אורי אבנרי על הפעולה ביריחו: התרגיל המגעיל

אורי אבנרי על הפעולה ביריחו: התרגיל המגעיל


גוש שלום 22.03.2006 16:34
אורי אבנרי על הפעולה ביריחו: התרגיל המגעיל


הציניות הנוראה של ההחלטה הייתה גלויה לעין. אפילו הבוחרים הבחינו בכך: בסקר דעת-הקהל שנערך יומיים לאחר מכן, אמרו 47% שההחלטה הושפעה משיקולי-בחירות, רק 49% סברו אחרת



 

אורי אבנרי על הפעולה ביריחו: התרגיל המגעיל

הציניות הנוראה של ההחלטה הייתה גלויה לעין. אפילו הבוחרים הבחינו בכך: בסקר דעת-הקהל שנערך יומיים לאחר מכן, אמרו 47% שההחלטה הושפעה משיקולי-בחירות, רק 49% סברו אחרת

 

English attached / נוסח אנגלי מצורף

אורי אבנרי

18.3.06

 

                  התרגיל המגעיל

 

הנושא המרכזי של המאמר הזה הוא גועל-נפש. לכן אני מתנצל מראש על השימוש הרב שאני עושה בו בפועל “געל” ודומיו.

 

במילון אני מוצא מלים נרדפות לגועל-נפש: בחילה, מאוס, תעוב, שקוץ, קבס, זרא, שאט-נפש, סלידה, סחי, פלצות ועוד. כולן מתארות היטב את יחסי לפעולה שבוצעה ביום השלישי ביריחו.

 

 

היא הייתה מתועבת, קודם כול מפני שהייתה גימיק של תעמולת-בחירות. וכאשר פוליטיקאי משתמש בצבא כדי לרכוש קולות, זה מעשה נתעב. בפעולה זו נהרגו שלושה בני-אדם, ויכלו להיהרג הרבה יותר, פלסטינים וישראלים.

 

הציניות הנוראה של ההחלטה הייתה גלויה לעין. אפילו הבוחרים הבחינו בכך: בסקר דעת-הקהל שנערך יומיים לאחר מכן, אמרו 47% שההחלטה הושפעה משיקולי-בחירות, רק 49% סברו אחרת.

 

אין זו הפעם הראשונה שאהוד אולמרט דורך על גוויות בדרכו לשלטון. כראש עיריית ירושלים, דחף בשעתו לפתיחת המנהרה באזור הר-הבית, שגרמה (כמצופה מראש) לעשרות הרוגים. בנימין נתניהו, שותפו לדבר אותה עבירה, עשוי מחומר דומה.

 

נתניהו לפחות היה פעם חייל קרבי וסיכן את חייו. יש לתעב כפליים פוליטיקאים השולחים אחרים לחרף את נפשם, אך נשמרים היטב מלעשות כן בעצמם. לחבורה בלתי-מפוארת זו שייכים גם ג’ורג’ בוש ודיק צ’יניי, שני מחרחרי-מלחמה סידרתיים.

 

לאולמרט הייתה בעיה. קרן מפלגתו החלה יורדת בסקרים. עם חלוף הזמן התחיל חלק מאוהדי “קדימה” לתפוס שאחרי ככלות הכול, אולמרט איננו שרון. הילת שרון באה לו, בעיקר, מהיותו גנרל עטור-ניצחון, אחד שהתהלך במלחמת יום-כיפור כשעל ראשו תחבושת לבנה (עד היום לא ברור בדיוק למה היא שימשה). אולמרט היה זקוק באופן דחוף לפעולה צבאית, שתעניק לו הילה של מצביא קשוח, וכדי לנער מעליו את הכינוי “שמאלמרט” שהדביק לו הליכוד.

 

ואכן, זה הצליח. באותו סקר התברר ש-20.7% מהבוחרים החליטו להצביע בעד “קדימה”, או שהתחזקו בהחלטה זו, בעקבות הפעולה.

 

בכלל, כדאי תמיד להיזהר מפני ממלא-מקום אזרחי, התופס את מקומו של מנהיג בעל הילה של מצביא. די להזכיר את מקרהו הקלאסי של אנתוני אידן, יורשו של וינסטון צ’רצ’יל. הוא יזם את מלחמת-סואץ באוקטובר 1956, הידוע אצלנו כ”מבצע קדש”.

 

 

מה זה מזכיר לנו? נכון. את הקנוניה.

 

האנגלים רצו להפיל את גמאל עבד-אך-נאצר, מפני שהפקיע, ברוב חוצפתו, את רכושם של בעלי-המניות הבריטיים בחברת תעלת-סואץ. הצרפתים רצו להפיל אותו מפני שתמך במלחמת-השחרור האלג’ירית. הם עשו קנוניה עם דויד בן-גוריון, שרצה להשמיד את הצבא המצרי המתחזק. המתווך הראשי בקנוניה היה שמעון פרס, כעת מס’ 2 ברשימת “קדימה”.

 

זה פעל כך: כוח ישראלי, בפקודת אריאל שרון, נשלח למיצר המיתלה, בקירבת תעלת-סואץ. ממשלות בריטניה וצרפת הגישו כביכול אולטימטום למצריים ולישראל: להרחיק את כוחותיהם מהתעלה. זאת הייתה חוצפה, מכיוון שתעלת-סואץ נמצאת עמוק בשטח המצרי. כפי שסוכם מראש, ישראל לא נענתה, ואז פלשו הכוחות הבריטיים והצרפתיים לאזור התעלה והניחו לישראל לכבוש את כל חצי-האי סיני. הקנוניה הייתה כל כך גסה ושקופה, שהתגלתה מייד. זה היה הסוף של אידן.

 

פרשת יריחו דומה להפליא: הבריטים והאמריקאים העמידו פנים כאילו הם חוששים לגורל המפקחים שלהם ששהו ביריחו, לפי הסכם שעוד נגיע אליו. הם הודיעו לאבו-מאזן שהם עשויים להוציאם. במועד שהוסכם עליו בחשאי מראש עם ממשלת-ישראל, הסתלקו הבריטים והאמריקאים ונכנס צה”ל, שהכין את הפעולה זמן רב מראש.

 

דבר אחד אפשר להגיד לשבחם של טוני בלייר וג’ורג’ בוש: הם החזירו את המקצוע העתיק ביותר בעולם לעיר העתיקה ביותר בעולם. חוט השני של רחב הזונה מוביל למעשה-הזנות שלהם.

 

 

רב-אלוף דן חלוץ יכול להתגאות מאוד בניצחונו המסחרר. בעבר התפרסם בשל אמירתו שהוא חש בסך-הכול במכה קלה בכנף מטוסו כאשר הוא מטיל פצצה על שכונת-מגורים, שבה נהרגים גם נשים וילדים. אחרי זה הוא ישן בשקט, אמר. עכשיו זכה סוף-סוף בתהילה אמיתית: בעזרת עשרות טנקים, מסוקים ודחפורים כבדים הוא הצליח ללכוד ששה אסירים בלתי-חמושים בעיר שלווה, חסרת-אלימות, החיה מתיירות. וואו!

 

תוך כדי כך יצרו אנשיו של חלוץ תמונה מעוררת סלידה, המכפישה את צה”ל בעיני מאות המיליונים בעולם שראו אותה על מסכיהם. הם הורו לשוטרים ולאסירים להתפשט, ואלה צולמו שוב ושוב – ושוב ושוב – בתחתוניהם. לא היה בכך שום צורך. התירוץ, שיכלו להחביא על גופם חגורת-נפץ, היה מופרך  לגמרי בנסיבות אלה. וגם אילו זה היה דרוש, בוודאי לא היה צורך להציג אותם כך לעיני המצלמות. אין שום ספק: הכוונה הייתה להשפיל, לבזות, לספק יצרים סדיסטיים.

 

אדם יכול, אולי, להדחיק מכות, ואפילו עינויים. אך הוא לא יוכל לשכוח לעולם השפלה שעבר לעיני משפחתו, ידידיו, עמיתיו וכל הצופים בעולם כולו. כמה טרוריסטים חדשים נולדו באותה שעה?

 

באותו יום ביקרתי ידידים בכפר פלסטיני בגדה המערבית. היינו מרותקים – המארחים שלי ואני – למסך הטלוויזיה (בעיקר אל-ג’זירה). כשהופיעו התמונות האלה, לא יכולתי להסתכל בעיניהם מרוב בושה.

 

 

התקשורת הישראלית התמוגגה. מה זה התמוגגה, היא יצאה מכליה מרוב שמחה. היא תרמה את תרומתה הייחודית לגועל-נפש הכללי והתייצבה כאיש אחד מאחורי הממשלה. כמו תוכי, חזרה בקול אחד אחרי הגרסה הרשמית השקרית. 

 

זאת הייתה חגיגה של שטיפת-מוח. “רוצחי השר זאבי” נתפסו! זאת הייתה חובה לאומית! לא יכולנו לשקוט ולנוח עד שנפלו לידינו, חיים או מתים!

 

שלוש המלים האלה – “רוצחי השר זאבי” – הפכו למנטרה. חזרו עליהן בלי סוף – ברדיו ובטלוויזיה, בעיתונות הכתובה (כולה) ובנאומי הפוליטיקאים (כולם). ככה זה: ישראלים “נרצחים”, פלסטינים “מחוסלים”.

 

מדוע, בעצם? השר רחבעם זאבי הטיף יומם ולילה ל”טרנספר” – גירוש הפלסטינים מהארץ. בהשוואה אליו, ז’אן-מרי לה-פן בצרפת ויורג היידר באוסטריה הם ליברלים חיוורים. חיסולו הממוקד אינו שונה מחיסולם הממוקד של השייח’ אחמד יאסין, ראש החמאס, ועשרות מנהיגים פלסטיניים אחרים, ביניהם אבו-עלי מוצטפה, ראש החזית-העממית, שקיבל אחרי הסכם אוסלו רישיון מיוחד מישראל לחזור לארץ.

 

וכך נוצרה שרשרת האלימות: צה”ל הרג את אבו-עלי מוצטפה. במקומו בא אחמד סעדאת, שלטענת השב”כ הורה להרוג כנקמה את רחבעם זאבי. לא נותקה עוד השלשלת.

 

שיהיה ברור: אני מתנגד לכל מעשי הרצח. גם שלהם, גם שלנו, גם של אבו-עלי מוצטפה וגם של זאבי. אך מי שרוקד על דמו של מנהיג פלסטיני, מה לו שילין על שפיכת דמו של מנהיג ישראלי? איפה הגבול לצביעות?

 

 

יש עוד צד לעניין, שאינו מגעיל פחות: היחס לקיום הסכמים.

 

סעדאת וחבריו הוחזקו ביריחו על פי הסכם שישראל חתמה עליו. על סמך הסכם זה הם יצאו מרצונם מהמוקטעה ברמאללה, בשעת המצור על יאסר ערפאת, ועברו לכלא פלסטיני ביריחו. ארצות-הברית ובריטניה ערבו לביטחונם וקיבלו על עצמו את הפיקוח על מאסרם ביריחו.

 

מה שקרה עכשיו ביריחו הוא הפרת ההסכם, הפרה גלויה ובוטה. התירוצים העלובים שהומצאו בירושלים, בוושינגטון ובלונדון הם עלבון לאינטליגנציה של בן 10.

 

אצלנו מקובל לחשוב שהפרת הסכם היא מעשה פטריוטי, אם זה משרת אותנו. הסכמים מחייבים רק את הצד השני. לא זה בלבד שזה מוסר הוטנטוטי, זה גם גורם נזק כבד לאינטרס הלאומי שלנו. מי יחתום על הסכם איתנו, בידעו שזה מחייב רק אותו? ואיזה תוקף מוסרי יש לדרישה מראשי חמאס, שהם “יכירו בכל ההסכמים” שנחתמו על-ידי הרשות הפלסטינית?

 

רבים בישראל חושבים שפעולת יריחו הייתה תרגיל מבריק. בעיני הוא מעורר פלצות.          

 

Avnery, who watched the pictures coming out of Jericho on the TV of a Palestinian friend whom he visited, draws lines back to the 1956 when Britain and France conspired with Israel to go to war against Egypt and concludes with a harsh question.

Uri Avnery
18.3.06

A disgusting exercise

 

THE CENTRAL theme of this article is disgust. Therefore I apologize in advance for the frequent use of this and similar words.

In the thesaurus I find quite a number of synonyms: loathing, revulsion, dislike, nausea, distaste, aversion, antipathy, abomination, repulsion, abhorrence, repugnance, odium, detestation, and some more. They are all present in my feelings about the action that took place in Jericho on Tuesday.


IT WAS abhorrent, first of all, because it was an election propaganda gimmick. For a politician to send the army in to collect votes is an abhorrent act. In this action, three people were killed. Many more lives, Palestinian and Israeli, were put at risk.

The horrible cynicism of the decision was plain for all to see. Even the voters noticed it: in a public opinion poll two days later, 47% said that the decision was influenced by electoral considerations, only 49% thought otherwise.

This is not the first time for Ehud Olmert to walk over dead bodies on his way to power. As mayor of Jerusalem, he pushed for the opening of a tunnel in the area of the Muslim shrines, causing (as expected) dozens of casualties. Binyamin Netanyahu, his accomplice at the time, is made of similar material.

Netanyahu, at least, was once a combat soldier, who risked his own life in action. Much more distasteful is a politician who sends others to risk their lives but takes great care not to risk his own. This inglorious band also numbers George Bush and Dick Cheney, two serial war-mongers.

Olmert had a problem. His party was slowly sinking in the polls. As time passed, some of the Kadima fans started to notice that Olmert, after all, is no Sharon. Sharon‘s glory derives mainly from his being a victorious general, who walked around during the Yom Kippur war with a large bandage around his head (to this very day it is not quite clear what purpose it served). Olmert was in urgent need of a military action that would provide him with the laurels of a tough military commander, and would also help him shake off the nickname attached to him by the Likud: Smolmert. (Smol, in Hebrew, means left.)

The trick paid off. In the same poll, 20.7% of the voters said that the Jericho action persuaded them to vote for Kadima, or, at least, reinforced their decision to do so.

In general, one should beware of a civilian politician who succeeds a leader crowned with military laurels. It is enough to mention the classic case of Anthony Eden, the heir of Winston Churchill, who initiated the Suez war of October 1956.


WHAT DOES that war remind us about? The collusion.

The British wanted to topple Gamal Abd-al-Nasser, because he had the temerity to expropriate the property of the British shareholders of the Suez Canal Company. The French wanted to bring him down because of his support for the Algerian war of liberation. They conspired with David Ben-Gurion, who wanted to destroy the newly re-equipped Egyptian army. The main middleman of the collusion was Shimon Peres, now No. 2 on the Kadima list.

It worked like this: Israeli paratroopers, commanded by Ariel Sharon (founder of Kadima), were dropped near the Suez canal. Britain and France issued a fake ultimatum, calling upon Egypt and Israel to withdraw their forces from the canal – a preposterous demand, since the canal is deep in Egyptian territory. As agreed beforehand, Israel refused, and then the British and French forces invaded the canal area, leaving the Israeli army to take control of the entire Sinai peninsula. The collusion was so primitive and obvious that it was uncovered at once. End of Eden.

The Jericho affair is incredibly similar: the British and the Americans pretended to fear for the safety of their monitors, which were stationed in Jericho according to an agreement which we shall touch upon later. They told Mahmoud Abbas that they might withdraw them. At a time secretly agreed upon with the Israeli Prime Minister, the British and American monitors went out and the Israeli army went in. Preparations for the action had been going on for weeks.

One thing should be said in favor of George Bush and Tony Blair (and his miserable Foreign Minister, Jack Straw): they have returned the oldest profession in the world to the oldest city in the world. The scarlet thread of Rahav the Harlot (Joshua, 2) leads to this act of prostitution.


LIEUTENANT GENERAL Dan Halutz can be proud of this victory. In the past, he became famous for saying that all he feels is a slight bump on his wing when he drops a bomb on a civilian neighborhood, even if women and children are also killed. After that he sleeps well, he said. Now he has won real glory: with the help of dozens of tanks, gunships and heavy bulldozers he has succeeded in capturing six unarmed prisoners in the tranquil, non-violent little town that lives off tourism.

In the course of the action, Halutz’ soldiers created a disgusting picture that has sullied the image of the Israeli army in the eyes of the hundreds of millions who saw it on their screens. They ordered the Palestinian policemen and prisoners to take their clothes off, and then let them be photographed, again and again – and again and again – in their underpants. There was no need for that. The pretext, that they might have hidden explosive belts on their body, was ridiculous under these circumstances. And even if it had been necessary, it could surely have been done far from the cameras. No doubt: the intention was to humiliate, to debase, to satisfy sadistic tendencies.

A person can, perhaps, get over beatings, or even torture. But he cannot ever forget humiliation, especially when it was done in full view of his family, friends, colleagues and all people around the world. How many new terrorists were born at that moment?

On that day I happened to visit friends in a Palestinian village in the West Bank. We – my hosts and I – were riveted to the TV screen (mainly Aljazeera). When these pictures appeared, I could not look them in the eye for shame.


THE ISRAELI media had a ball. Not just a ball, they went gaga for sheer joy. They contributed their special part to the loathsome event and stood to attention behind the government. Like a flock of parrots, unanimously repeating the mendacious official version.

It was a festival of brain-washing. The “Murderers of Ze’evi” have been captured! It was our national duty! We could not rest until they fell into our hands, dead or alive!

These three words – “Murderers of Ze’evi” – turned into a mantra. They were repeated endlessly on radio and television, and appeared in the printed newspapers (all of them!) and the speeches of the politicians (all of them!). That’s how it is: Israelis are “murdered”, Palestinians are “eliminated”.

Why, for Gods sake? Rehavam Zee’vi, a cabinet minister at the time, preached day and night about “transfer” – the euphemism for driving the Palestinians out of Palestine. Compared to him, Jean-Marie le Pen in France and Joerg Haider in Austria are bleeding-heart liberals. His targeted killing is no different from the targeted killing of Sheik Ahmed Yassin and scores of other Palestinian leaders, including Abu-Ali Mustafa, the chief of the Popular Front, who was allowed by Israel to return from Syria to the Palestinian territories after Oslo.

This is part of the endless chain of violence: The Israeli army killed Abu-Ali Mustafa. He was succeeded by Ahmed Sa’adat, who, according to the Israeli security service, ordered the killing of Rehavam Ze’evi in revenge, and whose capture was the aim of the Jericho action. And so it goes on.

Let’s be clear: I oppose all murders. Theirs and ours. The murder of Abu-Ali Mustafa and the murder of Rehavam Ze’evi. But whoever spills the blood of a Palestinian leader cannot complain about the shedding of the blood of an Israeli one.


THERE IS still another side to the affair, which is no less disgusting: the attitude towards the keeping of agreements.

Sa’adat and his colleagues were held in Jericho in accordance with an agreement signed by Israel. On the strength of it, they left the Mukata’a in Ramallah, during the siege on Yasser Arafat, and entered the Palestinian jail in Jericho. The US and the UK guaranteed their safety and undertook to monitor their imprisonment.

What has happened now in Jericho is a blatant breach of the agreement. The miserable pretexts invented in Jerusalem, London and Washington are an insult to the intelligence of a 10-year old.

Israeli governments often regard the breach of an agreement as a patriotic act if it serves our purpose. Agreements are binding only on the other side. This is not only a primitive morality, it is also damaging to our national interests. Who will sign an agreement with us, knowing that it obligates only him? How can Israel convincingly demand that the Hamas leaders “accept all the agreements” signed by the Palestinian Authority?

Many Israelis believe that the Jericho action was a brilliant exercise. I found it simply loathsome.

____________________

המלצת היום: ליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט: אנחנו כעת ערב-בחירות, תקופה בה גם כלי הפיקוח והביקורת על השופטים הם issue פוליטי, ככל עניין אחר הכרוך בחקיקה. להזכירכם:

הנציבה שטרסברג-כהן כלטאה מצוייה: The lizard’s tale



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר