בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין: בורות, רשעות או גם-וגם? תלונה למיכה לינדנשטראוס, נציב תלונות הציבור


בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין: בורות, רשעות או גם-וגם? תלונה למיכה לינדנשטראוס, נציב תלונות הציבור



שמחה ניר, עו”ד
09.02.2006 16:47


בואו נראה אם יש לו שיניים

בואו נראה אם יש לו שיניים


האם ייתכן שחמישה משפטנים, מהצמרת המשפטית של למעלה מ-30,000 עורכי-הדין במדינה באמת לא מסוגלים להתמודד עם טענה אלמנטארית, אתה מתמודדים “באצבע הקטנה” סטודנטים בשנה הראשונה, בפקולטה למשפטים?




 

בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין: בורות, רשעות או גם-וגם? תלונה למיכה לינדנשטראוס, נציב תלונות הציבור

האם ייתכן שחמישה משפטנים, מהצמרת המשפטית של למעלה מ-30,000 עורכי-הדין במדינה (אשר מעמדם בלשכה מקביל למעמדם במדינה של שני נשיאים ושלושה שופטים של ביהמ”ש העליון), לפחות אחד מהם בעל תואר דוקטור, באמת לא מסוגלים להתמודד עם טענת non est factum אלמנטארית, אתה מתמודדים “באצבע הקטנה” סטודנטים בשנה הראשונה, בפקולטה למשפטים?

 

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 8.2.2006

לכבוד

מר מיכה לינדנשטראוס

מבקר המדינה

בתפקידו כנציב תלונות הציבור

ירושלים

 

הנדון: יו”ר בית הדין הארצי, לשכת עורכי-הדין, בתפקידו המינהלי, ועוד

אני פונה אליך מכוח  הוראות החוק המכפיפות לסמכותו של נציב תלונות הציבור כל גוף מבוקר לפי חוק מבקר המדינה, ומכוח היותה של לשכת עורכי-הדין, על מוסדותיה, בגדר “גוף מבוקר”, כאמור.

מקובל בצבא לומר כי “שני פגזים לא נופלים באותה השוחה”, וזאת משום הפיזור הטבעי, כמובן, אבל אם באותה השוחה נופלים שלושה פגזים – סימן שההרעשה כבדה וצפופה במיוחד, ואם היו אלה שלושת הפגזים היחידים שנורו, וכולם נפלו באותה השוחה, סימן שהירי היה מדוייק מאוד (100% פגיעה).

המדובר הוא במוסד קטן במיוחד, בית הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין, ובעניין בו פניתי אל המוסד הזה שלוש פעמים, והתופעה חזרה על עצמה בכל שלוש פעמים: פעם אחת אצל היו”ר הקודם, פעם שנייה – אצל היו”ר הנוכחי, ופעם שלישית – בפני הרכב של ביה”ד הארצי (לא לפי הסדר הכרונולוגי, אבל כיוון שכולם עדיין לא ענו לי, המחדל עדיין נמשך, ולפי ה”פוטו-פיניש” כולם באותו הקו.

נגד היו”ר הקודם (עו”ד ליפא מאיר) ונגד ההרכב (עו”ד צבי אברהם פומרוק, עו”ד חמדה שפיר, עו”ד שלמה הלר – להלן: ההרכב) אני לא מבקש שום סעד אופרטיבי, אלא רק סעד מוסרי: קביעה שהם לא פעלו כראוי בכך שלא השיבו כל אחד על פנייתי האחרונה אליו.

נגד מר מאיר אני לא מבקש כל סעד אופרטיבי, משום שהוא כבר לא בתפקיד, ונגד ההרכב אני בכלל לא מבקש שום סעד – לפחות כדי שלא להסתבך בשאלה אם ועד כמה אורגן שיפוטי של “גוף מבוקר” דינו, לעניין סמכויותיו של המבקר (בכל תאריו) כדין כל אורגן אחר של גוף כזה. לדעתי מקסימום ה”חסינות” לעניין זה הוא לגבי טעויות בתום-לב בהפעלתן של פונקציות שיפוטיות-פרופר – ותו לא – אבל, כאמור, אשאיר זאת בצריך-עיון (וזה כולל את האופציה, אם יהיה צורך בכך, להעמיד את השאלה הזאת למבחן בנפרד).

מכל מקום, אני מביא בפניך גם את פנייתי אל ההרכב, לפחות כדי להדגיש את העובדה שה”מוסד” הזה מצריך טיפול ביד נוקשה.

וזו תלונתי:

ביום 17.9.2003 פניתי אל ביה”ד הארצי של הלשכה בבקשה למחיקת התיק הכפול, בד”א 16+12/03 (להלן: תיק הבד”א, או תיק הבד”א הראשון), מהטעם שהערעור והערעור-שכנגד אשר הוגשו באותו התיק היו על פסק-דין אשר לא היה ולא נברא, אלא רק כטיוטה לא-חתומה ולא מוגהת (בתיק בד”מ 175/02 – להלן תיק הבד”מ).

·        העתק הבקשה מצורף.

ביום 25.9.2003 נתן ההרכב החלטה הדוחה את בקשתי.

·        העתק ההחלטה (תדפיס שלי) מצורף.

אציין כבר כאן כי על ההחלטה הזאת איני מתלונן. אמנם היא שגוייה, לטעמי, אבל מותר לשופטים לטעות, וזה כולל גם את הדיינים בלשכה, ואני אהיה האחרון לכפור בזכותם זו.

בעקבות ההחלטה האמורה הגשתי בקשה לעיון-מחדש בהחלטה הזאת, כאשר בפתיח שלה, באותיות של קידוש-לבנה, הועלתה השאלה על פי איזו תשתית עובדתית ובאיזו סמכות מוסרית מטיל בית הדין הנכבד ספק בתום-ליבו של המערער (כאשר, כפי המובהר בסעיף השני, גם המערער – אני – וגם המשיב נתפסו לאותה הטעות, אשר רבצה לפתחה של מזכירות בית הדין המחוזי של הלשכה).

·        העתק הבקשה לעיון-מחדש מצורף גם הוא.

והנה, אף שחלפו כשנתיים וחצי, ההרכב אינו טורח לתת החלטה בבקשה לעיון-מחדש, ואין זאת, לטעמי, אלא משום שאין להם נימוקים משפטיים כנגד טענותי, ומצפונם רע עליהם עד מאוד – ולכן הם מעדיפים לשתוק.

עד כאן לעניין ההרכב, אשר נוטל לעצמו את החרות לזרוק לסל בקשה שלא נוח לו להתמודד אתה. אציין כי הזריקה-לסל הערטילאית הזאת הינה חמורה שבעתיים מאשר הזריקה-לסל הפיזית, משום שאת הראיות לה אי אפשר ללקוט בסיומו של יום עבודה.

עד כאן באשר למצפונו הרע של ההרכב, וכפי שנראה בהמשך, גם היו”ר הקודם וגם היו”ר הנוכחי לקו באותו מצפון רע.

במקביל להגשתה של הבקשה למחיקת תיק הבד”א הגשתי לביה”ד הארצי ערעור על פסה”ד בתיק הבד”מ, אשר בין-לבין הפך מטיוטה לא-חתומה ולא מוגהת לפסק-דין מוגה וחתום. הערעור סומן בד”א 120/03 (להלן – הבד”א השני).

כדי למנוע לזות-שפתיים וטענות בדבר חוסר תום-לב, פירטתי בערעור הבד”א השני – למעלה מן הדרוש, לטעמי – את שרשרת הטעויות אשר באו לידי ביטוי בתיק הבד”א הראשון.

ביום 30.9.03 פניתי אל יו”ר ביה”ד הארצי דאז, עו”ד ליפא מאיר, וביקשתי להעביר בהקדם את התיק להרכב, ולקבוע מועד קרוב ככל האפשר לדיון בבקשה לביטול/עיכוב ההשעייה הזמנית, ויחד עם זאת, כיוון שצפיתי את תגובתו (אשר נודע לי כי נדרשה) של המשיב, הקדמתי תרופה למכה, והשבתי עליה, כאילו כבר הייתה מונחת לפני.

·        העתק מכתבי מצורף.

ביום 4.11.03, משנודע לי כי היו”ר הורה שלא לקבוע דיון בתיק בד”א השני (משום שזה, כביכול, ערעור שכבר נדון, או משהו דומה), פניתי שוב אל עו”ד ליפא מאיר, ובמכתבי זה נתתי את הדוגמה ההיפותטית הכי קשה, הכי “גסה”, אשר יש בה כדי להראות שהוא-עצמו, כאשר יהיה לו אינטרס אחר, הפוך, ינהג בדיוק ההיפך ממה שנהג במקרה הזה.

·        העתק מכתבי זה מצורף גם הוא.

והנה, גם כבוד היו”ר נהג באותו מצפון רע, ולא טרח כלל להשיב על פנייתי, עד אשר איבד את כהונתו, כשנה לאחר מכן.

חלפה-עברה שנה תמימה, יו”ר חדש (עו”ד מיבי מוזר) נבחר, וביום 1.11.04 פניתי אליו, על מנת לעורר מרבצו את מכתבי מיום 4.11.03. ביום 23.11.04 וביום 30.11.04 פניתי אליו שוב-ושוב, ורק ביום 20.12.04 הואיל עו”ד מיבי מוזר לענות לי.

·        העתקי שלושת מכתבי מחודש 11.04 מצורפים.

·        מכתבו של מר מוזר לא נמצא בידי כעת, וכפי שאמרתי בפתיח איני מלין גם עליו, כי מקובל עלי שמותר גם לכותבו לטעות (אני מניח שאם הוא ימצא לנכון, הוא עצמו יציג בפניך את מכתבו, אבל זה לא יכול לעזור לו, כי באותו המכתב אין הסבר מדוע למכתבי שבא בעקבותיו הוא כלל לא טרח להתייחס).

ביום 28.12.04 פניתי שוב אל מר מוזר במכתב-השגה על נימוקי מכתבו מיום 20.12.04, אולם גם הוא, כמו ההרכב וכמו קודמו-בתפקיד, נהג באותו מצפון רע, ולא טרח כלל להשיב על פנייתי, עד עצם היום הזה (ולא הועילו כל פניותי אל מזכירת ביה”ד הארצי, על מנת להביא למתן החלטה).

·        העתקי מכתבי האחרון, מיום 28.12.04, מצורף גם הוא.

מה אני מבקש היום, פרט לנזיפה בכל המעורבים ב”סיפור” הזה, על אשר, במצפונם הרע, לא טרחו להתייחס לפנייתי האחרונה אל כל אחד מהם?

אני מבקש הוראה אופרטיבית ליו”ר ביה”ד הארצי לקבוע הרכב לדיון בתיק בד”א השני, הוא בד”א 120/03.

מהטעמים עליהם דיברתי לעיל איני עומד, בשלב הזה, לפחות, על האמור בפיסקה הששית מהסוף למכתבי מיום 1.11.04, ככל שהדבר נוגע לבקשתי לעיון-מחדש בהחלטה שלא למחוק את תיק בד”א הראשון.

אני מבקש לציין ולהדגיש: הסעד האופרטיבי מתייחסת להיבט ה”מינהלי” בלבד, שהרי אם ההרכב אשר ייקבע לדיון בבד”א השני, יקבע שאין הוא בגדר ערעור, הרי זה יהיה פסק-דין אשר ניתן לערער עליו, וכמאמר המשורר: “יותר מזה אנחנו לא צריכים” (לעניין תלונתי זו בלבד, כמובן).

ולסיכום ארשה לעצמי שאלת-תם: האם ייתכן שחמישה משפטנים, מהצמרת המשפטית של למעלה מ-30,000 עורכי-הדין במדינה (אשר מעמדם בלשכה מקביל למעמדם במדינה של שני נשיאים ושלושה שופטים של ביהמ”ש העליון), לפחות אחד מהם בעל תואר דוקטור, באמת לא מסוגלים להתמודד עם טענת non est factum אלמנטארית, אתה מתמודדים “באצבע הקטנה” סטודנטים בשנה הראשונה, בפקולטה למשפטים?

האם הם באמת לא מסוגלים להבין את הדבר הזה, אותו הגשתי להם “ממש בכפית”:

” … כבר נפסק פעמים רבות, שכאשר חרג בית המשפט מסמכותו, אמנם פתוחה הדרך לביטול פסק הדין על-ידי הגשת ערעור, אך גם אם לא הוגש ערעור, או אם הוגש ערעור והוא נדחה, פסק-דין, שניתן מתוך חריגה מסמכות, הוא בטל, וניתן לתקוף את חוקיותו גם שלא בדרך של ערעור … נראה לנו שזהו המצב במקרה שלפנינו. אם אכן צודק העותר לגופו של עניין, שתקופת התנאי טרם החלה, ממילא לא היה מוסמך בית המשפט המחוזי להפעיל את המאסר-על-תנאי, ועל-כן הוא חרג מסמכותו, כשהורה על ההפעלה” (בג”ץ 691/81, דוד נ’ שב”ס, פ”ד ל”ו, 246, 248 ו-ז),

ולעשות את ההיקש הבסיסי מחוסר-סמכות, במובן הקלאסי או בכל מובן אחר, ל-non est factum?

והאם הם באמת לא מסוגלים לקרוא את המובאה האמורה יחד עם המובאה הבאה, אותה הגשתי להם גם כן באותה הכפית:

“If an act is void, it is in law a nullity. Not only bad, but incurably bad. … And every proceeding which is founded on it is also bad and incurably bad. You cannot put something on nothing and expect it to stay there. It will collapse. So will this judgment collapse if the statement of claim was a nullity” (MacFoy v. United Africa Co. Ltd., [1962] A.C., 152, at p. 160),

במידה הדרושה כדי להסיק מכך שבנפול מסמר קטן  (כגון חתימה החסרה על מסמך סטאטוטורי), וגו’, אין תקומה לכל העיר הגדולה כולה (אפילו אם העיר הזאת היא פסק-דין של בית המשפט העליון)?

ואולי הם סתם מעמידים פנים “כאיללללו” הם לא מבינים?

ושאלת תם בסיסית עוד יותר:  נניח שטענותי הן באמת חסרות-שחר, ואפילו טפשיות, מטומטמות, אידיוטיות: האם זה לא מקל עלים עוד יותר את ההתמודדות אתן?

והתשובה שלי, אותה אני מזמינך לאמץ: הם פועלים בזדון, למטרות פסולות.

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו”ד

·        הערה: המצורפות למכתב לא צורפו כאן, כי במקום הזה עיקר ענייננו הוא בטיפולו של המבקר/נציב התלונות במוסדות הלשכה, ולא במוסדות האלה עצמן. תורן של המצורפות יגיע, בבוא העת.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר