על עבירות מצולמות, על כלי רכב מזוייפים ועל נטל ההוכחה (א): מה לעשות, מה לא לעשות

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/44529
 

שמחה ניר, עו”ר 11.01.2006 05:07
זוהה לפי הלוחית בלבד: רכב אמיתי, או מזוייף?

זוהה לפי הלוחית בלבד: רכב אמיתי, או מזוייף?

וכאן הנאשם מכין הפתעה: במועד התאונה, נשוא האישום, היה עצור באבו-כביר (בגלל עבירה אחרת), ואילו הרכב שלו, בעל אותו המספר, נהרס כליל בתאונה אחרת, חודש לפני התאונה הזאת, ומאז ועד היום הוא נמצא במגרש המוצגים המשטרתי.


על עבירות מצולמות, על כלי רכב מזוייפים ועל נטל ההוכחה

 

א. מה לעשות, מה לא לעשות

מבוא: על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה

אדם מסתובב ברחובה של עיר ובידיו מצלמה משוכללת ואזרחות טובה, והנה רואות עיניו תאונת-דרכים, המתרחשת לנגדו ממש. התאריך: 1.1.2006.

 

מוציא האיש את המצלמה מנרתיקה, מצלם את האירוע – ומקפיד על כך שהמצלמה תראה היטב את מספרו של הרכב. ליתר בטחון הוא גם שולף מכיסו עט ופתק, ורושם את המספר בטרם יספיק הנהג הפוגע לברוח מן המקום, יחד עם רכבו – כפי שאמנם הווה.

 

מגיע האיש אל ביתו, מסתגר בחדר-החושך, מחבר את המצלמה אל המחשב בעזרת הקאבל-יו-אס-בי, מוריד את התמונות, מפתח, תולה לייבוש, וכאשר הכל מוכן הוא אץ-רץ אל תחנת המשטרה הקרובה ביותר, ובידיו התצלומים, כמובן.

 

בהגיעו למשטרה, היומנאי “עושה אירוע”, ומפנה אותו אל החוקר במדור תאונות הדרכים. החוקר מתשאל אותו כראוי, רושם מפיו את עדותו, וגם מתייק את התצלומים יחד עם העדות.

 

בנוסף לכך בודק החוקר במסוף המשטרתי, מגלה על שם מי רשום הרכב, מצרף את פלט-המחשב אל העדות והתצלומים, ומעביר את החומר, יחד עם חוות-דעתו, אל לשכת התביעות, שם, לאחר רישום, מועבר התיק אל שולחנו של פקיד אחר, אשר אמור לערוך את כתב-האישום.

 

הפקיד המטפל, יש לציין, אינו עורך-דין, לא למד משפטים, לא התמחה בחקר תאונות דרכים, ואפילו את הקורס המקוצר, לקבלת הסמכה של “תובע” משטרתי הוא לא עבר.

 

עיקר שכחנו: במקביל למידע שהתקבל מהאיש עם המצלמה התקבל מידע נוסף, מאזרחים אחרים, ולאחר הצלבת המידע כולו מגיע הפקיד למסקנה שאכן יש לו די ראיות להגשת כתב-אישום.

 

אבל המידע החשוב ביותר המגיע למשטרה הוא שבתאונה הזאת נהרגו שלושה בני אדם, בהם תינוק בן שנה.

 

מדוע מופקדת הכנתם של כתבי האישום בידי פקידים אשר אפילו הכישורים המצומצמים הנדרשים להסמכת “תובע” לא נדרשים מהם? משום שבית המשפט העליון – מפי כבוד המשנה-לנשיא תיאודור אור – קבע שאין זה תקין להפקיד את המלאכה בידיהם של תובעים מוסמכים, המפעילים שיקול-דעת מקצועי.

 

נאבק הפקיד המשטרתי בהר התיקים שעל שולחנו, מכין אישומים בעבירות חנייה, עבירות מהירות, נהיגה עם רשיונות לא נקיים ולא קריאים, ובשלב מסויים, אחרי כשנתיים, הוא מגיע אל התיק הקטלני הזה, ומכין נגד בעליו הרשום של הרכב כתב-אישום על גרימתה של תאונה קטלנית, בה נהרגו שלושה בני אדם, בהם תינוק בן שנה.

 

פרט חשוב שלא צויין לעיל: כיוון שבידי הפקיד היו ראיות למספר הרכב, ופלט רישום הבעלות במשרד הרישוי, איש במשטרה לא טרח לזמן את בעל הרכב לחקירה.

 

אחרי שהפקיד המשטרתי הכין את כתב-האישום, וחתם עליו, הגישה המשטרה את כתב-האישום לבית המשפט, ושם נקבע התיק ל”הקראה” למועד שהוא חצי שנה קדימה, דהינו כשנתיים וחצי לאחר התאונה.

 

לאחר שהתיק יורד למזכירות בית המשפט, נשלחת לנאשם – בעל הרכב – הזמנה-למשפט, אליה מצורף העתק מכתב-האישום, הכל כנדרש על פי החוק והתקנות.

 

מגיע מועד ה”הקראה” מתייצב הנאשם ובתשובה לשאלתו של השופט הוא עונה: כבוד השופט, אני כופר בעובדות כתב האישום.

 

כאן מתעורר רב-שיח כגון דא:

 

התובע:     אני מבקש שהנאשם יפרט את מהות כפירתו. כבודו ישאל את הנאשם במה בדיוק הוא כופר.

 

השופט:    במה בדיוק אדוני כופר?

 

הנאשם:    אמרתי בעובדות, כבוד השופט, בעובדות כתב האישום.

 

התובע:     כבודו ישאל את הנאשם אם הוא כופר גם בבעלות על הרכב.

 

השופט:    האם אדוני כופר גם בבעלות על הרכב?

 

הנאשם:    האם אני נמצא כאן בחקירה?

 

השופט:    לפי החוק בית המשפט רשאי לשאול שאלות הבהרה לתשובת הנאשם.

 

הנאשם:    אם כבוד השופט לא מבין מה פירוש “בעובדות כתב האישום”, שיילך ללמוד את מכמני השפה העברית, אחר-כך שיילך ללמוד משפטים, ואחר-כך נדבר.

 

השופט:    באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

 

הנאשם:    באותו הסגנון שכבודו היה מדבר אלי אם הייתי אומר שאני לא מבין מה פירוש “בעובדות כתב האישום”.

 

בשלב הזה השופט מבין כי יש לו עסק עם נאשם “קשה”, וכי אין לו ברירה, אלא לקבוע את התיק להוכחות, יחד עם רמז לתביעה להכין היטב את שיעורי-הבית שלה.

 

בישיבה הבאה, כמעט שלוש שנים לאחר התאונה, נשמעים כל העדים, והתובע מבקש להגיש פלט-מחשב ממשרד הרישוי, המוכיח כי הנאשם הוא אכן בעל הרכב.

 

הסניגור:   אני מתנגד להגשת הפלט הזה. כך לא מוכיחים בעלות.

 

התובע:     טענתו של חברי המלומד היא טענה פורמאליסטית גרידא. המשפט אינו משחק אשקוקי.

 

השופט:    נדחה למתן החלטה ליום 1.9.2009.

 

בתאריך האמור, שלוש שנים ושמונה חודשים לאחר התאונה, קורא השופט את החלטתו:

 

החלטה:   צודק הסניגור המלומד. פלט-מחשב אינו “מדבר בעד עצמו”, אלא אם הוכחו הדרישות שנקבעו בחוק, ובמקרה דנו לא הוכח דבר. ההתנגדות מתקבלת.

 

התובע:     אני מבקש דחייה כדי להכין תעודת עובד-ציבור מתאימה.

 

הסניגור:   אני מתנגד לדחייה. חברי המלומד לא הכין את משנתו כראוי, ועכשיו הוא מבקש כי בית המשפט יעשה את מלאכתו במקומו.

 

התובע:     טענתו של חברי המלומד היא טענה פורמאליסטית גרידא. המשפט אינו משחק אשקוקי.

 

השופט:    נדחה למתן החלטה ליום 1.4.2010.

 

בתאריך האמור, ארבע שנים ושלושה חודשים לאחר התאונה, קורא השופט את החלטתו:

 

החלטה:   צודק הסניגור המלומד. בית המשפט, והציבור כולו, לא יכולים ללכת עקב-בצד-אגודל אחרי מידת תשומת-הלב שהתביעה מוכנה להקדיש לתיקים שהיא מנהלת נגד הנאשמים.

 

יחד עם זאת, כיוון שמדובר בתאונה קטלנית, בה נהרגו שלושה בני אדם, בהם תינוק בן שנה, חטוא אחטא לתפקידי אם אבוא חשבון עם התביעה על תקלה אשר יצאה מלפניה.

 

התובע:     אני מבקש דחייה כדי להכין תעודת עובד-ציבור מתאימה.

 

הסניגור:   אני מתנגד לדחייה. חברי המלומד לא הכין את משנתו כראוי, ועכשיו הוא מבקש כי בית המשפט יעשה את מלאכתו במקומו.

 

החלטה:   בנסיבות העניין אני דוחה את המשך המשפט ליום 1.1.2011.

 

במועד האמור, חמש שנים לאחר התאונה, מביא התובע את התע”צ (תעודת עובד הציבור), אבל שוב התנגדות הסניגור:

 

הסניגור:   אני מתנגד להגשתה של התע”צ. היא לא עמדה לעיונה של ההגנה, ומי שעשה אותה לא נמצא ברשימת העדים.

 

התובע:     טענתו של חברי המלומד היא טענה פורמאליסטית גרידא. המשפט אינו משחק אשקוקי.

 

החלטה:   הסניגור המלומד צודק. אני דוחה את המשך המשפט, על מנת לאפשר להגנה לעיין בראייה. אני דוחה את המשך המשפט ליום 1.6.2011.

 

במועד שנקבע, חמש וחצי שנים לאחר התאונה, מוגשת התע”צ, התובע מכריז אלה עדי, ומתחילה פרשת ההגנה.

 

וכאן הנאשם מכין הפתעה: במועד התאונה, נשוא האישום, הוא היה עצור באבו-כביר (בגלל עבירה אחרת), ואילו הרכב שלו, בעל אותו המספר, נהרס כליל בתאונה אחרת, חודש לפני התאונה הזאת, ומאז ועד היום הוא נמצא במגרש המוצגים המשטרתי.

 

ואם לא די בכך, מוסיף הנאשם עוד הפתעה: הרכב שצילם עד התביעה מס’ 1, ועליו העידו גם העדים האחרים, היה משאית וולוו חדישה, ואילו רכבו, הרשום במשרד הרישוי תחת אותו המספר, הוא קטנוע ווספה ישן, משנת ייצור 1970.

 

וכדי להסיר ספק הנאשם לא הסתפק בעדותו-הוא, והביא לעדות גם קציני משטרה אשר הביאו עמם את התיעוד – אשר נערך בזמן-אמת – המוכיח איכן היו הוא ורכבו בזמן התאונה. גם בתע”צ של משרד הרישוי, אותו הגיש התובע עצמו, נאמר כי הרכב בעל המספר הזה הוא קטנוע ווספה, שנת ייצור 1970.

 

והתוצאה, כמובן: הוא זכאי, הוא זכאי …!!!

 

ומה עם העבריין האמיתי, אשר נהג ברכב מזוייף (ומן הסתם גם גנוב)? הוא נעלם לבלי-מצוא, וגם אם ניתן היה למצאו – העבירה כבר התיישנה.

 

נשמע לא-מציאותי? יד הדמיון הפרוע? דוקודרמה?

 

לא בהכרח, כי המשטרה, כידוע, היא ידידתו הטובה ביותר של הנאשם בבית המשפט לתעבורה. נכון שבתאונות קטלניות הם עדיין לא נוהגים כך, אבל מי שמזלזל בקטנות (כמו 180 קמ”ש בדרך עירונית, למשל), סופו לזלזל גם בגדולות.

 

עד כאן המבוא, וסליחה שהארכתי, כי מי שלא מבין לעומק את דרך עבודתה הנלעגת והנלוזה של המשטרה, יהיה לו קשה להתמודד אתה.

 

איך “יורדים עם זה למכולת”?

 

המכתב בו נדבר כאן מסתובב ברשת בשבועות האחרונים, והוא נכתב, מן הסתם, ע”י אדם בעל כוונות טובות ונסיון אישי מסויים – אבל נסיון מקצועי מועט מאוד, אם בכלל, ו”עצות” כזו שהוא נותן בסיום דבריו יכולות להועיל, אבל גם להזיק.

 

את נוסחו המלא של המכתב פרסמנו כבר, וכאן נביא שוב את תמציתו:

 

בחודש דצמבר 2005, קיבלתי בדואר דו”ח תנועה … בגין חציית צומת באור אדום …

 

באותה תקופה, נהגתי ברכבה של בתי … הרכב של בתי רשום על שמי ולכן הדו”ח נשלח אלי.

 

… בתי ואני לא זכרנו מי מאיתנו עבר שם ביום ובשעה הנקובים בדו”ח. משום כך, היו חילוקי דיעות ביני לבתי לגבי רישום 10 נקודות החובה בגין עבירה זו.

 

כאן המקום לציין כי תאריך ושעת העבירה היו בערב רה”ש בשעה 21:00, שעה שבדרך כלל בני  ישראל  מסובים יחד עם משפחתם מסביב לשולחן. מכיוון שכך, ביקשתי מבתי שתבקש ממשטרת ישראל את צילום הרכב כדי שננסה לראות מי משנינו נהג ברכב.

 

לאחר כחודש, הגיעו סוף סוף התמונות … אלא שלהפתעתנו הרבה, הרכב  לא היה הרכב של בתי, אלא טנדר פתוח …

 

בעזרת זכוכית מגדלת בדקנו את מספרו של הטנדר ולתדהמתנו גילינו שמספרו זהה למספר הרכב שלנו!

 

… הנוכל שינה את הספרה 6 לספרה 8 …

 

המשטרה, עקב מחסור בכ”א, אמצעים, כסף  וכיו”ב, אינה טורחת להשוות בין המספר על לוחית זיהוי הרכב לבין סוג הרכב ומשום כך הדו”ח נשלח אלי.

 

אלמלא הויכוח עם בתי ואלמלא התאריך המיוחד, סביר להניח שהייתי משלם את הדו”ח כמו ילד טוב,  מקבל 10 נקודות … בעוד העבריין האמיתי היה ממשיך לנסוע באור אדום (ומי יודע מה עוד) …

 

חברים יקרים, קיבלתם דו”ח על חציית צומת באור אדום? דירשו ועימדו על זכותכם לראות את צילום מכוניתכם.

 

מי יודע? אולי גם אתם תופתעו לטובה?

 

ובכן, לנו יש מתכון אחר, אשר, כמו בכל ספר-בישול המכבד את עצמו, מתחיל במשפט קודם כל תירגעו!

 

ומדוע להירגע? משום שאתם, בהיסטריה שלכם, לרוב עושים את מלאכתה של התביעה, ומצילים עבורה כל תיק כושל. גם ידידנו כאן התכונן לעשות למשטרה חיים קלים, ולהודות – ע”י התשלום על פי הברירה – בעבירה שהוא לא ביצע, ואם הוא “התעורר”, זה היה לא בגלל ויכוח עם המשטרה, אלא בגלל ויכוח עם – שומו שמיים! – עם בתו, ויכוח אשר בלעדיו הוא אפילו לא היה שם לב לתאריך המשונה, ולעולם גם לא היה יודע כי הרכב בו הוא “עבר את העבירה” היה מק-דיזל גדול וגמלוני, ולא הקטנוע המצ’קמק הרובץ למעצבה ליד ביתו.

 

ברירת-המחדל של ידידנו הייתה, איפוא, “לשלם כמו ילד טוב, לקבל 10 נקודות …”, וכו’, ובלשון העם, אותו אנחנו שומעים לרוב בבית המשפט אחרי ה”נדחה להוכחות”, ולפני ה”מודה אני לפניך”: “כבוד השופט, אני לא יכול להפסיד עוד יום עבודה, אני רוצה לגמור עם זה …”.

 

כך זה בעבירות של “הזמנה לדין”, וכך הוא, ביתר שאת, גם בעבירות של ברירת-המשפט, שם “גומרים עם זה” הכי מהר שאפשר, אבל כאשר שם המשחק הוא “לגמור עם זה”, נשאלת השאלה מדוע רוב הבוחרים בדרך הזאת לא רצים מיד לספר לחבר’ה.

 

וכדי שזה לא יקרה גם לך, מציע ידידנו, כדבר ראשון: “דירשו ועימדו על זכותכם לראות את צילום מכוניתכם”.

 

מה לעשות, מה לא לעשות

 

לפני שאנחנו נכנסים לצד ה”אופרטיבי”, אני מבקש להבהיר: הנאמר כאן אינו ייעוץ משפטי, אותו מומלץ – וצריך – לקבל אצל עו”ד המומחה לנושא, אלא רק הסבר-רקע, אותו לעולם יש להתאים לעובדות ולנסיבות של כל מקרה מסויים בפני עצמו – דבר אשר רק בעל-מקצוע ייטיב לעשותו.

 

ובכן, שם המשחק הוא להכין היטב-היטב את כל שיעורי-הבית.

 

ובמסגרת הזאת הפנייה אל המשטרה כדי לקבל את התצלום היא הדבר האחרון שיש לעשות, אם בכלל.

 

וכל כך למה?

 

לא רק משום הטירחה שבדבר, שהיא זניחה, יחסית, אלא משום בבקשך לקבל את התצלום אתה מודה שקיבלת את הדוח. לא שאני מציע לשקר, כאשר השאלה תתעורר, אבל אם אתה שותק, למשטרה עשוייה להיות בעייה רצינית בעניין הזה.

 

את זאת, כאמור, לא לעשות. מה כן לעשות?

 

דבר ראשון: בדוק איפה היית ומה עשית בתאריך העבירה המיוחסת לך, ואם נראה לך שאתה לא היית שם, ורכבך לא היה שם, חפש תיעוד קשיח התומך בדבר. כאשר אני מדבר על “תיעוד קשיח”, אני מדבר על מסמכים אשר נעשו בזמן-אמת, ואינם תלויים בזיכרון שלך. כך, למשל, אם העבירה התבצעה במטולה, ובאותו הזמן היית בבית משפט השלום (תעבורה) באילת, ואם יש לך פרוטוקול של הדיון, בו רשומה התייצבותך שם, ובנוסף לכך יש לך קבלה על קניית דלק באותם תאריך, שעה ומקום, ובה רשום גם מספר הרכב, הרי יש לך תיעוד קשיח אשר יתמוך בעדותך, לפיה באותו המועד היית, יחד עם רכבך, באילת ולא במטולה.

 

כעת, כאשר אתה בטוח במאה אחוזים בכך שאתה ורכבך הייתם באילת ולא במטולה, קבלת התצלום כבר אינה דחופה, וייתכן (לא בטוח!) שלא ירחק היום בו המשטרה דווקא תדאג להציג אותה לפניך.

 

דבר שני: אם אתה בטוח במאה אחוזים בכך שאתה ורכבך הייתם במקום אחר, כעת הזמן להחליט אם אתה רוצה לעשות למשטרה בצפר, או לתת לה חינוך גרוע.

 

נניח שאתה רוצה לתת למשטרה חינוך גרוע: שלח לה בקשה לבטל את הדוח, וצרף אליה העתקים של המסמכים המעידים על כך שלא היית שם, וגם רכבך לא היה שם. מדוע זה “חינוך גרוע”? משום שהמשטרה היא גוף כבד, אשר מפיק לקחים באיטיות מופרזת, ועל כן זה לא יציל אותך בפעם הבאה מאותו ה”סיפור”, אם יקרה. וזה חינוק גרוע, משום שגם אם יבטלו את הדוח נגדך, המשטרה לא תטרח לחפש את העבריין האמיתי, ותסתפק בתקווה שהוא יתגלה במסגרת הביקורות השיגרתיות של המשטרה בדרכים. זה לא מתיישב עם חישובי העלות-תועלת שלה.

 

אז אם אתה נוהג כך, אתה חוסך לעצמך – אולי – את ההליכה למשפט, אבל אתה מועל בחובתך האזרחית לעשות לשיפור המערכות השלטוניות. אמרתי “אולי”, כי לא בטוח שהם יבטלו את הדוח. ייתכן מאוד שתקבל תשובה האומרת כי לפי החוק עליך להוכיח מי נהג ברכב. תשובה מטומטמת המעידה שהם לא קראו את הבקשה, או שלא הבינו אותה, או שלא רצו להבין אותה – או שהכל ביחד.

 

ואם אכן קיבלת תשובה כזאת, על כרחך אתה מצטרף למי שהחליט מראש לעשות למשטרה בצפר.

 

נניח שהחלטת לעשות למשטרה בצפר: אתה יכול לנהוג כמו הנאשם בדוגמה ההיפותטית שהבאנו במבוא, למעלה, ולהעמיד אותם עם הלשון בחוץ אחרי שהתובע יכריז “אלה עדי”. זה יפה מאוד, אבל בלי לחייב את המדינה בהוצאות, הבצפר שתעשה לה לא ירגש אף אחד.

 

וסביר מאוד שאם תבקש הוצאות אחרי ה”תרגיל” המוצלח הזה, בית המשפט ידחה את בקשתך, מהטעם שאתה “לא טרחת”, עם קבלת הדוח, לפנות למשטרה ולבקש את ביטולו.

 

אז תפנה למשטרה עם קבלת הדוח, ושלח להם בקשה לביטולו, אבל בלי המסמכים. כתוב להם שלא היית במקום הזה באותה העת, וגם רכבך לא היה שם. כתוב בנוסח בוטח, אפילו יהיר ושחצני. תמרן אותם לדחות את בקשתך, בלי שהם ירגישו שאתה מתמרן אותם. אמור להם, אם צריך, שאתה לא אמור לנהל את החקירה המשטרתית במקומם.

 

כעת, אחרי שביקשת מהם לבטל את הדוח, והם סירבו, ואחרי שזוכית ונגלה קלונם ברבים, אתה רשאי, במצפון שלם ונקי, לדרוש שהמדינה תשלם את הוצאותיך.

 

הנה נאום-הוצאות לדוגמה:

 

כבוד השופט, אני מבקש לחייב את המדינה בהוצאותי.

 

כתב-האישום הזה כלל לא היה צריך להיות מוגש, והמשפט לא היה צריך להתקיים.

 

המדינה החזיקה בידיה גם את התצלום וגם את המידע של משרד הרישוי, ואם התובע היה בודק את הדבר, הוא היה רואה בעצמו שהרכב אשר צולם לא יכול היה להיות הרכב שלי.

 

המדינה גם הייתה צד למשפט שהיה לי באילת, באותו היום, והפרוטוקול היה בידיה. המדינה גם החזיקה בידיה, ומחזיקה עד היום, את הרכב שלי במגרש המוצגים המשטרתי, בגלל תאונה אחרת.

 

ולא זו בלבד, אלא שאני הודעתי למשטרה שלא אני ולא הרכב היינו במקום ובזמן שפורטו בכתב-האישום, אבל המשטרה, במקום לחקור, בנתה על כך שאני אנהל את המשפט כנגד עצמי, ואשלים לה את מה שהיא החסירה, או שאני אנהל במקומה את החקירה המשטרתית, ואחפש את הרכב המזוייף ואת נהגו, כאשר הדבר אינו מתפקידי, אינו בסמכותי, ואין לי המשאבים לכך.

 

המדינה עומדת כאן יום-יום, ומדברת גבוהה-גבוהה על הקטל בדרכים, על “חקר האמת” ועל כך שזה “בנפשנו”, אבל כאשר היא עצמה צריכה לפרוע את השטרות האלה, היא עושה מלאכתה חפיף ורמייה. מתוך כוונה לחסוך במשאבים המשטרה הזניחה את הצורך למצוא את העבריין האמיתי, אשר נעלם לבלי-מצוא.

 

אני מבקש לציין כי במשפטים על גניבת רכב וזיופו המדינה, בבקשה להחמיר עם הנאשמים, טוענת – ובצדק! – כי התופעה הזאת היא “מכת מדינה”, ואילו כאן היא מתייחסת אליה כאילו היא כלל אינה קיימת.

 

לחיובה של המדינה בהוצאות ישנה, איפוא, חשיבות נוספת: ללמד את המשטרה לעבוד. לשדר לתביעה שהחובה לנהל את המשפטים כראוי חשובה לא פחות מאשר החובה לנהוג בזהירות ועל פי החוק והתקנות.

 

אני מבקש, איפוא, לחייב את המדינה בהוצאותי.

 

לא בטוח שתקבל הוצאות, אבל עשית את המקסימום, ואם כל הנאשמים היו נוהגים כמוך, היינו היום מדינה מתוקנת יותר.

 

ומה במקרים אחרים?

 

המקרים בהם העובדות הן חדות וברורות כפי שראינו לעיל הינם מועטים יחסית. מועטים יחסית – משום שרוב כלי הרכב במדינה אינם גנובים ואינם מזוייפים, הסיכוי שכל רכב המבצע עבירה אכן יעלה בחכתה של המשטרה הוא ממילא נמוך ביותר, וכאשר קורה כדבר הזה, הסיכוי שהמספר המזוייף יהיה זהה למספר הרכב שלך הוא נמוך עוד יותר.

 

כאשר דוח על רכב מזוייף מגיע אליך זה 100% מזוייף, ועל כך נעמוד בהמשך, ומאידך גם עשויים להגיע אליך גם כמה דוחות שאינם מבוססים על רכב מזוייף, אלא על רכבך-שלך, אבל השאלה הקשה היא מהו הדין כאשר אי אפשר לדעת אם הרכב המצולם הוא אכן רכבך ה”אותנטי”, או שהוא רכב מזוייף.

 

טול, למשל, מקרה בו הרכב “נתפס” במקום ובזמן בהם אתה נוהג לנסוע מביתך לעבודה, או בכיוון ההפוך, ולכן אפשרי שהיה זה רכבך, אבל הצילום נעשה בשעת-לילה, הרכב הוא מאותו הדגם ובאותו הצבע כמו רכבך, ועל אף אחד משניהם אין סימנים מיוחדים המאפשרים לזהות אותו (כגון מדבקות, סימני פגיעה, תיקוני צבע וכו’).

 

ועל כך – בשיעור הבא.



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר