מערכת העיכול

מערכת העיכול


חנה אייזנמן 21.11.2007 05:47
מערכת העיכול


ולצידה מקפץ היפי המצויץ ומדובלל, שהתבהמות על הגבעות היא לו תחליף עם הכשר לפורקנים אחרים האסורים עליו במצוות דתו, והוא משחרר את הורמוניו על אמא אדמה בזעקות והתפתלויות כנגד הקלגסים המבקשים להגלותו מנווהו….
(ב. מיכאל).



ב”ה


מערכת העיכול 


דוגמא לטכסטים “נקיים” מנאצות

 

ב-24 ביוני 2003 כתב מיכאל בריזון, המוכר בשם העט שלו ”ב. מיכאל”, רשימה ב”ידיעות אחרונות” שכותרתה – ”לא ראויים למגורי אדם”. רשימה זו היתה תגובה להצעתו של השר יוסף פריצקי, ליישב בגליל ובנגב יהודים אשר יגורשו מבתיהם ביש”ע.

 

“לא אחת עולה הצורך ללפות את הבטן המפרכסת מצחוק למראה ילדונת זבת חוטם שרק הכרס שבין שיניה מעידה עליה שהיא כבר “עשתה בגרות”. והיא מצווחת במיומנות שהנה זרים עומדים לעקור אותה מביתה. ולצידה מקפץ היפי המצויץ ומדובלל, שהתבהמות על הגבעות היא לו תחליף עם הכשר לפורקנים אחרים האסורים עליו במצוות דתו, והוא משחרר את הורמוניו על אמא אדמה בזעקות והתפתלויות כנגד הקלגסים המבקשים להגלותו מנווהו….

 

“הילדים הכעוסים הללו מעולם לא שילמו חודש שכירות, לא הריחו משכנתא, לא הזמינו אינסטלטור לתקן פיצוץ בצינור, לא הביאו “הביתה” תלוש משכורת, לא תיקנו כורסא שבלתה ברבות שנות הבית, לא עשו מטבח, לא שילמו ארנונה, לא סיידו מחדש, לא עשו ולו גם פסיק קטן אחד מכל הכרוך בבניית בית הראוי לתואר “בית”. אבל בגעיות ובגניחות – אין כמוהם: “געוואלד! עוקרים אותי מביתי! כאן צחצחתי את שיני! כאן גידלתי את ציפורניי! כאן מלאו לי אתמול 22 וחצי! זה הבית שלי!” ואם מחר ינחה אחד הדרווישים המפעילים את הילדים הללו לנטוש את “הבית” הזה ולעבור ולהתגורר בפחית אחרת, לא יעברו 24 שעות וגם הקופסה ההיא תועלה למדרגת “בית”.


(הילדים שלי גרים בשומרון. עלי לציין שמעולם לא היו להם רהיטי סלון חדשים. את המטבח אנחנו “עשינו” להם. הם משלמים משכנתא כבר הרבה מאד שנים [אנו ערבים], שניהם עובדים קשה מאד, ומגדלים את ילדיהם בבתי החינוך הטובים ביותר. ילדיהם ה”מפונקים” נוסעים לבתי הספר שלהם באוטובוסים ממוגנים….).

 

“האנשים הרעים הללו, שהושחתו ופונקו ושמנו בעשרות שנים של אדנות וטירוף ובטלנות, הם פגע רע ונפיץ ומסוכן. אם חס וחלילה יגיעו, במקובץ, לגליל או לנגב, אין ספק שהם יעוללו שם את אשר עוללו בגדה המערבית. הרגלי נבלה כהרגלים שרכשו שם, אין מאבדים בן לילה. וכל עוד לא נעקרו מקרבם מידותיהם הרעות, שום דוד שמש ושום שימשה, לא יהיו בטוחים מפני נשקם, שום קשיש לא יהיה מחוסן מרשעת נעריהם, שום מטע ושום שדה לא יהיו מוגנים מפראותם.

”יידרשו שנים רבות עד שבני הדור הזה, דור מתנחלי הכיבוש, ישובו ויהיו כאחד האדם, ישובו ויהיו ראויים למגורי אדם”

 

ב. מיכאל, 4.3.1990 במדורו “מצב רוח”, ב”עתון לאנשים חושבים”, תחת הכותרת “דמגוגרפיה” – ”השטחים הקרויים בפי זולליהם יש”ע”.

 

”אני מבקש לשוב ולצרוח: לא הדמגוגרפיה הביאה אותי לייחל להשתחררות מן השטחים, אלא הטומוגרפיה. מגידולים ממאירים צריך להשתחרר, ואין ממאיר יותר מן הכיבוש…”.

וב-1992, אותו ב. מיכאל  ”מאידך גיסא, שיבתם של הללו לישראל תעורר כאן כמה וכמה צרות. הרי אין עוד ספק כי מחצית יובל של שנות כיבוש והתפרעות פגמו במוחם ובאישיותם של אלה פגימות בלתי הפיכות. הרגלים שנרכשו ב-‏25 שנה, אינם נעלמים בן לילה. האמנם אפשר ומותר להטיל על ישוב תרבותי כלשהו שיקלוט אל תוכו להקה צרחנית, רגזנית, יבבנית, אלימה ומזויינת שכזאת? ינסה כל אדם לשוות בנפשו מראה שכונתו הוא, אם לפתע פתאם יגדשוה כל מיני חוליגאנים עם חולצות משובצות ותת מקלעים, אשר ינקבו להנאתם דודי-שמש, יצלפו על ילדי השכנים, יערכו סיורים אלימים בחצרות, יקימו מחסומים בכביש, ינפצו פה ושם פנסי מכוניות, יפרצו בשעות בלתי צפויות בשירה ניחרת ובריקודים, ובאופן כללי יורידו את מחירי הדירות באיזור לשאול תחתית? איזוהי הרשות המקומית אשר ראויה לעונש שכזה?

”… ממשלת ישראל, על כן, מוזמנת בזאת להקים עבורם אי-שם בנגב, הרחק מכל מקום נושב, כמה וכמה התנחלויות דמה וסביבן סימטאות ואבנים, צלליות ערבים מקרטון ודוכני שוק גדושים, דודי שמש וכמה טנדרי פז’ו רעועים. ושם ב”כפרי לוינגר” המלאכותיים הללו, יוכלו השבים להמשיך בסיוריהם ובשירתם, ביריותיהם ובמחסומיהם, בניקוב דודי שמש, פיצוח פנסי פז’ו והפיכת דוכני ירקות, מבלי להפריע את מנוחת השכנים.

ואולי, אולי כתום עוד מחצית יובל, יצמח מהם דור חדש ובריא, דור אשר ראוי יהיה לבוא שוב בקהל מדינת ישראל.

ב. מיכאל      


 

ולא הזכרתי את כל שאר מתירי דמם של יהודי אמת! ורק משום שהם כאלה –  יהודים המאמינים בתורתם, במורשתם ובזכויות ובחובות שהן מטילות עליהם.

לא הזכרתי כאן את ירון לונדון, את נתן זהבי (אלוף שמירת הלשון) לא את אמנון דנקנר, לא את אורי אבנרי, לא את גדעון ספירו, ולא את כל השאר שעליהם כתב אהרון מגד,  שנתיים לפני רצח רבין (24/10/1993):

הכמות והעוצמה של כינויי הגנאי ושל ביטויי השנאה, הבוז, המיאוס ןהתיעוב, שהוטחו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות כלפי המתנחלים – אפשר להשוותם בהצטברותם רק לאלה של האנטישמים כלפי היהודים. כך בוצע, במשך השנים מעין ‘רצח אופי’ קיבוצי“. כלומר, על פי עדותו של מגד, במשך עשרים ושבע השנים שקדמו לרצח רבין, התנהלה בארצנו הסתה הנובעת מתהומות של שנאת ישראל.

 

מכיוון שהדברים ידועים, ואף גורמים בחילה, נביא רק דוגמא אחת לחזון ה”שלום”, כפי שהוא נראה לחיים חפר, “משורר הפלמ”ח”:

 (ידיעות אחרונות, 28.2.86):


לא יהיה לך מנחם ומנוחם
ואש תצא מזרעית שעל גבול לבנון ותיגע באש הבאה מירוחם
ומכל טירות גוש אמונים יעלה העשן, והאבק מכל עסקי החווילות
עלה תעלינה בהר שומרון כל עיירות ה”לחם” הרעבות והמובטלות
וכאשר החשכה תרד עליכם בצהריים, וסכין המסכנים תבוא בלילות
כבר לא תהיינה יותר שאלות.

“… כך ערי המובסים/ הרוח תפער דלתות חורקות ותנקש בחלונות ובתריסים
חרולים יתגלגלו בכיכר ועשב בר יכסה את הגבעות/ ברכות השחיה יתייבשו
ובמתנסי”ם שברי כיסאות/ ושלטי חנויות התלויים על בלימה, יספרו מה שהיה ולא יהיה עוד/
הארץ אכלה את יושביה, ולא נותר להם דבר, מלבד – דמעות..”

 

אלופת הנאצות

 

לכל אלה שמור מקום של כבוד בכל התיקשורת הישראלית ובמדורי תרבות ובראנז’ה, רק אותי, “אלופת הנאצות”, מגרשים מכל מקום.

כשיובל רבינוביץ הפסיק את כתיבתי ב-faz הוא לא הסתתר מאחורי התירוץ העלוב והצבוע של “נאצות”, אלא כתב “דוגרי” – “המאמרים שלך קשים לעיכול”.

מעניין שמאמריהם של ספירו ואבנרי, אויבי ישראל מן המסוכנים בעולם, אינם קשים לעיכול.

 

ערוץ 7, של ה”ימין הקיצוני” לא הסביר כלום! מעולם, מעולם לא התפרסמו מאמרים שלי בערוץ. לפני שנים רבות גם טרחו להתקשר לביתי, רק הבת היתה בבית, ואמרו לה, תגידי לאמא שלך שלא תשלח אלינו יותר פאקסים…

לאחרונה החל גם הוא להשתמש בתירוץ העלוב –  “… ועצה טובה: כדאי שתכתבי בלי קללות ונאצות…”.


מובן שהדיקלום הזה נובע מאותו מקור “עליון”. 

איני מתקשרת לתכניות מאזינים וגם איני מאזינה להן (אלא אם חברתי מודיעה לי שהיא אמורה לעלות לשידור ומבקשת שאאזין לה. אבל לאחרונה היא מוחרמת…).  פעמיים נסיתי לעלות לשידור בערוץ 7, פעם אחת כדי להזהיר מפני בחירת ביבי, ופעם אחרת כדי לשאול שאלה את יצחק לוי, מן המפד”ל,  כאשר נתמנה לשר החינוך, בשתי הפעמים לא ניתן לי לדבר.
כשהעלימו והאלימו אותי מ”נקודה” ומ”מקור ראשון”, פנו אלי אנשים בשאלה – מה קרה? הפסקת לכתוב? – עניתי, לא הפסקתי.  הפסיקו אותי! היו אלה אנשים שאמרו לי תמיד שהדבר הראשון שהם עושים בהגיע כתב העת לידם, מחפשים “אם יש משהו שלך”!

 

ואיני מדברת על הנאצות המוטחות בי בכל הערוצים ועל חתימת שמי על ידי מתחזים בתגובות שערוריתיות בערוצים שונים, כולל כאלה שאיני גולשת בהם כלל!

 

                         ירושלים חומות סביב לה

ואמש הגיע אלי הדוא”ל הבא: 

 

חנה שלום

 

נא לא לשלוח אלינו מאמרים או תגובות יותר.

נאצותייך אינן מתאימות לאתרנו.

גם כאשר את כותבת דברים של טעם הם נבלעים בשלל הביטויים.

 

ניפרד כידידים.

 

בברכה

 

עידן יוסף

ראש דסק חדשות

www.Nfc.co.il

 

וזה הזכיר לי את מכתבו של  טומי לפיד (נקי-לשון ואוהב ישראל ידוע) אלי, לפני שנים רבות מאד, בו הוא מבקש ממני להפסיק “לשלוח אלי את הגיגייך“. האיש היה עורך במעריב, משתתף קבוע בתכנית פוליטיקה, בעל פינה ברדיו, אך לא יכל היה לסבול את מראה מכתביי.

 

מכתבי ומאמרי הם תגובה וזעקה על הובלתי והובלת משפחתי ועמי כצאן לטבח, תוך כדי משיכת שארית ארצנו מתחת לרגלינו, וזאת על ידי מהרסינו ומחריבינו מבית.

נכון, אינני חוסכת מהם את שבט לשוני! למה שאחסוך?! להם יש חופש ההסתה להתרת דמי, ולי אין זכות הזעקה!!


 

גדר בטחון מול בית ג’אלה בשכונת גילה בירושלים (מעבר לכביש גן ילדים)

במדינת ישראל מותר ליהודים להיות נאצים, אבל אסור לקרוא לנאצים בשמם, כי כך פועל מנגנון התעמולה – יוצר סיסמאות ואקסיומות, לאחר חזרה אינסופית הן מתקבלות כאמת שאין עליה עוררין. מותר לעקור אלפי יהודים מבתיהם במולדתם, במלים פשוטות, מותר לבצע את מדיניות ה”יודן ריין”, הנקראת בפי מנגנון התעמולה – התנתקות, היפרדות… אך כאשר אותם יהודים, שהם נציגי העם היהודי הנטבח על אדמתו ומנושל ממנה, עונדים טלאי צהוב, אז כל הרודפים “מזדעזעים” – “זילות השואה”. לא הבאת שואה עלינו היא המזעזעת אותם ומוזילה בעיניהם את השואה, אלא הזעקה!!

זה טיבה של מדינת בן גוריון – שנאת ישראל לגיטימית, פתיחת פה של ה”מיעוט”, הבלתי נסבל על ה”נאורים”, איננה לגיטימית!

כאשר, באמת, מנאצי הארץ ויושביה בהחלט אינם לגיטימיים וגם ישיבתם בארצנו איננה לגיטימית!

 

כאשר כתבתי מה מזכירה לי כתיבתו של ב. מיכאל, בעיקר החזרה הבלתי נלאית על שקרים, הוא תבע לדין את עתון הצופה, את עורכו ואותי, באשמת הוצאת דיבה.

וזה מעיד על העיוות המוחלט בהווית חייה ובהתנהלותה המטורפת של המדינה שהשמאל עיצב בדמותו כצלמו! במשך שנים שיגרתי לגורמים המתאימים את מאמריו של ב. מיכאל וביקשתי מהם לתבוע אותו לדין. הם לא עשו זאת. אם מפני שהאמינו שזו “ברכה לבטלה” (בצדק), או מטעמי “מה יפית”. ברגע שהמשתלח הזה קבל תגובה, עדינה ובלשון המעטה לעומת ההסתה הפרועה שלו, הוא נעלב ותבע…. כאשר, באמת, “שלטון החוק” ב”ישראל” צריך היה לתבוע אותו!! אבל על פי חוקי “מדינת ישראל” אסור להוציא “דיבה” על מסית אחד, אך מותר למסית להתיר את דמו של ציבור שלם.

 

וכאן עלי לציין, כי הצופה היה העתון היחיד שנהג כעיתון, ולא כפוליטרוק, ופרסם את דברי. וזהו עתון נקי למהדרין. מכאן, ששפתי היתה נקיה! וההגדרות שהשתמשתי בהן אין להן תחליף, אלא, השתיקה,  ולזה דוחף הבולשביזם ה”ישראלי” – משתיק באלימות משפטית!

כאשר סותמים את פיך ארבעים שנה, אתה מתחיל לקלל. אך איני מתכוונת לתרץ בכך את קללותי לראויים להן – מתירי דמנו מחריבי ארצנו!

 

ומה הם באמת חטאי ופשעי? פשוט בתכלית הפשטות – אני אומרת את האמת, כל האמת, אך ורק את האמת, כי אמת יש רק אחת!!! והאמת כמוה כדברי נאצה בעיני השמאל ובאזניו. כי השקר והשמאל מלים נרדפות הנה.

גם לא טעיתי מעולם בניבוי תוצאות מדיניות ה”שלום” ופיוס הג’יהאדונאציזם, שמנהלת מדינת הרשע והפשע הזו!

 


נספח קצר:

 

“צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל”

(פרופסור אורי אורנן, “על המשמר” 20.1.84 ו”חדשות” 30.10.92)

 

אורי אבנרי:

“הגיעה השעה לקבור אותם” (את החרדים)

(“העולם הזה” 10.11.88)

 

מרואיין בתוכנית “ערב חדש”:

“צריך להיכנס למאה שערים עם זחלמים ומקלעים אפס-חמש, ולרסס אותם”

(“ערב חדש” 22.12.85)

 

“הייתי לוקח את כל האנשים המוזרים האלה מש”ס והאגודה ודגל התורה והייתי קושר את כל הזקנים שלהם ביחד ומצית גפרור. אה, כן, גפרור אחד קטן”

(אמנון דנקנר. תיאור הגיגיו הדמיוניים של יצחק שמיר, “דבר” 2.12.88)

 

האמן יגאל תומרקין:

“כאשר אני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים”

(“סווטו של דוסים”, עיתון “תל אביב” 1986)

 

יוסף (טומי) לפיד:- מעריב

“אל נלין על החרדים. הם בסך הכל ממלאים נאמנה אחרי התפקיד המוטל על היהודים בכל ספרות אנטישמית, מנצלים את הגוי, סוחרים בדמו, וצוחקים מאחורי גבו. רק שהגויים, הפעם, זה אנחנו”

 

יגאל עילם:

“כבר מזמן התעורר החשד כי היהדות ההיסטורית הינה משתף הפעולה הגדול ביותר עם האנטישמיות ההיסטורית: והיום כבר איני חושש לתת פומבי לחשד מבוסס זה”

(חץ, ביטאון להגות ולחינוך מס’ 1, עמ’ 9)

 

ח”כ פרופ’ נעמי חזן, מר”צ:

“רק אם נצליח להיפטר מהרעה האיומה הזאת, מהשתלטות השד השחור על חיינו, נוכל לטפח במדינה את כל הטוב”

(בכנס הפדרציה ליהדות הומניסטית חילונית, מובא ב”חדשות” 30.10.92)

 

יצחק טאוב:

“בל יתפלא איש אם יתקל יהודי כזה ברחבי הארץ באנטישמיות יהודית כלפי חובשי שטריימלים למיניהם. יותר ויותר שומעים ברחוב דיבורים בנוסח ‘צריך להכות את השחורים האלה’. מי יודע אם לא יצטרכו רבניהם להדריכם, כי מוטב לא להסתכן ולהיות ‘דוס’ בסביבה חילונית”

(“דבר”, 17.6.86)

 

שולמית אלוני, שרת התקשורת והאומנויות:

“פולחן עץ ואבן שהופך את פרצופנו לפרצוף של קלגסים… כבר בבית הספר מחנכים את הילדים לשנאת זרים”

(“מעריב”, 10 ביולי 92)

 

משה דור:

“עכשיו, כשנפלה הצעת מיהו יהודי, יוכלו הדתיים להתפנות לטיפול במה שחשוב להם באמת, חלוקת הכספים”

(“יש עניין”, 5.2.86 – משה דור היה אז עורך המוסף הספרותי של “מעריב”)

 

שולמית אלוני:

“פרס יכול להקים ממשלה צרה, משום שהדתיים שזקוקים לכסף היו מצטרפים בלאו הכי לכל ממשלה צרה”

(“עתי”ם”, 28 בינואר 1986)

 

יגאל תומרקין:

“הבגדים השחורים הם דגל שחור מעל למוסר האלמנטרי ועצם קיומנו”

(ידיעות אחרונות” 21.10.92)

 

יגאל תומרקין:

יהדות מאמינה מצטיירת בעיני כמשהו “לא סימפטי, תגרני, מדיף ריח רע. גם הצורה אינה מלבבת. סליחה, אך חזותית היא המקצוע שלי”

(“ידיעות אחרונות” 21.10.92)

 

אמנון דנקנר:

“אני אישית מוכן לארח בביתי בחור ישיבה שיהיה קשור בחצר וינבח תהילים כל הלילה”

(אמנון דנקנר, בימי מלחמת המפרץ, “חדשות” ינואר 1991)

 

מוטקה יחזקאלי:

“יכולנו לאהוב אותם אילו היינו נוהגים בהם כמו עמים אחרים: אילו סגרנו אותם בשמורות טבע, ומעבירים ביניהם תיירים תמורת תשלום”

(“דבר” 4.7.87)

 

האמן יגאל תומרקין:

“כשראיתי את שביעות הרצון של השועלים השחורים האלה, שמתחבאים מאחורי הזקנים שלהם, הבנתי שזה הסוף”

(“סווטו של דוסים”, עיתון “תל אביב” 1986)

 

יגאל תומרקין (מעניק צידוק מוסרי לאנטישמיות):

“היהדות המסורתית יצרה טכניקות מפליאות של טפילות. הטפילות והסגירות הפנטית של היהודים בנו נדבך מוצק לאנטישמיות”

(ירחון “פוליטיקה” בהוצאת עמותת ר”צ, 3 בספטמבר 1985)

 

אמנון דנקנר:

“לא איכפת לנו שהחרדים ימח שמם עוזבים את הארץ”

(אמנון דנקנר, בימי מלחמת המפרץ, “חדשות” ינואר 1991)

 

אורי אבנרי:

רבבות אברכים הם “פרזיטים המוצצים את דם המדינה”

(“העולם הזה” 10.11.88)

 

יעל לוטן:

“אנו נגעלים מלבושם השחור, מן הפיאות הנוכריות שעל ראשי הנשים, מן המקוואות, הנקרופיליה, העיסוק הכפייתי בבני-מעיהם של הבריות, וכו'”

(“על המשמר” 11.6)

 

איילת נגב:

“למטה אל כותל-המקדש (הכותל-המערבי), שם עומדים שוטים מבני שבטנו ומתפללים בקול רם, פניהם אל הכותל, גופם מתנועע אנה ואנה, מראה עצוב של אנשים עם עבר, אך בלי הווה”

(“דבר” 12.8.88)

 

 

“אנחנו כיפות סרוגות ….

 

כי אנחנו בצבא הגנה לישראל …

 

ואת חג חירותנו יום המצות הזה/

 בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים/

נחג בהתכוונות

ובמצותינו דם נערים פלסטיניים…”

(יצחק לאור, ירחון ספרותי נתמך על ידי משרד החינוך 1984)

 

“שלא ייכנסו לנו לתוך האמנות ולתוך התרבות שלנו. מספיק שיש שר חינוך דתי”

הגשש שייקה לוי, קול ישראל 29.4.98

 

“גנבו לי את המדינה.(…) אנחנו לא נחגוג ולא נהיה עצמאים עד שלא נשחרר את המדינה משלטון הדת. ישראל החילונית היא השטחים הכבושים של שוטרי מפלגות הדתיות. אם החילונים רוצים להמשיך לחיות פה, אין להם ברירה אלא לפתוח באינתיפאדה. כן, אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה.”

יהונתן גפן, “מעריב”, 8.5.98

 

“אני שונא מתנחלים וחרדים”.

יוסי ידין, במהלך דיון על ההצגה “פליישר” שבה הוא משחק רב חרדי (ע”פ גל”צ 10.5.98 )

(גיליתי עכשו, באמצעות ה-google שהגבתי בעתון “הארץ” לאיזה מאמר על פרידמן. יש לציין שה”הארץ” מרבה לפרסם תגובות כאלה, כביכול שלי, בנושאים שכלל לא מעניינים אותי, ולמעשה זה זמן רב לא גלשתי ב”הארץ”. בפעמים שזה קרה זה היה משום שבעלי עזב את המחשב, מיד בתום גלישה באתר האנטישמי הזה. מי שיראה תגובות שלי ב”הארץ” כמו בענין המל”ג ומכללת אריאל, או בנושא חיים רמון, יידע שזו התחזות, או של גולש או של האתר)

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר