ש’ לוין, שופט


המשנה לנשיא בית המשפט
העליון.


 


6.   הנאשם השתמש במכתבו אל שר המשפטים בלשון בוטה
ומשתלחת, ובסגנון לא מאופק ולא מרוסן.


 


7.   במכתבו זה נהג הנאשם באופן שאינו הולם את מעמדו
כשופט בישראל.


 


ב.
הוראות החיקוק


 


1.   התנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט
בישראל, עבירה לפי סעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984.


 


ג.
עדי התביעה


 


1.   שלמה בן ישי, יועץ משפטי בכיר לשר המשפטים


2.   אהרן ברק.


 


                                                      (חתום)


                                                      מאיר שטרית


                                                      שר המשפטים


                                                      הקובל


 


תמונה
שנייה


 


ב”כ
הנאשם:


 


                  כבודו, אנחנו נתייחס אל עובדות כתב האישום אחת-אחת,
בסדרן.


 


                  לסעיף 1 עד 3: הנאשם מודה באמור בסעיפים אלה.


 


                  לסעיף 4: הנאשם כופר בכל רמיזה כי פעל מתוך שיקולים
אינטרסנטיים. הנשיא המכהן אמור היה ממילא לפרוש לקיצבה תוך שבוע, בהגיעו לגיל 70
שנה, ולפני הנאשם היו 13 שנות כהונה עד להגיעו לגיל הפרישה, כך שתוספת של שבוע
ימים לתקופת כהונתו לא הייתה משמעותית.


 


                  לסעיף 5: : הנאשם מודה כי שלח את המכתב, אבל עשה זאת
לאחר שווידא את נכונות האמור בו. ממילא יטען הנאשם להגנת “אמת דיברתי”.


 


                  לסעיף 6: הנאשם כופר כי במכתבו זה נהג הוא באופן
שאינו הולם את מעמדו כשופט. הנאשם יטען כי חייב היה, גם כאזרח טוב וגם כנושא משרה
ציבורית רמה, לנהוג כפי שנהג. עובדה היא שתוך יום ממשלוח המכתב הושעה הנשיא המכהן,
תוך שבוע הוא הודח מכהונתו, תוך שבועיים הוגש נגדו אישום פלילי, וחודש לאחר מכן
הוא הודה בבית המשפט באשמות המיוחסות לו, והורשע על פי הודאתו.


 


אב”ד:


                  באיזה שלב המשפט נמצא עכשיו?


 


ב”כ
הנאשם:


                  ככל הידוע לי הדיון לעונש נדחה עד לקבלת תסקיר קצין
המבחן. זה קצת תמוה בעיני לגבי נאשם שהוא הרבה מעבר לגיל 21 שנים, אבל אני לא מעורה
בתיק ההוא, ולא הייתי רוצה להפליג בניחושים.


 


אב”ד:


                                    נדחה להוכחות ליום 11.7.02. הנאשם
מוזהר שאם לא יתייצב יישפט בהיעדרו.


ב”כ
הנאשם:


                  אני מבקש להזמין לעדות את מנהל סניף רחביה של הבנק
למסחר בע”מ, שיביא עמו שיביא עימו את כל המסמכים הנוגעים לפעולות אשר פורטו
במכתב נשוא הקובלנה, בחשבון מס’ 98765432-1, המנוהל בסניף שלו.


 


                  כן מבקש אני לזמן לעדות את מר שמעון בן-יעקב, הנזכר
בכתב נשוא הקובלנה.


אב”ד:


                  לשם מה נחוצים העדים לאדוני?


ב”כ
הנאשם:


                  כדי להוכיח את הטענות המפורטות במכתבו של הנאשם.


ב”כ
הקובל:


                  כבודכם, אני מתנגד. מדובר בעבירה של התנהגות בלתי
הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה. אנחנו
לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי
תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה
ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם.


 


אב”ד:


                  החלטה: מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט
בישראל, ובעבירות כאלה טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על
זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים ציבוריים,
אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין כל קשר
בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם. הבקשה נדחית.


 


מערכה שנייה


 


תמונה
ראשונה


 


ב”כ
הקובל:


                  אני מבקש להעיד את עד התביעה מס’ 1.


                  ע”ת 1 נכנס.


אב”ד:


          אני מזהיר את אדוני כי עליו
לומר את האמת וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.


ב”כ
הקובל (לעד):


                  שמו של אדוני, בבקשה.


ע”ת
1:


                  שלמה בן ישי.


ב”כ
הקובל:


                  תפקידו של אדוני?


ע”ת
1:


                  יועץ משפטי בכיר לשר המשפטים.


ב”כ
הקובל:


                  האם המכתב הזה מוכר לאדוני?


הסניגור:


                  כבודכם, אנחנו הודינו במשלוח המכתב הזה, וממילא כל
העדות הזאת מיותרת.


ב”כ
הקובל:


                  אם כך, אין לי שאלות לעד.


הסניגור:


                  אין לי חקירה נגדית.


ב”כ
הקובל:


                  אני מבקש להעיד את עד התביעה מס’ 2.


                  ע”ת 2 נכנס.


אב”ד:


          אני מזהיר את אדוני כי
עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.


ב”כ
הקובל (לעד):


                  שמו של אדוני, בבקשה.


ע”ת
2:


                  אהרן ברק.


ב”כ
הקובל:


                  תפקידו של אדוני?


ע”ת
2:


                  נשיא בית המשפט העליון בדימוס.


ב”כ
הקובל:


                  אני מציג בפני אדוני את מכתבו של הנאשם. האם המכתב
מוכר לאדוני?


הסניגור:


                  כבודכם, אנחנו הודינו במשלוח המכתב הזה, וממילא כל
העדות הזאת מיותרת.


ב”כ
הקובל:


                  אנחנו לא מבקשים להוכיח את עצם שליחתו של המכתב,
כיוון שההגנה הודתה בו, אבל אנחנו רוצים להראות כי המכתב נשלח מתוך כוונה לפגוע
בכבוד הנשיא, שהוא אכן נפגע ממנו.


אב”ד:


          החלטה: העד יענה על
השאלה.


ע”ת
2:


                  כן, אני מכיר את המכתב הזה.


ב”כ
הקובל:


                  האם אדוני לא נפגע מהמכתב הזה?


הסניגור:


                  אני מתנגד לשאלה. זו לא סתם שאלה מדריכה. חברי שם לעד
את התשובה בפיו.


אב”ד:


          החלטה: ב”כ הקובל
ינסח את השאלה אחרת.


ב”כ
הקובל:


                  מה הייתה תגובתו של אדוני למכתב הזה?


ע”ת
2:


                  לא נפגעתי. זהו סגנונו של שלמה, ואנחנו רגילים אליו.


אב”ד:


                  אני לא מבין. הוא אומר עליך דברים שהם לא עניין של
סגנון. הוא מטיל עליך ממש דופי אישי.


 


ע”ת
2:


                  בעיני אדוני זה לא עניין של סגנון, אבל אני מכיר את
המשנה שלי, מכיר אותו שנים רבות, ואני יודע למה הוא יכול היה להתכוון, ולמה הוא
התכוון בפועל.


אב”ד:


                  כנראה שאדוני לא ירד לסוף דעתי. כאשר אומרים על אדם
שהוא דרש וקיבל שוחד, זה לא סגנון! יש הבדל בין סגנון לבין תוכן. אתה מייחס לזה
סגנון. מה זה סגנון? אדם שאומרים עליו שהוא דרש וקיבל שוחד, זה סגנון? אני רוצה
להבין את ההבחנה.


ע”ת
2:


                  אני את שלי אמרתי, וכאן אתם השופטים, לא אני.


ב”כ
הקובל:


                  אין לי שאלות נוספות לעד.


הסניגור
(לעד):


                  במכתב אשר הוצג בפני אדוני מיוחסות לאדוני דרישה
וקבלה של שוחד, במטרה להטות משפט, וכן נטען בו שגם בפועל אדוני היטה את המשפט. מה
תגובתו של אדוני לטענות האלה?


ב”כ
הקובל:


                  כבודכם, אני מתנגד לשאלה. מדובר בעבירה של התנהגות
בלתי הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה.
אנחנו לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה,
על בעלי תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון
בוטה ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם.


 


הסניגור:


                  לפני חצי דקה כבודו אמר שכאשר אומרים על אדם שהוא דרש
וקיבל שוחד, זה לא סגנון, שיש הבדל בין סגנון לבין תוכן, וגם הקשה אם אדם שאומרים
עליו שהוא דרש וקיבל שוחד, זה סגנון. אדוני ביקש מהעד להבין את ההבחנה, ועל כך
כבודכם לא קיבל תשובה, לא מהעד ולא מחברי. כעת בא חברי ואומר שוב שזה עניין של
סגנון. אני מאמץ את השאלות של אדוני, ומבקש לדחות את ההתנגדות.


אב”ד:


                  החלטה: מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט
בישראל, ובעבירות כאלה טענת “אמת דיברתי” אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על
זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים
ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין
כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם. העד לא יענה על השאלה.


הסניגור:


                  האם נכון שתוך יום ממשלוח המכתב הושעה אדוני מתפקידו?


ב”כ
הקובל:


                  חברי חוזר על אותן השאלות שכבודכם פסל.


אב”ד:


          החלטה: העד לא יענה על
השאלה.


הסניגור:


                  האם נכון שהוגש נגד אדוני אישום פלילי המבוסס על
העובדות שפורטו במכתב הזה, ושאדוני כבר הודה בבית המשפט בכל ההאשמות?


ב”כ
הקובל:


                  חברי ממשיך וחוזר על אותן השאלות שכבודכם פסל.


אב”ד:


          החלטה: העד לא יענה על
השאלה.


הסניגור:


                  בנסיבות האלה אין לי יותר שאלות לעד.


ב”כ
הקובל:


                  אין לי חקירה חוזרת. אלה עדי.


 


 


תמונה
שנייה


 


הסניגור:


                  הנאשם יעיד.


אב”ד:


                                    אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר
את האמת וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.


הנאשם:


                  אני יודע במה אני מואשם.


                  אני מכהן כשופט בבית המשפט העליון מיום 1.1.80,
וכמשנה לנשיא מיום 1.1.90.


                  הטענה שרציתי לחסל את הקריירה של חברי הטוב והיקר,
אהרן ברק, כדי לרשת את מקומו לנשיא בית המשפט העליון הינה שטות גמורה, גם מבחינת
האינטרס הלכאורי שהיה לי בכך. כיוון שהקידום בבית המשפט העליון הוא לפי הוותק,
ממילא הייתי מגיע למשרת הנשיא תוך שבוע ימים, עם פרישתו לקיצבה של אהרן ברק, ולפני
היו עוד 13 שנים טובות בתפקיד הזה. מי שמייחס לי מעשה נפסד כזה, מייחס לי גם טפשות
מופלגת. אז אולי אני מושחת, אבל לא מטומטם.


                  המידע על פיו כתבתי את המכתב היה בידי כבר מספר
שבועות, ואני בדקתיו בדוק היטב לפני שיצאתי איתו, ביודעי איזה חומר נפץ אני מחזיק
בידי, ואיזה עוול אני עשוי לגרום לאדם חף מפשע.


                  לא בלב שלם שלחתי את המכתב הזה לשר המשפטים, אבל
סברתי שטוהר המידות במערכת הציבורית, ובמיוחד במערכת המשפט, גובר על כל שיקולי
חברות.


                  גם כאשר החלטתי לשלוח את המכתב, הקפדתי להסתפק
בעובדות היבשות, ללא קורטוב של התייחסות רגשית, ולהישאר נקי מבחינת הסגנון, כדי
שאיש לא יחשוד בי, שיש לי מניעים אישיים.


                  אני מבקש לציין כי כאשר פרצה הפרשה הזאת, אני עמדתי
על כך שאני אשאר המשנה-לנשיא, וסירבתי לקבל את תפקיד הנשיא, כל עוד לא נסגרה הפרשה
מכל היבטיה, ואם, בסופו של ההליך הזה, מישהו עדיין יפקפק בטוהר כוונותי, אני אפרוש
מהכהונה, ומהשפיטה בכלל, רק כדי למנוע לזות-שפתיים. כך החלטתי, והחלטתי זו אינה
מותנית בשאלה אם אצא זכאי, אם לאו. 


הסניגור:


                  אין לי שאלות נוספות לנאשם.


ב”כ
הקובל:


                  במכתבו אל שר המשפטים אדוני כתב: “ביום 3.7.01
החליט כב’ הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים”.


הנאשם:


                  זה נכון, כך כתבתי.


ב”כ
הקובל:


                  והאם אין אדוני סבור כי זאת לשון-ביבים?


הנאשם:


                  לא, אדוני, זאת עובדה-נטו, המתועדת כהחלטה של כבוד
הנשיא.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני כותב עוד כי “ההרכב המורחב הזה, ברוב של
חמישה שופטים (כולל כב’ הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב’
השופט ת’ אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות”… האם אין
אדוני סבור כי הדברים כתובים בסגנון בוטה ומשתלח?


הנאשם:


                  לא, אדוני, זו הייתה בסך-הכל ספירת הקולות.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני מוסיף וכותב: “תהיתי מה פשר התפנית
המפתיעה שביצע כב’ הנשיא”, וכו’. האם אין אדוני סבור כי זו לשון גידופים
והשמצות?


הנאשם:


                  לא, אדוני. אני תהיתי, כי מותר לי לתהות, ואתם לא
תגזלו מני את הזכות לתהות.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני מוסיף עוד: “את תהיותי שטחתי בפני כב’
הנשיא, בארבע עיניים”…


הנאשם:


                  אכן, כך הווה.


ב”כ
הקובל:


                                    אדוני כותב גם: “תשובותיו לא
הניחו את דעתי, דבר אשר הניע אותי לקיים ברור עצמאי, בטרם אמצא את עצמי חושד
בכשרים”.


הנאשם:


                  אכן, נזהרתי מאוד בנושא הזה.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני כותב גם כי “ביום הדיון הנ”ל
(1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב’ הנשיא (02-7654321),
בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת
הנשיא זולת כב’ הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות)”.


 


                  ועוד מוסיף אדוני כי “באותו לילה, בשעה 02.03
לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב’ הנשיא
(02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ”ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432.
שיחה זו ארכה כ37- דקות”. האם לא יכול היה אדוני לנסח את הדברים באופן
לא-מעליב?


הנאשם:


                  לא, אדוני. בסך הכל הבאתי עובדות-נטו, אשר התבססו על
תלונתו של מר בן-יעקב, על פלטי חשבונות של “בזק”, שהומצאו לי על ידי
מבקר-הפנים של מערכת המשפט, בתוקף התפקיד שהוטל עלי על ידי כבוד הנשיא עצמו,
כאחראי על ביקורת-הפנים של מינהלת בית המשפט העליון. אציין כי כבר נתקלנו בתופעה
של שיחות פרטיות לחו”ל על חשבון בית המשפט, וכבוד הנשיא אף ציין לשבח את
עירנותי בעניין זה.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני כותב גם כי “ביום המחרת הגיע שליח אל ביתו
של כב’ הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ’קים וכולם בחתימתו של המבקש
הנ”ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ’קים הנ”ל הוסבו בחתימתו של כב’
הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו”.


הנאשם:


                  כן, אדוני, אלה העובדות אשר הגעתי אליהן, לאחר כל
ההצלבות האפשריות, ללמדך עד כמה נזהרתי, גם בעובדות וגם בכבודו של חברי, כבוד
הנשיא אהרן ברק.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני כותב כי חשבון הבנק של רעיית הנשיא הוא
“חשבון מס’ 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע”מ”. האם זה
סגנון ההולם שופט בישראל, ובמיוחד את המיועד להתמנות תוך שבוע כנשיא בית המשפט
העליון?


הסניגור:


                  עד כאן אני שתקתי, למרות שכל השאלות שנשאל הנאשם היו
שאלות של חוק, ולא של עובדה, ושאלות של חוק מקומן בסיכומי הצדדים, ובפסק הדין, ולא
בעדות, אשר מטבע הדברים היא על עובדות, ולא על מסקנות משפטיות. אם חברי רוצה לטעון
ש”98765432-1″ זה “לשון ביבים”, שיטען את זה בסיכומיו, ואז
נתווכח.


ב”כ
הקובל:


                  כבודכם, אני לא שואל את הנאשם מעל דוכן העדים על
פרשנותו המשפטית בשאלה “לשון ביבים” מהי, וכיוצא באלה שאלות. הטענה היא
לא רק בעניין הסגנון, אלא גם בעניין חוסר תום-הלב. אנחנו נוכיח כי הנאשם פעל בחוסר
תום-לב. אם, למשל, הנאשם סבר מאז ומעולם כי המספר “98765432-1” הוא
התבטאות כשרה, זה עניין אחד, אבל אם הוא סבר כי ביטויים כאלה ואחרים הינם
לשון-ביבים ואחרי כן הוא השתמש בהם בעצמו, הדבר מעיד על חוסר תום-לב.


אב”ד:


                  אנחנו נרשה לאדוני לשאול עוד שאלות בודדות באותו
הכיוון.


ב”כ
הקובל:


                  אדוני אומר במכתבו כי “צ’ק מס’ 00987654321
ע”ס 10,000 ש”ח הופקד ביום 1.2.01”. האין זה, לדעת אדוני, סגנון
בוטה ומשתלח?


הסניגור:


                  אני חוזר על התנגדותי. מספרי הצ’קים ותאריכי הפקדתם
אינם שאלה של “סגנון”.


ב”כ
הקובל:


                  אני מדבר על הסכום. להאשים את כבוד נשיא בית המשפט
העליון בקבלת שוחד בסך של 10,000 ש”ח זה אכן סגנון בוטה ומשתלח.


הסניגור:


                  כבודכם, אני מתפלא על חברי. לשיטתו של חברי, כשרותו
של הסגנון נבחנת לפי גובה סכום השוחד: אם השוחד היה רק 1,000 ש”ח – זאת
“לשון מלאכי-השרת”, ואילו כאשר מדובר בסכום של 10,000 ש”ח, זאת
“לשון ביבים”, רחמנא ליצלן. לפי השיטה הזאת נצטרך לחלק את השוחד לסכומים
קטנים, אבל אז יגידו לנו שגם הנקיבה בסכומים הקטנים יותר הינה “לשון
ביבים”. ואם בסוף, כדי להבטיח את עצמנו, אנחנו נאמר “סכומים לא
ידועים”, יגידו לנו ש”הסכומים בכלל לא חשובים, ודי בעצם הטענה כי פלוני
דרש וקיבל שוחד כדי שזו תיחשב כלשון-ביבים. משחקים אתנו בחתול-ועכבר. בהתחלה
אומרים גובה הסכום חשוב, אבל כאשר אין סכום אומרים גובה הסכום לא חשוב … אז
תחליטו.


אב”ד:


                  החלטה: הסניגור המלומד צודק. התיק הזה יקום או ייפול
לא על גובה סכומי השוחד המיוחסים לכבוד הנשיא. אנחנו מתירים לב”כ הקובל עוד
חמש שאלות. הנאשם ישיב על השאלה.


הנאשם:


                  לא, אדוני, אין זה סגנון בוטה ומשתלח, אלא פירוט יבש
של עובדות, אשר אפשר לקבלן, או לדחותן, אבל אין כאן שום עניין של סגנון.


ב”כ
הקובל:


                  אין לי יותר שאלות לעד.


הסניגור:


                  אין לי חקירה חוזרת. וכיוון שלא הותר לנו להביא עדים
להוכחת השוחד, אלה עדי.


 


 


מערכה שלישית


תמונה
ראשונה


 


אב”ד:


                  הצדדים יסכמו כעת.


ב”כ
הקובל:


                  אני אבקש להרשיע את הנאשם.


                  הנאשם, במכתבו אל כבוד שר המשפטים, ייחס לכבוד נשיא
בית המשפט העליון, אהרן ברק, דרישה וקבלה של שוחד.


                  הנאשם לא חלק בפנינו על עצם פנייתו אל שר המשפטים,
במכתב הנ”ל, אבל ניסה לתרץ את התנהגותו המבישה, הבזויה והמחפירה בטענת
“אמת דיברתי”.


                  טענה זו אינה ממין העניין, וכבודכם אכן קיבל את טענתי
בעניין זה.


                  אכן ביקורת, ואפילו חריפה ביותר, הינה מותרת ואף
רצוייה, אולם היא צריכה להיות מאופקת ומרוסנת, ולא בלשון-ביבים, ואין לי צורך
להכביר באסמכתאות.


                  הנאשם מבסס את הגנתו על כך שבמכתבו פירט
“עובדות-נטו”, אולם לא “עובדות” אלה, אלא דברי
“הערכה” פוגעים ומעליבים.


                  אבקש, איפוא, להרשיע את הנאשם.


 


הסניגור:


                  אבקש לזכות את הנאשם.


                  חברי המלומד, בקנאותו לטוהר ה”סגנון”,
מייחס לנאשם, כבוד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, גם “התנהגות מבישה, בזויה
ומחפירה”, וגם “לשון ביבים” ו”סגנון בוטה”, ואני שואל מי
כאן הלוקה בסגנונו, משום שאם הנאשם היה משתמש באותן “פניני הלשון” בהן
השתמש חברי, הוא, חברי, לא היה עובר על כך בשתיקה.


                  ועל מה יצא קצפו של חברי? למה קורא הוא “סגנון
בוטה” ו”לשון ביבים”?


                  לא לתוכן המכתב, חס ושלום, כי חברי הרי רצה, והצליח, למנוע
בירור ענייני של הדברים, אלא לציון מספרי הצ’קים, סכומיהם ותאריכי הפקדתם…


                  וכי מה ביקש חברי שיעשה הנאשם? שיכתוב כי
“בתאריך בלתי ידוע קיבל כבוד הנשיא, מבעל-דין בלתי ידוע, מספר בלתי ידוע של
צ’קים, אשר מספריהם הסידוריים אינם ידועים, סכומיהם אינם ידועים, תאריכי הפקדתם
אינם ידועים וכן  לא ידוע לזכות מי הם
הופקדו”?


                  הרי ברור שאם היה הנאשם כותב כך היה חברי אומר כי
“הנאשם הפריח לחלל האויר עובדות בלתי בדוקות, המכפישות את כבוד נשיא בית
המשפט העליון”, וכו’.


                  ועל כך הלא נאמר: מה שלא תעשה, לא יהיה טוב, וגם את
תעשה דבר-והיפוכו, תמיד יבואו אליך בטענות.


                  חברי משלם מס-שפתיים לזכות האזרח למתוח ביקורת על
ממלאי תפקידים ציבוריים, אבל בפועל, בכסות של הגנה על ה”סגנון”, חברי
מבקש לסתום את הפה לכולי-עלמא.


                  חברי לא הצביע אפילו על ביטוי אחד במכתבו של הנאשם
אשר יש בו פסול מבחינת הסגנון.


                  אני מבקש לזכות את הנאשם.


 


אב”ד:


                  צו: נדחה להכרעת-דין ליום 1.11.2002.


 


 


תמונה
שנייה


 


אב”ד:


                  אני אקרא כעת את תמציתה של הכרעת הדין, אשר תעמוד
לרשותכם במלואה במזכירות, החל ממחר.


 


 


הכרעת דין


 


העובדות


 


1.         בתאריך 1.1.2002 הוגשה קובלנה כנגד הנאשם
על-ידי שר המשפטים, בעקבות תלונה מיום 4.7.2001 של אהרן ברק, אז נשיא בית המשפט
העליון, ביחס ל”התבטאויות בוטות והשמצות אישיות כלפי המתלונן”, ושימוש
“בלשון בוטה ומשתלחת, ובסגנון לא מאופק ולא מרוסן”, כלשון התלונה.


 


2.         בקובלנה, שהוגשה על-ידי ב”כ הקובל,
מואשם הנאשם בכך שהתבטא בלשון בוטה, בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת.
לביסוס עובדות האישום, הובא כלשונו מכתבו של הנאשם, כפי שנכתבו על ידו. על סמך
עובדות אלו, טוען ב”כ הקובל, פעל הנאשם בחוסר דרך ארץ כלפי כבוד נשיא בית
המשפט העליון, באי שמירת כבודו האישי וכבוד בית המשפט ובגילוי יחס לא חברי לחבר
למקצוע. בכך עבר הנאשם עבירות משמעתיות בניגוד לחוק בתי המשפט [נוסח משולב],
התשמ”ד-1984 (להלן: “החוק”), ולכללי השופטים (אתיקה מקצועית),
התשמ”ו-1986 (להלן: “הכללים” או “כללי השופטים”), כפי
המצוטט בכתב הקובלנה שלפנינו.כפי המצוטט בכתב הקובלנה שלפנינו.


 


3.         כפי שנאמר לעיל, הקובלנה מתייחסת לדברים
שנכתבו על ידי הנאשם ביחס לנשיא בית המשפט העליון ולבית המשפט העליון עצמו. בין
היתר נכתבו הדברים הבאים:במכתב אל שר המשפטים:


                                                                        


“והנה, ביום 3.7.01,
החליט כב’ הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים, וההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה
שופטים (כולל כב’ הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב’ השופט ת’
אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות, ובעקבות כך קיבל את
הערעור, ואף העניק למבקש (המערער) יותר מאשר ביקש, וגם חייב את המשיב בהוצאות
עונשיות לדוגמא”.


 


      ועוד כותב הנאשם:


 


“ביום הדיון
הנ”ל (1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב’ הנשיא
(02-7654321), בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא
היה איש בלשכת הנשיא זולת כב’ הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות).


 


“באותו לילה, בשעה
02.03 לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב’ הנשיא
(02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ”ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432.
שיחה זו ארכה כ37- דקות.


“ביום המחרת הגיע
שליח אל ביתו של כב’ הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ’קים וכולם בחתימתו של
המבקש הנ”ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ’קים הנ”ל הוסבו בחתימתו של
כב’ הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו, חשבון מס’ 98765432-1, בסניף רחביה
של הבנק למסחר בע”מ, לפי הפירוט כדלקמן: … “.


 


            וכאילו לא די היה בכך, עוד הרהיב הנאשם עוז, ופירט את מספרי
הצ’קים, סכומיהם ותאריכי הפקדתם.


 


4.         במכתבו מיום 1.9.2001 אל שר המשפטים,
במסגרת בקשתו לקיים שימוע לפני הגשם הקובלנה, טוען ב”כ הנאשם, כי “המכתב
אשר קומם את כבוד הנשיא מנוסח בצורה הזהירה ביותר, כאשר הוא מפריד הפרד היטב בין
עובדות (אשר אינן שנויות במחלוקת) לבין פרשנות, אותה יכול היה להעלות גם במכתבו,
אבל הוא העדיף להשאירה בידי הנמען.


 


            בהמשך טענותיו של ב”כ הנאשם, טוען הוא כנגד נשיא
ביהמ”ש העליון, מגיש התלונה, כי:


 


“המתלונן אינו מעז
למקד את תלונותיו, והוא משתמש בביטויים כלליים כגון ‘השמצות’…תלונות סתמיות כאלה
אינן ראויות להתייחסות כלשהי”.


 


 


      עוד מוסיף הוא ומיידענו כי:


 


   “לכב’ הנשיא ישנה, מכח סעיף 4(7) לחוק יסוד: השפיטה, סמכות
לפנות אל הוועדה לבחירת שופטים, ולבקשה כי תעביר את ה נילון מכהונתו, אבל הוא אינו מוכן להסתכן בעצמו ביזמה כזאת,
כנראה מחשש להפסד לא-מכובד”
(ההדגשה במקור)..


 


            טרם נפנה לבירור הסוגיות הקשורות בהתנהגותו של הנאשם, כנגדו
הוגשה קובלנה זו שבפנינו, מצאנו לנכון להקדים הערה ביחס לדבריו של ב”כ הנאשם,
כפי שציטטנום לעיל, ולומר, כי תגובתו מהווה, לדידנו, המשך ישיר לאותה נורמה
התנהגותית פסולה, שעוד נרחיב עליה בהמשך, ביחסים שבין חברים למקצוע ובדרך שלפיה מן
הראוי שינהג שופט בישראל..


 


            די היה לו, לעו”ד המלומד, לו היה מתייחס בתגובתו אך
לגופם של דברים ולא משתמש בסגנון, שאינו מעניק את הכבוד הראוי לאדם אליו מתייחסים
הדברים, ועוד יותר מזה, לזה אשר אומרם. מן הראוי היה, לפרקליט המכובד, לו השתמש
בלשון מנומסת ומרוסנת, ודי לנו בהערה זו ולא נוסיף עליה.


 


5.         עוד נציין, כי הובא לפנינו נוסח כתב
האישום כנגד המתלונן, על עבירת השוחד אשר יוחסה לו בעקבות תלונתו של הנאשם, וממנו
עולה כי עמדתה של פרקליטות המדינה תואמת את טענותיו העובדתיות של הנאשם, אולם
התלונה אינה על העובדות אשר פורטו במכתבו של הנאשם אלא על דרך הביטוי של הדברים,
ועל דרך ביטוי זו דנים אנו כאן ונרחיב בהמשך הכרעת דיננו.


 


6.         בסיכומיו מבקש הקובל להרשיע את הנאשם
בעבירה המשמעתית שיוחסה לו בכתב הקובלנה. למעשה מיוחסת לנאשם העבירה המשמעתיות
המנויה בסעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 (להלן:
“החוק”).


 


7.         השאלה שאותה צריכים אנו לבחון היא האם
בהתבטאויותיו עבר הנאשם על סעיפי העבירות המיוחסות לו תוך שאנו בוחנים את הנורמה
ההתנהגותית הראויה שעל פיה מן הראוי שיפעל שופט בישראל.


 


            הדין ופרשנותו


 


כבוד
הזולת, כבוד השופט, כבוד הנשיא


 


8.         נפנה תחילה לבחינת העבירה המתגבשת
כהתנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט בישראל.


 


9.         הטענה הראשונה והעיקרית העולה בפנינו היא
ביחס להתנהגות הנאשם כלפי כבוד הנשיא. לסוגיה זו מתייחסת ההוראה אשר בסעיף
18(א)(2) הנ”ל, הקובעת עבירה של “התנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו
כשופט בישראל”, וכן מתייחסים לנושא כללי השופטים הנ”ל.


 


            בהעדר פסיקה עניפה בנושא התנהגותם של שופטים – לשמחתנו -
נשווה את נורמות ההתנהגות של השופטים לאלה של עורכי הדין, ואף נחמיר עם השופטים,
במתחייב ממעמדם.


 


            כב’ הנשיא דאז מ’
שמגר,
בהתייחסו לדרכי התבטאות של עורך דין כלפי חברו, אמר:


 


“המגמה לטפח יחס
חברי ולשקוד על יחס סובלני ועל סגנון מנומס ומאופק ראויה לכל שבח… יש התבטאויות
ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עורך דין במצב כלשהו.
כך אין להעלות על הדעת, שהשימוש במילות גידוף ייחשב לאפשרי בנסיבות כלשהן”.


 


(על”ע
5/85 עו”ד מרים שמש נ’ הוועד המחוזי בתל אביב יפו, פ”ד מ’ (2) 721,
724).


 


   ובמקום אחר נקבע ע”י השופט
(כתוארו אז) מ’ שמגר:


 


“מחובתו של פרקליט
לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת, הן בפניותיו אל בית המשפט והן ביחסו אל חבר
למקצוע, המייצג את הצד שכנגד. אולם יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את
עניינו של לקוחו כמיטב יכולתו, ואם הוא סבור, בתום לב, כי הצד שכנגד או בלתי הולמת, עליו להביע זאת, בכתב או בעל
פה, אם כי לעולם בצורה מנומסת ומרוסנת“.
(ההדגשות במקור).


 


(על”ע
6/77 הועד המחוזי בתל-אביב-יפו נ’ עו”ד יצחק פיקהולץ, פ”ד ל”ב (2)
200, 223
222).


 


         הלשון שנקט בה הנאשם כלפי כבוד הנשיא אינה לשון העולה בקנה אחד
עם התנהגות בדרך ארץ. ההיפך הוא הנכון: בסגנון בו בחר הנאשם יש משום העלבה והשפלה
של כבוד הנשיא, תוך הטלת דופי ביושרו ובאמינותו, הן בקשר לתיקים בהם הוא דן, והן
בכלל.


 


         הדברים שנכתבו על ידי הנאשם מטיחים האשמה חמורה בכבוד נשיא בית
המשפט העליון, ומאשימים אותו בדרישת שוחד ובקבלתו, היא בעלת קונוטציה שלילית,
פלילית או בלתי מוסרית או בלתי הוגנת.


 


         ביקורת, יכול שתהא קשה ולגיטימית, אם מתחייבת היא בנסיבות
העניין, במיוחד במקצועות המשפט, בו מחלוקת על עובדות ועל פרשנות משפטית היא בבחינת
לחם חוקם של העושים במלאכה זו. אולם, דברי הנאשם בכתובים מרחיקים לכת הרבה מעבר
לביקורת לגיטימית, עניינית וקונסטרוקטיבית. פרשנות המייחסת עבירות שוחד לשופטים
מסויימים הינה התבטאות שאינה מנומסת, בלתי מקובלת ובלתי הולמת את יחס הכבוד
וההתנהגות בדרך ארץ בו מחוייב שופט כלפי חברו, וכלפי כל צד הקשור להליך השיפוטי.


 


         יחס חברי


 


10.    דבריו של הנאשם אף אינם עונים על הדרישה ליחס
חברי בין השופטים.


 


         יפים לעניין זה דבריו של כב’ שופט בית המשפט המחוזי גבריאל
קלינג בספרו אתיקה בעריכת דין, עמ’
508, אשר, בשינויים המחוייבים, יאים מקל-וחומר גם לענייננו:


 


“יחס זה צריך שימצא
ביטויו בראש ובראשונה בדרך ההתבטאות של עורך דין כלפי חברו. כך אין מקום לדרכם של
חלק מעורכי הדין, המאשימים את עורך הדין השני בהטעית בית המשפט. ניתן להביע את
הדברים, אם יש צורך בכך, בדרך אחרת, שאין בה אותה פגיעה בעורך הדין השני. יש
חשיבות רבה לדרך ההתבטאות של עורכי הדין בפומבי, זה כלפי זה, באשר בעיני הציבור
מביאים ביטויים חריפים לזילות מעמדם של עורכי הדין”.


 


            די לנו אם נזכיר את מכתבו של הנאשם אל כב’ שר המשפטים, בו
הוא מאשים את חברו ונשיאו בדרישת שוחד ובקבלתו.


 


            יחס כבוד לבית
המשפט


 


11.       בשניים מכללי השופטים מדובר בחובתו של
השופט לשמור על יחס כבוד לבית המשפט:


 


            סעיף 32 (א) לכללים קובע: “שופט ישמור, בתפקידו בבית
המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, ותוך שמירה על כבוד המקצוע”.


 


            על כך אמר בית המשפט העליון מפי כב’ השופט מ’ אלון כי:


 


“אכן חובתו של
עורך-דין לשמור בעמידתו לפני בית המשפט על יחס כבוד לבית המשפט (כלל 1 לכללי לשכת
עורכי הדין (אתיקה מקצועית) אין בה כדי למנוע הימנו לטעון טענות, שיש בהן משום
דברי ביקורת עניינים על בית המשפט ולגופו של דבר, אך תנאי בל יעבור הוא, שלשונו
תהא מנומסת, ושסגנונו יהא מאופק (ראה: על”ע 7/70 [3], בעמ’ 732), ועל לשון
פרקליטים מנומסת ומאופקת חייב הפרקליט להקפיד גם אם נדמה לו, כי מקום יש לקזז
התנהגותו של בית המשפט כנגד התנהגותו שלו (על”ע 3/66 [4], בעמ’ 39). כבודו של
בית המשפט לב לבה של כלל המערכת המשפטית הוא, על כל ענפיה ושלוחותיה, לרבות מעמדם
של פרקליטים וכבודם של עורכי הדין”.


 


(על”ע
6/82 פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לז(3) 164).


                                                                        


      והדברים, כאמור, חלים על השופטים מקל-וחומר.


 


      דברים דומים הושמעו מפי כב’
הנשיא דאז מ’ שמגר:


                                                                        


“בעל תפקיד שיפוטי
אינו מחוסן מפני ביקורת. אולם, חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת ליבו של
בעל דין לכך שאת הכרעותיו של בית המשפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו
של בעל דין ובין אם לחובתו. שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האימון במוסדות
המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך שהביקורת על הפסיקה תהיה
מכובדת, מרוסנת ועניינית, ותתייחס לתוכנם של דברים, ולא תפגע בתדמיתם ללא הצדקה של
השופטים”.


 


(בג”צ
433/87 שמואל רכטמן ואח’ נ’ לשכת עורכי הדין, פ”ד מא(4) 606).


 


            במכתבו מטיח הנאשם בנשיא בית המשפט העליון האשמות לפיהן הוא
דרש וקיבל שוחד, ובתמורה הוא היטה את הדין.


 


            טענות שכאלה, המטילות דופי בתקינות פעולתו של בית המשפט
ובהליך השיפוטי באות בגדרן של אותן אמירות הפוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת
השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של שופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר
מידותיהם ושיקוליהם. והן פוגעות באמון הציבור ביכולת של שופטיו לערוך משפט צדק,
בין אמת לשקר ולהעריך ולשקול את טיעוני הצדדים בהתאם לשיטתנו המשפטית.


 


            טענות שכאלה אין להם מקום אף אם הן מרומזות ואין בינן ובין
ביקורת עניינית על בית המשפט אף לא דבר.


 


            פגיעה בכבוד המקצוע


 


12.       עבירת המשמעת הנוספת בה מואשם הנאשם היא
עבירה לפי סעיף 61 (1) לחוק בגין הפרת הוראות סעיף 53 לחוק.


 


            סעיף 53 לחוק קובע כי:


                                                                        


“שופט ישמור על כבוד
מערכת המשפט ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המערכת”.


 


            לכך אף מצטרפות הוראות סעיפים 2 ו32- (א) לכללים, שהבאנו
לעיל, בדבר חובתו של השופט לשמור על כבוד המקצוע.


 


            כפי המתברר עד כה, השאלה העומדת לדיון לפנינו היא מהו
הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו עליו לבור לו השופט בעשותו במלאכתו. ושאלה זו, כדברי
כב’ השופט מ’ אלון, גדולה וחשובה היא באומנות השפיטה, שהרי עיקר כוחה של אומנות זו
בפה ובכתב, ואלה השניים מהווים את כלי הזין בהם ממלא השופט את תפקידו.


 


            טוען ב”כ הנאשם כי הנאשם ממלא את שליחותו הציבורית
באמונה, ביושר וללא מורא. אין חולק כי מחובתו של השופט שלא לגור מפני איש במלאו
אחר שליחותו ולאמר דברים כהוויתם ואמיתתם, גם אם האמת קשה ואינה נעימה לצד שכנגד.
אולם, הלכה פסוקה היא כי בכך להכשיר ביטויי גנאי, הכפשות וקללות.


                                                                        


“אין לה לשאלה זו
ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי השופטים (אתיקה מקצועית), המצוטט לעיל, שעל השופט
לפעול על פי אמונתו במסירות, בנאמנות וללא מורא. מחובתו של השופט שלא לגור מפני
איש, לומר דברים – הנראים לו, בתום לב, נכונים – כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת
העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל התפקיד עליו נמתחת הביקורת, ואין נפקא
מינה, אם זה האחרון חבר הוא למקצוע או סתם אדם מן השוק”.


 


         ואולם:


 


“השאלה בנדון דדן
אינה מה יאמר השופט, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו”האיך” הוא -
לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים
כלפיו ועל כבוד מקצוע השפיטה”.


 


   על”ע 10/81 הועד המחוזי
של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ’ פלוני, פ”ד לו (3) 379).


 


            אף שאלת חופש הביטוי וזכותו של השופט להביע את עצמו בתחום
מקצועו עולה במקרה כדוגמת זה שבפנינו. אכן, כדברי פרופ’ ברק, כבוד האדם מבוסס על
החופש של כל אדם להביע את עצמו ומחופש זה נגזרת הזכות לחופש הביטוי (א. ברק,
פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ’ 427). ואולם, אף חופש זה אינו מוחלט  ויש מצבים בהם יוגבל הוא כאשר מתנגש הוא בערכים
אחרים.


 


            בעניין זה נאמר מפי הש’ מ’ אלון כדלקמן:


     


“נתחלף לו למערער
המלומד בין חופש הדיבור, שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אשם באשר הוא, לבין דיבור
חופשי ממשמעת וריסון עצמיים, שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד
לפרקליט”.


 


   (על”ע 6/82, שם, עמ’
166).


 


            העולה מכך הוא, כי אין סתירה בין חופש הביטוי לכללי הנימוס
בהם מחוייב השופט באשר אין הגבלה על תוכן הדברים אלא על סגנונם.


 


            במקרה שלפנינו, נראה כי הדברים נאמרו אך כדי לפגוע, להעליב
ולאיים.


 


            כאשר דברים אלו אינם רלוואנטיים לגופו של עניין ואין הנאשם
אף רשאי להוכיחם. לשון בוטה, המתארת את הנשיא כמי שדרש וקיבל שוחד, מהווה דוגמא
מובהקת לדברים שיש בהם משום חריגה מסגנון מנומס ומאופק, אשר אינו הולם את מקצוע
השופט. במיוחד נכונים הדברים כאשר מועלים הדברים על הכתב, דבר המאפשר ומחייב יתר
יישוב הדעת.


 


13.       התנהגותו של הנאשם בדרך התבטאותו הבוטה
והלא מרוסנת שאותה שנה ושילש הנאשם בכתובים, פוגעת בכבוד המקצוע ובציפיה הלגיטימית
של הציבור מסגנונם ודרך התנהגותם של השופטים כלפי צדדים להליך השיפוטי ובכלל. שופט
המשתייך לציבור השופטים מקבל עליו חובות, לרבות חובות באש להתנהגותו
ולהתבטאויותיו. הוא מסמל כלפי ציבור חבריו, כלפי הציבור בכלל, וכלפי בית המשפט, את
מי שאמון על ידיעת החוק, על שמירת החוק ועל שמירת כבוד מערכת בתי המשפט על שופטיה.


 


            ועל כך אמר כב’ השופט אלון:


 


“ואם תרצה לומר,
לשון מנומסת ומאופקת לא רק מחובתו של השופט היא אלא אף מטובתו. וכבר אמר החכם מכל
אדם: “דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים” (קהלת, ט, י”ז
[א])… נמצא, כי למען הגן על הלקוח הנאמנות ובמסירות, צריך שדברי פרקליטו ייאמרו
בנחת, ואזי מובטח לו, כי יישמעו על-ידי מי שצריך לשמעם”.


 


על”ע
10/81, שם, עמ’ 384).


 


            ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, כי סגנון בלתי ראוי
בדברי שופט יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על פי כללי השופטים, הינה הלכה מושרשת
(ראו פס”ד דלעיל: על”ע 10/81, פ”ד לו (3) 379, על”ע 6/82,
פ”ד לז (3) 164). יוצא איפוא, כי לפנינו סגנון שיש לדחותו מכל וכל והמגבש
עבירות משמעתיות, כאמור בהכרעת דין זו.


 


14.       משהגענו לכלל מסקנה זו מבקשים אנו להעמיד
את הנאשם על חומרת מעשיו שלא זו בלבד שכשלעצמם חמורים דבריו וסגנונם, ואותם דוחים
אנו מכל וכל, אלא שהנאשם בחר להביאם לידיעת כולי עלמא באמצעות האינטרנט, כאילו אמר
להוסיף חטא על פשע.


 


            כעולה מהראיות שלפנינו, דבריו וכתביו של הנאשם זמינים הם
לכל אשר יחפוץ דרך אתר האינטרנט שמנהל הנאשם לצורך העניין, תחת הכותרת
“הצ’קים שהופקדו לחשבונה של משפחת ברק”, באתר ניתן למצוא מסמך שכותרתו:
“פרשת הצ’קים שקיבל השופט מהמתדיין, והשפעתם על תוצאות המשפט”, במסמך
עצמו כותב הנאשם: “קניית משפט בצ’קים” וכן הלאה.


 


            מצב דברים זה, בו מבקש הנאשם לפגוע באופן כה בוטה במעמדו
וכבודו של הנשיא, אך לשם הפגיעה ויצירת רושם, ובדרך זו להביא לזילות במעמדו של
מקצוע השפיטה והעוסקים בו, יש להוקיעו ולהתריע מפניו ומעצמת הנזק שעלול הוא ליצור.


 


            ודוק: הביקורת העניינית – חשובה היא. אין אנו מזלזלים בכוחה
להפנות את תשומת הלב לפרטים, לעורר שאלות ולחייב רענון ובחינה מחודשת של נהלים ושל
הלכות. ביקורת עניינית עשויה לתרום לתיקון ליקויים, אם נפלו, ולהוביל לשיפור בדרכי
עבודה ובתוכנן של הלכות. לא נעלמו מעינינו דבריו של מנהל בתי המשפט שהעיד
(פרוטוקול עמ’ 13 ש’ 23-16):


 


            “הוא (הנאשם) בקי היטב בתקנות ובטפסים. הוא יורד לפרטי
פרטים של כל חתיכת נייר שאנחנו נוטים לא להסתכל עליו לא לקרוא אותו. הוא יורד
לפרטי פרטים וכך הוא מצליח לשים לב לשאלות של סמכות, של מי חתם, איפה חתם, מתי,
זמנים התיישנות. כל מיני דברים שאנחנו בתור מערכת אחת גדולה אנחנו לא תמיד שמים לב
אליהם. זה מה שטוב בו”.


 


            ואולם, יעילותה של הביקורת מותנית באמירה עניינית ובלשון
נקיה מגידופים והכפשות. שימוש בשפת ביבים ובביטויים גסים – “שוחד”,
“עבירה פלילית”, “פגיעה בטוהר המידות” או “מוער משפט
בכסף” – מוביל להחמצת תפקידה החשוב של הביקורת ומאיין אותה כליל. הסגנון הגס
והבוטה מקומם ומעליב ואינו מאפשר להתייחס לגופם של דברים. “הסגנון הזה לא
עוזר בשום דבר. להיפך. דעתי בזה שהוא מדבר בסגנון הזה הוא גורם לזה שבית המשפט
לפעמים אוטם את האוזניים לתוכן” (עדותו של מנהל בתי המשפט, פרוטוקול עמ’ 13
ש’ 25-23). דרכו של הנאשם משפילה את הדיון המשפטי לרמה של וכחנות צעקנית שאין בה
תועלת. בית המשפט אינו זירת התגוששות למי שמנבלים את פיהם. בית המשפט הוא במה
תרבותית לדיון משפטי ולפתרון סכסוכים בדרך של האזנה הדדית. סגנון של חרפות
וגידופים אינו מאפשר לקיים ויכוח קונסטרוקטיבי והוא שומט את הבסיס החיוני לעבודה
יעילה של המערכת המשפטית.


 


            יודגש כי התנהגות זו של הנאשם לא רק שאינה הוגנת, פסולה
ובלתי הולמת, אלא שהיא אף מעוררת שאט נפש, באשר מחוסרת היא גבולות ומעצורים
אישיים, כאילו אמר הוא להכריז מלחמה וכל האמצעים כשרים הם בעיניו. ולא כך היא, כי
אם בכוחנו הדבר לעצור את הסחף בטרם תהרס כל חלקה טובה והגונה של כללי אתיקה ובטרם
יושמו לאל המאמצים הרבים שהושקעו מאז ומתמיד בטיפוח יחס חברי ושקידה על יחס סובלני
ועל סגנון מנומס ומאופק בדרכי ההתבטאות של שופט.


 


            הכרעת דין


           


15.       אשר על כן, מחליטים אנו להרשיע את הנאשם
בהפרת כללי האתיקה האמורים בסעיפים 2, 23, 26, ו-33 לכללים – עבירה משמעתית לפי
סעיף 61 (2) לחוק. כמו כן, בעבירה של התנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע השפיטה לפי סעיף
53 לחוק – עבירה משמעתית לפי סעיף 61 (1).


            משנחה דעתנו, כי דבריו של הנאשם מהווים עבירה על כללי
האתיקה המקצועית של השופטים ומנוגדים להוראות החוק הקובעות בסעיפים 61 (1)
ו-61(2), לא מצאנו כל צורך להידרש לבחינת העבירה הגלומה בסעיף 61 (3) לחוק המהווה
מסגרת נורמטיבית כללית וגורפת, אם כי, כדברינו בסעיף 14 לעיל, מצאנו מקום להדגיש
את חומרת הדברים ביחס לאופן שבו בחר הנאשם לפרסם את דבריו, החמורים כשלעצמם, באמצעות
האינטרנט – דרך יוצאת דופן וחריגה במיוחד.


 


            מכאן הגענו לכלל מסקנה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות
המשמעתיות הקובעות בסעיפים 61 (1) ו-61(2) לחוק, כאמור לעיל בהכרעת דיננו.


 


(-)
א. סורוקר, חב”ד (-) ד”ר מ. וינברג, אב”ד (-) ש. פרימו,
חב”ד


                                                                        


אב”ד:


    נדחה לטיעון לעונש ליום 1.1.03.


 


פקיד
עזר:


      בית הדין!


 


מ   ס   ך




 






כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר