תנו לשופטים לקשקש!!!

תנו לשופטים לקשקש!!!

שמחה ניר, עו”ר
04.01.2006 17:05
תנו לשופטים לקשקש!!!


עם המצאת הטוקבקים נפתח לשופטים פתח מסויים להביע בפומבי עמדות מעמדות שונות, ואפילו להגן על החלטותיהם ופסקי הדין שלהם, והכל בחסות האנונימיות המתאפשרת בפורומים ובתגובות למאמרים ברחבי האינטרנט. אבל השופטים לא מסתפקים בכך …




 

תנו לשופטים לקשקש!

הקדמה

מקובל לומר כי השופטים “אומרים את מה שיש להם להגיד” רק בפסקי הדין ובהחלטות שלהם, ולא מגיבים על הביקורת הציבורית עליהם, וגם כללי האתיקה שלהם קובעים כך.

נשאלת השאלה מדוע למנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל מותר להגן על עצמו, ולשופט השלום באותה העיר אסור הדבר.

אומרים כי השופטים “יושבים בתוך עמם” , וזה נכון. הם יושבים בתוך עמם, אבל עם הגב לקהל.

עם המצאת הטוקבקים נפתח לשופטים פתח מסויים להביע בפומבי עמדות מעמדות שונות, ואפילו להגן על החלטותיהם ופסקי הדין שלהם, והכל בחסות האנונימיות המתאפשרת בפורומים ובתגובות למאמרים ברחבי האינטרנט.

אבל השופטים לא מסתפקים בכך, וככל בני-תמותה הם רוצים חשיפה. הם רוצים לדבר עם עיתונאים, רוצים להתייצב מול הציבור ולהגן על עצמם, כי אם שופט-בתחפושת-בוזגלו מגיב באיזה פורום, או לאיזה מאמר, התגובה שלו “צונחת” חיש-מהר אלי תהום הנשייה, ואילו תגובה גלויה תיצור הדים ותגובות בציבור הרחב, ותגובות-לתגובות, וכן הלאה.

עכשיו אנחנו מתבשרים כי “לשופטים נמאס להסתפק בטוקבקים“, והם, השופטים בישראל, “דורשים לשנות את כללי האתיקה ולאפשר להם גישה לכלי התקשורת, כדי שיוכלו להגן על החלטותיהם מתגובות הציבור”.

יופי, כך צריך להיות.  אני רוצה לראות את אדמונד לוי מגן על עצמו מפני הטענות שהוא לא יהודי, ושהוא, בניגוד למה שהוא אומר על עצמו ועל חבריו, ממש לא “מקבל באהבה את הביקורת עליו, הגם שהיא כרוכה בשיברון-לב ועוגמת נפש”, ושבניגוד לתדמית שהוא בנה לעצמו הוא לא רק שאינו משפטן מי-יודע-מה, אלא שאפילו “מומחה למשפט פלילי” הוא רחוק מאוד מלהיות. מעניין אותי גם איך הוא יתמודד עם תהיותיה של הד”ר אורית קמיר, אשר, במאמרה האג’נדה של “הארץ” נגד פרופ’ גביזון: עיתונאות צהובה ומשתפ”ים מוגי לב, אומרת (ההדגשות לא במקור):

“כך, למשל, איפה היה עיתון הארץ כשמונה לבית המשפט העליון אדמונד לוי, שופט ימני באמת, שמעולם לא הסתיר את עמדותיו הלאומניות, וסבור שפינוי עזה היה מהלך בלתי חוקי? מדוע לא נבחן עברו כשופט מחוזי וכראש עיר? מדוע לא נבחנו מקצועיותו ורמתו? האם אי אפשר היה למצוא בדבריו “אג’נדה” דתית לאומית ימנית ולהפכה ל”מסוכנת לבית המשפט העליון”, לשלטון החוק ולמדינת ישראל היהודית-הדמוקרטית? הייתכן שעיתו הארץ לא רצה להפוך ל”קונטרוברסיאלי” שופט שבית המשפט העליון חפץ במינויו השקט? האם יתכן, כפי שמרננים, שבית המשפט העליון חפץ במינויו כדי לאייש את הכסא הדתי הלאומי באדם ששיעור קומתו לא יאיים על איש?“.

ואני רוצה להגיע למצב כזה. שאם השופט המותקף אינו מגיב לביקורת עליו, זה לא בגלל שהכללים אוסרים זאת עליו, אלא בגלל שאין לו מה לומר להגנתו.

טלו, למשל, את נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, אשר, משום-מה, אינו כפוף לכללים האלה, והוא מדבר נון-סטופ, אבל כששואלים אותו איך “יורדים למכולת” עם הדיבורים היפים שלו, הוא מסתגר בקונכייתו ונאלם דום.

מדוע אוסרים עליהם להתבטא בפומבי?

לדעתי הענייה שתיים הן הסיבות העיקריות לאיסור המוטל על שופטים להתבטא בציבור:

האחת – כדי שיהיה להם תירוץ שלא להגיב על הביקורת, בבחינת הביקורת לא מוצדקת, אבל אסור לי להגיב.

והשנייה – ישנם שופטים לא מעטים אשר התבונה העילאית מהם והלאה, ועמידתם מול הציבור עשוייה לבייש הן את עצמם והן את מערכת המשפט בכללותה.

הסיבה הראשונה: “אסור לנו להגיב” …

הסיבה הראשונה מושתתת על הטענה לפיה, כאמור, השופטים “אומרים את מה שיש להם להגיד רק בפסקי הדין ובהחלטות שלהם”, אבל זו טענה חסרת-שחר. כך, למשל, אם שופט מתעלם מטענה שעשוייה הייתה להביא לזיכויו של הנאשם, הדבר האחרון שאפשר לומר הוא שהשופט “אמר את מה שהיה לו להגיד” על הטענה הזאת, כי, לכאורה, היה לו מה להגיד, אבל הוא ידע שה”מה להגיד” הזה לא יעמוד במבחן הביקורת, או שהוא היה מחייב את השופט להגיע למטרה  אחרת מזו שהוא סימן-מראש, ולכן הוא העדיף לשתוק, במקום “להגיד”.

אבל נניח שלשופט באמת לא היה מה להגיד… שיתכבד ויתייצב מול הציבור, ויגן על עצמו.

שיגיד: בעניין הזה-והזה לא היה לי מה להגיד;

שיצטדק: מצטער, לא שמתי לב לטענה הזאת-והזאת;

שיתגונן: סברתי שהטענה הזאת אינה רלוואנטית;

שיודה: התייחסות לטענה הזאת הייתה מחייבת אותי להגיע לתוצאה ההפוכה מזו שסימנתי מראש.

אבל כאשר הציבור מתחיל לשאול שאלות, הוא לא מוכן להסתפק בתשובה הראשונית, וכל תשובה כזאת מזמינה שאלות נוספות. טלו, למשל, מתוך התשובות האלה את התשובה הכי נוחה לנשאל: לא התייחסתי לטענה הזאת-והזאת משום שסברתי כי הטענה הזאת אינה רלוואנטית …

תשובה כזאת מזמינה מייד את השאלה: אם באמת-ובתמים סברת שהיא אינה רלוואנטית, מדוע לא התייחסת אליה, ונימקת מדוע היא אינה רלוואנטית?

או את השאלה: בתיק קודם שנדון בפניך הרשעת אדם ברצח, ודנת אותו למאסר-עולם, ולא התייחסת לטענה – המגובה בתיעוד משטרתי – שבליל הרצח הנאשם היה עצור באבו-כביר, בעניין אחר? האם גם זה היה בעיניך “לא רלוואנטי”?!

וכן הלאה, וכן הלאה: כל שופט החושף את עצמו יכול, תוך שתיים-שלוש שאלות, למצוא את עצמו על הקרשים, וכמובן שזכות המילה האחרונה, אותה הוא מנצל עד-תום (ולרוב לרעה) בעבודתו השיפוטית, לא תעמוד לו מול הציבור הרעב.

לכן עדיף להם, לשופטים, “כולם ביחד וכל אחד לחוד”, לשים נקודה בסוף פסק-הדין, לקפל את הזנב, ולברוח אל הלשכה המוגנת (“נא לפנות אל פקיד-העזר”).

מי עוזר לשופטים לברוח מעמידה מול הציבור?

באשר לכך שלשופטים עדיף לברוח אל הלשכה המוגנת, כשהם בפוזיצית המילה האחרונה, צריך לציין גם את חלקם של כלי התקשורת, אשר ביקורתם על מערכת המשפט לוקה בחסר – ולא בהכרח באשמתם. עיתונאי המסקר את הנעשה בבתי המשפט מגיע מדי סוף יום עבודה אל המזכירויות של בתי המשפט, מעיין בתיקים, מצלם את ההחלטות הנראות לו מעניינות – היום, כשהחלטות רבות מתפרסמות באתר מערכת המשפט, הוא אפילו לא צריך לעזוב לשם כך את שולחן-העבודה שלו – עושה להן copy-paste, מתמצת אותן, ומוציא מתחת ידו “כתבה”, אשר, במקרים רבים אינה אלא תמצית ההחלטה, ולפעמים אפילו זה לא. לפעמים מייחד העיתון מקום נרחב לאמירת-אגב עסיסית של שופט, ואילו לעניין גופו הוא מתייחס לאקונית, אם בכלל.

שיטת עבודה כזאת אינה מאפשרת לציבור ביקורת אמיתית על עבודתם של השופטים, כי כאשר העיתונאי לא בודק את התיק לעומק, ולא יודע מה נטען במשפט, אינו יכול להעמיד זה-מול-זה את מה שמוכנס לתנור לעומת מה שיוצא ממנו, ומי שמרוויחים מכך הם השופטים, אשר, למעשה, כותבים בפסק הדין גם את הביקורת הציבורית עליו.

הסיבה השנייה (א): חשיפת הרמה האינטלקטואלית ברמת השופט היחיד

מעניין אי-הנכונות לתת לציבור את המילה האחרונה מול השופט היחיד, ומול מערכת המשפט בכללותה לעניין תבונתו של השופט המצוי.

לאחרונה נשא שופט בית המשפט העליון בדימוס, אליהו מצא, שופט-סרק שאינו ראוי להתייחסות, הרצאה פומבית בת 2382 מלים, שגם היא הרצאת-סרק שאינה ראוייה להתייחסות.

ההרצאה פורסמה באינטרנט, ולא בה אנחנו דנים כאן, אלא בתגובות עליה. בטוקבקים, הנותנים לנו דוגמה למה מקבל בפנים שופט בישראל אשר יורד אל העם, אפילו בתור שופט-בדימוס.

הם, השופטים-בדימוס, הרי רוצים להמשיך ולהתבשם מהתואר “שופט”, ואת ה”בדימוס” לא תמיד מזכירים להם, אבל מי שבא אל הציבור עם התואר הזה סוחב על גבו לא רק את הכבוד, אלא גם את השותפות-לאחריות על עוולותיה של מערכת המשפט.

ראו מה הוא מקבל בפנים, דברים המדברים בעד עצמם:

תגובות מבקרים [ 10 ] מוצגות [ 10 ]  

 

  מומלץ להגיב באופן ענייני, שיכבד את הכותב ואת מבקרי האתר.  

 

 

 

 

 

נמנעים: 7

נגד: 3

בעד: 0

עמדות הגולשים:

 

 

 

 

שם הכותב

 נושא התגובה

 

 

 

שמחה ניר, עו”ר 

“מותר, כמובן, להתנחם בכך ש… “.

 10

ראו מה אומר החכם הזה:

“מותר, כמובן, להתנחם בכך שבסופו של דבר הסתיים תהליך הפינוי כפי שהסתיים”.

לפחות מקרה אחד של התאבדות שהצליח (בנוסף לניסיונות שלא צלחו), והוא “מתיר” לעצמו, “כמובן”, להתנחם בכך שבסופו של דבר הסתיים תהליך הפינוי כפי שהסתיים.

איזו אטימות, איזו ערלות-לב!!!

  תגובה לשמחה ניר, עו”ר         תגובה חדשה       זמן: 28/12/05 12:11

 

 

 

 

שלמה אידן 

הסרבנות – הסתה, או חובה אזרחית

 8

ההינתקות בוצעה תוך שמירה, לכאורה, על כללי הדמוקרטיה ושלטון החוק – הממשלה החליטה, הכנסת אישרה, בית המשפט העליון דחה העתירות לבג”צ.
לכאורה ולמראית-עין בלבד.
בפועל, היא הייתה מעשה רודנות, בריונות פוליטית, רמיסת הדמוקרטיה והחוק.

אמנה רק מעט מהדברים:

* במשטר דמוקרטי, הריבון הוא הציבור, שמביע רצונו בבחירות, לא במשאלי-דעת קהל. הוא אומנם עשה זאת, כאשר בחר בליכוד בראשות שרון על בסיס “דין נצרים כדין תל אביב”, ושלח לאופוזיציה את מפלגת העבודה בראשות מצנע, שבקש לבצע “נסיגה כל-שהיא” בעזה.
מעשה המנוגד להכרעת הבוחר הוא רמיסת מהות הדמוקרטיה.

* שרון העביר בממשלה תוכנית ההינתקות על-ידי פיטורי שרים והתכחשות חלק משרי הליכוד למצע ולתוכנית לפיהם נבחרו. העתירות לבג”צ בנושא נדחו – מה שמעיד על מידת נאמנות שופטי בית המשפט העליון לערכי הצדק, הדמוקרטיה והממשל התקין, לא על לגיטימיות המעשה.

* התוכנית עברה בכנסת באמצעות שיחוד נבחרי הליכוד, שבגדו במצע ובתוכנית לפיהם נבחרו.
הטיעון של “דמוקרטיה ייצוגית” אינו אלא תירוץ דל מצד הרומסים, שנדמה להם שעם היבחרם בטלה מחוייבותם למה שהבטיחו לבוחריהם.

* המניע הפלילי של שרון בהעלאת התוכנית – אי העמדה לדין על קבלת שוחד (העונש בחוק – שבע שנות מאסר) – הוכיח את יעילותו. הדבר בלט בהירתמות התקשורת להגנתו (משל “האתרוג” של אמנון אברמוביץ’), ולא פחות בהתנהלות מערכת אכיפת החוק – היועץ המשפטי לממשלה שהחליט לא להעמיד לדין את גלעד ואריאל שרון (בהנמקה שהייתה מביישת לא רק סטודנט למשפטים אלא אף כל תלמיד תיכון), ובית המשפט העליון שדחה העתירה, בפסק-דין של כותב המאמר, שהנמקתו מנוגדת לעקרונות שלטון החוק ושוויון בפני החוק, כמפורט בתגובתי הקודמת (מס’ 6).

* שרון הביא את תוכנית ההינתקות להכרעת מתפקדי הליכוד, מטעמם כיהן כמנהיג המפלגה וכראש הממשלה, והתחייב מראש לקיים הכרעתם. אחרי שברוב עצום דחו את תוכניתו – הוא התעלם מכך, בניגוד לכל נורמה ציבורית ופוליטית ראוייה.

* סירובו של שרון להביא התוכנית להכרעה דמוקרטית, בבחירות או במשאל עם, ותמיכת האליטות בסירוב זה, מעידה על מידת יושרם ונאמנותם לערכי הדמוקרטיה.

הוראת ההינתקות מטעם רודן עבריין, ההפוכה להכרעה דמוקרטית , הייתה בגדר “פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה”. לכן חובת כל אחד, ללא קשר לדעותיו הפוליטיות, הייתה לסרב ולעשות ככל יכולתו כדי לסכל תוכנית זאת.

הסרבנות וההטפה לסרבנות לא היו בגדר “הסתה” ו-“המרדה”, אלא חובה אזרחית בסיסית. אלה שלא קיימו אותה, הם שמעלו בשלטון החוק ובערכי הדמוקרטיה.

השופט מצא לא רק נמנע מלקיים חובה זאת, אלא אף היה שותף פעיל למעשה הנבלה, כאשר כשופט עליון העדיף סיוע לתוכנית פוליטית שתאמה דעותיו ודעות חבריו, על פני מילוי תפקידו – השלטת החוק ועשיית צדק.

כבוד השופט אליהו מצא מוזמן להגיב.

  תגובה לשלמה אידן         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 19:51

 

 

 

 

שלמה אידן 

הדמוקרטיה ניצלה – או נרמסה?

 6

קשה להבין איך “הדמוקרטיה הישראלית יצאה מחוזקת” מן ההינתקות, בה היא נאנסה ונרמסה, תוך ביזוי החלטת הבוחרים בבחירות.

השופט מצא העדיף את ההינתקות על פני שלטון החוק. הוא זה שכתב את פסק הדין שדחה העתירה לבג”צ נגד היועץ המשפטי לממשלה בשל אי העמדת אריאל וגלעד שרון לדין על קבלת שוחד מדודי אפל.
בפסק הדין כתב השופט מצא:
“ניתן אומנם לפקפק אם גם בבחינת עניינו של חשוד מן השורה רואה היה היועץ המשפטי לייחס משקל דומה להסברים שנתן החשוד במסגרת אמירותיו בחקירה, אף שהסבריו אינם מתיישבים עם עובדות שיש לגביהן ראיות ישירות.”
“… אכן, אין צריך לומר, כי ראש ממשלה המבצע עבירה צריך ליתן את הדין על עבירתו; ודינו לעניין זה אינו יכול להיות שונה מדינו של ‘אחד האזרחים’. … ואולם העמדתו לדין של ראש ממשלה תביא, קרוב להניח באורח מיידי, לשינויים בסדרי השלטון במדינה, ולכך עלולה להיות השפעה דרמטית על המדיניות הנוהגת …”.

השופט שטרוזמן, שהביא דברים אלה במאמרו “חוק בלתי חוקי – Lawless law“, התייחס אליהם:
“כלומר, החשש מפגיעה במהלך המדיני-ביטחוני הנוכחי של ראש הממשלה מנע את כב’ השופט מצא מהסקת המסקנות המחייבות את העמדתו לדין.
חמישה מבין ששה שופטים נוספים, שישבו בהרכב, כולם מושכים בעט, שאינם חוסכים משבט לשונם, דממו בעת הזאת והסתפקו באמירה של שתי מלים בלבד: ‘אני מסכים’ “.

השופט מצא העדיף קידום תוכנית ההינתקות שתאמה את דעותיו הפוליטיות, על פני יושר אינטלקטואלי ונאמנות לחוק, כפי שחייב תפקידו כשופט עליון.
אחרי שהיה שותף פעיל ברמיסת הדמוקרטיה משיקולים פליליים של שרון, ופוליטיים שלו ושל חמשת חבריו להרכב שתמכו בפסק הדין השערורייתי (יש לציין את השופט חשין שהתנגד וכתב פסק-דין מיעוט) – הוא מעז לטעון שבמעשה הנבלה ניצלה הדמוקרטיה.

צריך להיות גבול גם לצביעות!

כב’ השופט אליהו מצא מוזמן להגיב.

  תגובה לשלמה אידן         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 16:51

 

 

 

 

שמחה ניר, עו”ר

הוא מקשקש ואתה עונה כסיל כאיוולתו

 

כשהוא אומר כי “הדמוקרטיה הישראלית יצאה מחוזקת” מן ההינתקות, זה לא קשור לדיעות פוליטיות, אלא סתם שטות.

ההינתקות התבצעה כי כך החליטה הממשלה, והבג”צ לא מצא למנוע זאת בעדה. יכול להיות שזה טוב, יכול להיות שזה רע, איש להשקפתו, אבל מה הקשר בין ההינתקות ל”יציאה מחוזקת” של הדמוקרטיה?

אין שום קשר, ואת אותו הדבר אגיד גם למי שיאמר כי הדמוקרטיה הזאת יצאה מוחלשת, כי הכל דמגוגיה.

  תגובה לשמחה ניר, עו”ר         תגובה חדשה         זמן: 27/12/05 00:52

 

 

 

 

פנחס 

נאום סמולני טפוסי

 5

בעיני הנואם כל בקורת על הסמול היא הסתה.
לעומת זאת הוא בכלל לא מזכיר את ההסתות המפורשות של הסמול של לירות במתנחלים, לעלות עם טנקים על ההתנחלויות, פעולה קבועה של דה הומניזציה של המתנחלים

  תגובה לפנחס         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 13:26

 

 

 

 

שמחה ניר, עו”ר 

לא מספיק לכם לסתום פיות …

 4

לא מספיק לכם לסתום פיות של המבקרים את מערכת המשפט, ועכשיו אתה רוצה לסתום את הפיות למבקריה של הממשלה.

האם אתה מוכן לקבוע עבירה פלילית לשופט אשר מתבטא בצורה פוגענית, בלי שיהיה צורך להוכיח הסתברות שהנפגע יתאבד?

היום אפילו אם ההסתברות מוכחת, ואפילו אם השופט התכוון בזדון להביא להתאבדותו של בעל דין – הוא חסין.

זה לא נראה לך שערורייתי, אדון מצא?

והאם לא קול דמו של הד”ר גבי כנען זועק אליכם מן האדמה?

http://www.quimka.com/rh/canaan.htm

מדוע אף אחד מכם לא מבקש ממנו סליחה, “בשם מערכת המשפט לדורותיה”?!

  תגובה לשמחה ניר, עו”ר         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 12:37

 

 

 

 

לא עו”ד !

מערכת המשפט חומקת בכל כוחה

 

מהודאה בטעויות קטלניות שלה ונמנעת כמיטב יכולתה מבקשת סליחה ומחילה על עוולות שהיא גרמה, מפני שהודאות כאלה ובקשות מחילה כאלה עלולות לעלות בסופו של יום ממון רב למדינה המפרנסת אותם.

  תגובה ללא עו”ד !         תגובה חדשה         זמן: 27/12/05 17:19

 

 

 

 

שמחה ניר, עו”ר 

אכן, ההסתברות שמילים תהרוגנה …

 3

ההסתברות שמילים תהרוגנה היא גבוהה, כאשר בעל המלים הוא בעל הכוח.

ראה, אדון מצא, איך הרגתם אדם חף-מפשע:

http://www.quimka.com/rh/canaan.htm

לא בתוצאה, כי בכל משפט יש זוכה ומפסיד, אלא במלים סביב התוצאה.

וגם בשתיקה: בהתעלמות מטענות שאינן נוחות לשופט בדרך אל התוצאה.

כאשר שופט-סרק שאינו ראוי להתייחסות מתעלם מטענות קרדינליות כשהוא מציג אותן באמירה המכלילה “טענות-סרק שאינן ראויות להתייחסות”, הוא הקובע, כי בידיו הכוח, אבל כשהוא גומר את הקדנציה – עדיף לו שישתוק.

  תגובה לשמחה ניר, עו”ר         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 12:10

 

 

 

 

מערכת המשפט 

מר מצא, היית שלי יחימוביץ של

 2

מעולם לא ידעת להבחין בין מטלותיך הממלכתיות בשירות הציבור לבין דיעותיך השמאלניות. כיו”ר ועדת הבחירות אסרת על צוות מערכת הבחירות של הליכוד לתלות שלט פירסומת של נתניהו על משאית, בזמן שאישרת פירסומות של ברק בכל מקום אסור אפשרי. מאמרך הנוכחי אינו יוצא מכלל זה. אתה רוצה להחדיר לנו בכח את ההשקפה שרבין נרצח עקב הסתה של הימין. בינתים יודע כל ילד בישראל שכרוזי ההסתה הופקו במעבדות השב”כ וחולקו לציבור ע”י סוכן שב”כ בשם אבישי רביב (“שמפניה”). לעניין זה רצוי שתעיין בחלק הסודי של דוח שמגר המציג מציאות עגומה זאת ללא כחל וסרק.

  תגובה למערכת המשפט         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 10:55

 

 

 

 

הסתה מהי? 

ואם נאום כזה הוא לא הסתה,

 1

ללא תוכן

  תגובה להסתה מהי?         תגובה חדשה       זמן: 27/12/05 10:48

 

 

 

נוצר ביום:

  27/12/2005  

  |  

עודכן ביום:

  27/12/2005 6:59:00  

 

הסיבה השנייה (ב): חשיפת הרמה האינטלקטואלית ברמת המערכת

זה מה שמקבל השופט היחיד כשהוא יורד אל העם, אבל אם לא די לנו בכך, הבה נראה מה חוטפת “המערכת”, וזה כולל גם את השופטים, כציבור, וגם את השופטים (בדימוס, איך לא) הבאים לתמוך בדרישה לאפשר לשופטים “לרדת אל העם” (הקישורים חיים, ניתנים לפתיחה).

שימו לב במיוחד לתגובה מס’ 2, תשובה לדבריה של “שופטת בכירה בדימוס שביקשה להישאר בעילום שם”, אשר, לדבריה –

“בעבר, כשופט, החלטת כפי שהחלטת, והביקורת היחידה שהיית מקבל היא לעתים ביקורת מקצועית מערכאת הערעור”,

אבל מפריע לה שכיום –

“לכל זב חוטם יש דעה על ההחלטה והוא דואג לפרסמה באינטרנט או בעיתונות הכתובה”,

וכשחקן-חיזוק היא נותנת דוגמה:

“לא מזמן קראתי תגובה על החלטת בית המשפט העליון בעניין הזכות לקיום בכבוד בה אחד שהזדהה כסטודנט למשפטים שנה ב’ כתב כי קביעות בית המשפט העליון אינן נכונות משפטית. אין בושה”.

ובכן, אם המצב הקיים מפריע לה, לשופטת, עד כדי כך ש”עקב הפוקוס הרב על מערכת המשפט, אין לנו ברירה אלא לשלוח הודעות עקיפות דרך אמצעי התקשורת”, נשאלת השאלה מה מונע ממנה, שאינה כפופה עוד לכללי האתיקה של השופטים, לקיים את מצוות “לך תזדהה”?

אבל אנחנו מדברים כאן על הרמה האינטלקטואלית של השופטים, והבה נראה מה אומרת כב’:

  • “לכל זב חוטם …”: אם אנחנו היינו אומרים כדבר הזה, היית קופצת על רגלייך האחוריות: באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

  • “לכל זב חוטם יש דעה על ההחלטה …”: נו, רק לשופטות בכירות בדימוס מותר שתהייה דיעה על החלטותיהם של השופטים?

  • “והוא דואג לפרסמה באינטרנט או בעיתונות הכתובה”: ומה חפצת, גברתי? בשביל מה המציאו את האינטרנט או את העיתונות הכתובה?

וכשחקן-חיזוק היא נותנת דוגמה:

“לא מזמן קראתי תגובה על החלטת בית המשפט העליון בעניין הזכות לקיום בכבוד בה אחד שהזדהה כסטודנט למשפטים שנה ב’ כתב כי קביעות בית המשפט העליון אינן נכונות משפטית. אין בושה”.

ואני שואל במה נשללת זכותו של סטודנט למשפטים שנה ב’ הזכות לחלוק על פסקי הדין של ביהמ”ש העליון. אני, למשל, חלקתי על כגון אלה עוד כשהייתי סטודנט למשפטים שנה א’, וגם כן ללא בושה. לא גנבתי, לא שדדתי, לא רצחתי, לא שיחדתי ולא הייתי חבר בארגון טרור, ומה לי כי אבוש?

תגובות: (הקישורים חיים, ניתנים לפתיחה):

64. לקורא 62
09:16 03/01/06   א….

63. ל59
08:49 03/01/06   המומה

62. פגיעה בכבוד השופטים
05:06 03/01/06   קורא

61. ל- 29 קצת התבלבלת, פשוט החלפת את הסדר הנכון…
04:15 03/01/06   ירון

60. יש שופטים שמצאו דרך קלה לכתוב פסק דין…
01:50 03/01/06   יקי

59. ל-49 ההמומה
00:47 03/01/06   29 קני רוג’רס

58. אולי פתרון לשופטינו ולנו.
22:02 02/01/06   יעקב

57. השופטים לא עושים את עבודתם נאמנה.
18:53 02/01/06   אלי

56. טעות או לא טעות?!
07:38 02/01/06   מירי

55. למה כותבים תגובות?!
07:26 02/01/06   רן

54. למה מאבד הציבור את אמונו במערכת השיפוט
01:27 02/01/06   יזי

53. צדיק ורע לו רשע וטוב לו-זה מה שנראה על פניו לפחות
01:07 02/01/06   שושן יעקב

52. ל43
20:46 01/01/06   לא טועה

51. יש פיתרון!
20:29 01/01/06   דורית

50. ל41
20:08 01/01/06   ….

49. תגובה ל29
19:58 01/01/06   המומה

48. ל15 דולב
19:36 01/01/06   תהילה

47. לא קל להם לשופטים,על אחת כמה וכמה לנו הנשפטים. (ל”ת)
19:04 01/01/06   עבריין

46. “אין פה הרבה מה להתפלסף”… ? הרסת אותי מצחוק !
18:06 01/01/06   תשובה ל 43

45. לשופטינו היקרים : בגללכם הפשע משתולל ברחובותינו.
17:53 01/01/06   זב חוטם מקצועי

44. להציץ בתגובות ולהרגיש את דעתם של הכלל.זה לטובתכם (ל”ת)
15:40 01/01/06   איש פשוט

43. אין פה הרבה מה להתפלסף
15:22 01/01/06   יובל

42. שופטים נכבדים “הרווחתם” בגדול את היחס הזה .
15:20 01/01/06   אזרח

41. יש צדק, אבל יש גם בעיה.
14:56 01/01/06   …

40. זכותו המלאה ואף חובתו של שופט לדחות עיסקאות טיעון
14:49 01/01/06   לשופט השלום הקשקשן

39. הגיע הזמן שמערכת המשפט תהיה נתונה לביקורת הציבור
14:43 01/01/06   …

38. בראשות ברח,הוא סניף של האבודה,
14:39 01/01/06   בית המשפט העליון

37. השופטים חושבים שהם מינמום אלוהים . (ל”ת)
14:31 01/01/06   טמבל

36. גם אם אתה שופט כזה או אחר,יש לנו אפשרות להביע דיעה
14:15 01/01/06   פנסיונר

35. נתקלתי בשופטים שעוזרים לעו”ד מטעם המדינה או בטל”א
14:14 01/01/06   אזרח ישר

34. תשובה ל 26
14:12 01/01/06  
momo

33. ומה עם משוב עוה”ד , “חרם”
14:11 01/01/06   א.ה

32. זה מה שחסר לנו – מילא הם לא עומדים בעקרונות המוסר
14:08 01/01/06   חיים

31. מקווה ששופטים בבית דין לעניני משפחה קוראים כי הם
14:07 01/01/06   צ’

30. מה-15 בחודש גם השופטים יוכלו לכתוב ב”סקופ” 🙂 (ל”ת)
13:57 01/01/06  
weiss2001

29. איך אתם מדברים על שופטים- תתביישו!
13:55 01/01/06   קני רוג’רס

28. זב חוטם
13:53 01/01/06  
momo

27. אתם שמים לב עד כמה זה ילדותי??? אפילו הסלבס כברלא
13:52 01/01/06   מתרגשים מהטוקבקים

26. אולי גיל הפרישה 67 יתפוס גם אצל (ל”ת)
13:46 01/01/06   השופטים?????????????

25. לא לא לא
13:45 01/01/06   גיל

24. השופטים עמוסים ואינם מאזינים לצדדים,רק לעצמם (ל”ת)
13:45 01/01/06   בעל דין

23. מערכת המישפט אטומה ועיוורת לחלשים ולקורבנות
13:43 01/01/06   אעלק “סלבריטיס”. . .

22. אולי תתנו עונשים ראויים ?
13:43 01/01/06   התליין

21. שום שופט אינו צריך לחשוש כאשר הוא עושה צדק-כנסו !!
13:39 01/01/06   אכפתי

20. בדיחה
13:38 01/01/06   כככככככככככככ

19. צריך להזכיר לשופטים
13:36 01/01/06   אזרח

18. למה שמערכת בתי המשפט לא תקים…
13:36 01/01/06   אריאל

17. הפסיקה
13:34 01/01/06   ס ל מ

16. הסבר למה!!!
13:28 01/01/06   תלמידת תקשורת

15. רייטינג בבתי המשפט ?
13:18 01/01/06   דולב

14. מדוע אין העדפה מתקנת לחרדים ? רק לערבים ולנשים !?
13:13 01/01/06   סטוגנט למשפטים

13. כלומר, מותר לכם לא לקבל הסכמי טיעון. למה קיבלת? (ל”ת)
13:10 01/01/06   גל

12. ברק אבי האקטיביזם השיפוטי צריך לתת הסבר לתקשורת.
13:07 01/01/06   סטודנט למשפטים

11. הגיע הזמן ששופט כמו כול בעל מקצוע יקח אחריות על (ל”ת)
12:51 01/01/06   עבודת!!!!!!!!!!!!!!!

10. 6 אולי, אבל הם באמת מעלים טענה טובה…
12:48 01/01/06   תומר

9. אולי סוף סוף יקשיבו השופטים לאזרח הפשוט
12:44 01/01/06   אלברט

8. – אם יתוכחו ויראו שטעו מה יחיה ? ישנו פסק הדין?
12:43 01/01/06   איתן

7. ביקורת על מערכת המשפט
12:41 01/01/06   זב חוטם

6. הם תאבי פרסום
12:39 01/01/06  
absalom

5. מעניין כמה מהטוקבקים פה יהיו שופטים?
12:36 01/01/06   שופט לא שופט

4. דרישה צודקת ביותר.!!! (ל”ת)
12:34 01/01/06   שופט שלום ולהתראות

3. שאפילו יבקרו את התקשורת, והתקשורת אותם. הכי טוב… (ל”ת)
12:32 01/01/06   דויד

2. שופטת טיפשה- מה זה הזלזול הזה: “זב חוטם”?
12:30 01/01/06   שופט במינוס

1. הגיע הזמן שאכן כך יהיה…!!! (ל”ת)
12:25 01/01/06   ירושלמי

על מנגנון הדוברות

כל גוף שיכול להרשות זאת לעצמו מחזיק דובר.

תפקידו ה”טבעי” של הדובר הוא להיות לפה למעסיקו. להיות his master’s voice. לעמוד מול הציבור במקום מעסיקו, ולעשות זאת טוב יותר ממנו, אבל, בפועל, דוברים רבים רואים את מלאכתם כיצירת-חיץ בין המעסיק לבין הציבור, וכפי שכבר ראינו לא אחת, תפקידם של הדוברים – כנראה גם בעיני עצמם – הוא להשתטות במקום אדוניהם, וגם לשכב למענם על הגדר. ראו כאן:

מתוך שמירה על מקצועיות הדובר

מתוך שמירה על עצמאות הדובר

ואלה רק “דגימות אקראי” של הנושא.

כך, למשל, במקרים רבים אנחנו שומעים מפי הדובר את האמירה “הדברים האלה אינם ראויים לתגובה” … ממש תגובה מקצועית …

קחו, לדוגמה, שאלה כזאת: האם נכונה הטענה שהשופט אשר גרוניס קודם לבית המשפט העליון לא בזכות כישוריו, אלא בזכות קשריו עם המשנה-לנשיא ביהמ”ש העליון, שלמה לוין?

תשובת הדובר: הטענה הזאת אינה ראוייה לתגובה …

או, לדוגמה, שאלה כזאת: האם נכון שהשופט אדמונד לוי קבע כי הממל”ז (“אקדח הלייזר”) אמין רק עד לטווח של 300 מטרים, אבל באותו פסק-הדין הוא אישר הרשעה של שני נאשמים, שמהירותם נמדדה מטווח של 500 מטרים?

תשובת הדובר: הטענה הזאת אינה ראוייה לתגובה …

נו, באמת … או שהדברים נכונים, ואז יש להעיף את השופט, או שהם אינם נכונים, ואז חייבת מערכת המשפט לצאת להגנתו של השופט, או שהדברים נמצאים בחקירה, וכשתסתיים החקירה לא נהסס ליידע את הציבור.

אבל לומר שהטענות האלה “אינן ראויות לתגובה” – זה דבר שהציבור לא יקבל. זה כמו שימוש בזכות השתיקה על ידי איש-ציבור. זה משאיר את השאלה לדמיונו הפרוע של הציבור, על המגרש הציבורי, כאשר הנפגע ממנה מוותר על הזכות להתגונן.

והשאלה היא אם מנגנון הדוברות של מערכת המשפט מסוגל לשרת את האינטרס של השופטים, ואם כך הוא גם בעיניהם. ראו לעניין זה:

פרשת השופט טל שחר:כיצד כשלה דוברת בתי המשפט.

הבעייה היא שהשופטים עצמם חושבים שהם ייטיבו מכל דובר מקצועי לעשות את מלאכת הדוברות עבור עצמם, והתוצאות לפעמים גרועות מאוד.

אפילוג: בעצמם לא, באמצעות הדובר – גם לא

במכתבי אל שופט ביהמ”ש העליון אדמונד לוי, אותו פרסמתי תחת הכותרת “יום כיפור, התשס”ו: השופט אדמונד לוי, חובש כיפה, לא מתנצל, לא מצטדק, לא מתגונן, לא יהודי!, הצגתי מסכת עובדתית לא ממש מחמיאה, עם פרשנות מדוקדקת – גם היא לא ממש מחמיאה – על כל עובדה ועובדה, והזמנתי אותו, לקראת יום הכיפורים המתקרב, להכות על-חטא על אשר עולל לי.

אפשר להסכים עם מה שכתבתי, ואפשר שלא להסכים, אבל די בכך שיש 10% של אמת בדברים האלה כדי לחייב את המסקנה שהשופט הזה הוא חלאת-אדם.

שופט אשר כבודו יקר לו חייב, במקרה כזה, לעשות אחת משתיים, או משלוש, בעצם: לדרוש כי יותר לו להגיב, לדרוש כי מנגנון הדוברות יגיב במקומו, ואם דרישה כאמור לא תיענה – להתפטר, ולצאת לטיהור שמו.

אבל אדמונד לוי הצטנף בתוך עצמו, ולא בחר באף אחת מהאפשרויות האלה.

במכתבי אליו, תחת כותרת-המשנה “ציפיות-המינימום שלי”, הצעתי לאדמונד לוי אפשרות נוספת, מינימליסטית, באמרי:

“כבר הבהרתי כי אני מודע להגבלות שאתם, השופטים, מגבילים את עצמכם במימוש הזכות להתגונן מפני הביקורת הציבורית, וגם הדגשתי כי, מבחינתי, העיקרון אותו קבעתם לעצמכם שלא להגן על עצמכם כאשר אתם עומדים לדין בפני הציבור הוא עניינכם הפרטי בלבד.

“אבל דבר אחד הוא אישי לחלוטין, ולגביו אין למה שאתם קוראים “המערכת” כל say: כיוון שהביקורת שלי כאן היא אישית עליך, וכיוון שאתה אמרת כי “ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברון-לב ועוגמת נפש”, המינימום שאני מצפה ממך הוא לומר כי אתה, אדמונד לוי, באופן אישי, מקבל באהבה את הביקורת שלי עליך, הגם שהיא כרוכה בשיברון-לב ועוגמת נפש.

“אם גם את המינימום הזה לא תהיה מסוגל לומר, תהיה לך בעייה קשה של אמינות“.

מה יכול היה אדמונד לוי לעשות, על פי כללי האתיקה הקיימים, לו קיבל את ציפיות-המינימום שלי? לומר כהאי לישנא:

“הביקורת הזאת לא מקובלת עלי, ואני חולק עליה מכל-וכל, אבל כשופט אני מנוע מלהגיב עליה.

“יחד עם זאת אני מקבל באהבה את הביקורת הזאת, הגם שהיא כרוכה בשיברון-לב ועוגמת נפש”.

לו היה אדמונד לוי נוהג כך, מאומה לא היה נגרע מכבודו, אבל אפילו זאת הוא לא היה מוכן לעשות – לא באופן אישי, ולא באמצעות הדוברות.

וכנראה שגם לא באמצעות הטוקבקים.

ונשאלת השאלה על מה ההתבכיינות כי “לשופטים נמאס להסתפק בטוקבקים“, וכי הם, השופטים בישראל, “דורשים לשנות את כללי האתיקה ולאפשר להם גישה לכלי התקשורת, כדי שיוכלו להגן על החלטותיהם מתגובות הציבור”, אם גם את המותר להם היום הם לא ממצים?

והמסקנה:

יש לאפשר לשופטים להתבטא חופשי-חופשי בציבור, כולל להגן על החלטותיהם מפני הביקורת.

הנימוקים לכך:

א.            יש לכבד את רצונם;

ב.           הזכות השמורה לכל אדם, לכל עובד-ציבור, צריכה להישמר גם לשופטים, ואין כל הצדקה לקפח אותם, ולהעניש אותם על עצם העובדה שהם שופטים.

ג.            מנגנון הדוברות לא בהכרח משרת את האינטרס של השופטים, כיחידים, ווכך הוא, מן הסתם, גם בעיניהם, שאם לא כן, הם היו פונים אל הדוברות, ולא מתבכיינים כי “נמאס להם מהטוקבקים”.

ד.           כאשר השופטים מדברים, הם מבליטים את רמתם האינטלקטואלית, ואז יותר קל להבין “עם מי שיש לנו עסק”, ולהיפטר מוקדם יותר מהשופטים הלא-ראויים. הרי אם תגיד על שופט שהוא אינו חכם דיו, בהקשר לעבודתו השיפוטית, איש לא יתייחס לדבריך לגופם, ומה שיגידו לך הוא “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”.

ה.           אין כל הצדקה שאנחנו נסבול שופטים לא חכמים עד גיל 70 שנה ושלושה חודשים, ורק אחרי שהם ייצאו לפנסיה נוכל לדעת את מי סחבנו על גבנו עשרות שנים.

ולא רק שיש לאפשר לשופטים להתבטא חופשי-חופשי בציבור, אלא שיש גם לשנות את תרבות התקשורת שבין מערכת המשפט לבין הציבור, וזה אומר שהשופטים לא יצאו לתקשורת רק כאשר נוח להם, אלא גם יענו לשאלות הבאות מהציבור.

מצב כזה, בו השופטים חושפים את עצמם לשאלות קשות מבטיח שהם ישתדלו יותר לעשות את מלאכתם לתפארת מדינת ישראל. שרמת השופט תהיה גבוהה יותר.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר