הגנרלים שלנו

הגנרלים שלנו

צבי גיל
צבי גיל 22.12.2005 10:38
הגנרלים שלנו


מפקדים צבאיים בעבר כאישים פוליטיים בהווה – רע או טוב?



המאמר מתפרסם בעת ובעונה אחת באתר המחבר, “זרקור”


התקשורת שלנו על כל ענפיה וגווניה, מצהוב עז ועד לבהרות צהבהבות, לא יודעת את נפשה במערכת בחירות זאת, שאלמלא היו מתקיימות בטרם זמן היה צריך להמציאן כדי להנשים את העיתונות הכתובה והאלקטרונית בחמצן. הפרופסור גבי וימן, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה, אף הגדיר את התקשורת כ”חולת סקרת”.

הזעקה התקשורתית החדשה מופנית לחיפוש המפלגות, ובעיקר מפלגת העבודה, אחר ביטחוניסטים, בראש וראשונה עטורי “פלאפלים”, שכן ה”אג’נדה” החברתית עדיין מפגרת אחר הסוגיה הביטחונית בקרב הציבור.

מן הבחינה הזאת, ל”קדימה” אין בעיה. בראשה עומד מצביא אשר התפיסה שלו היא אורוורליאנית שקובעת שטקטיקה היא היא אסטרטגיה. המצביא שהצטרף באחרונה לשורותיה הצליח לזגזג את הטקטיקה עד שהוא עצמו אינו מוצא בה את ידיו ורגליו. אגב, יוסי שריד הקדיש לכך מאמר חד כתער שבו הוא יוצא חוצץ נגד צירוף ביטחוניסטים לצמרות הפוליטיות, ואני תמה על כך. העובדות, על כל פנים, אינן מגבות אותו.

אפשר לומר במידה רבה של סבירות, שרוב הרמטכ”לים של צה”ל, כאשר הסירו את מדיהם, היו ,peaceniks עם אלה נמנים יגאל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין, צבי צור, יצחק רבין, חיים ברלב, דוד אלעזר ואהוד ברק. וכי צריך דוגמה טובה יותר מאשר חניך  תנועת ז’בוטינסקי, עזר וייצמן, לימים מפקד חיל האוויר, אשר הוא ומשה דיין הביאו את ראש הממשלה מנחם בגין לעשות שלום עם מצרים במחיר נסיגה מכל סיני?

רוב חברי המועצה לשלום ולביטחון הם מפקדים בכירים בעבר בצה”ל או בזרועות הביטחון השונות. מיותר להוסיף שמכתב הטייסים בשעתו משמש אף הוא אינדיקאטור מי ומה הם הקצפת הצבאית שלנו בכלל, וה”טובים” שבהם בפרט. אגב, עיקר הויכוח במכתב הטייסים, כמו במקרים קודמים (של סרבנים בשטחים), הצטמצם בפאן הלגליסטי- מותר או אסור להפר חוק, ולא בצד המוסרי. מה הביא צמרת מפוארת כזאת של חיל האוויר לכתוב:” אנו שחונכנו על ברכי הציונות, ההקרבה, הנתינה למדינת ישראל, שירתנו תמיד בחזית נכונים לבצע כל משימה קשה כקלה, על מנת להגן על מדינת ישראל ולחזק אותה……..שחונכנו לאהוב את מדינת ישראל….מסרבים לקחת חלק בתקיפת חיל אוויר במרכז אוכלוסייה אזרחית….”

והמכתב, אף שהייתה בו פגיעה בנורמות של הצבא והמדינה, עשה את שלו. כותביו, כמו מפקדים אחרים לא צריכים להתעמק במשנתו של פון קלאוסוויץ כדי להגיע למסקנה שהמלחמה היא האמצעי האחרון להשגת שלום. בעולם הנאור של ימינו לוחמים אם מופר השלום ולוחמים כדי להשיב את השלום על כנו, כאשר האתגר של מפקדים במדים הוא להגן על המדינה מפני כל אויב וצר. אין הדבר אומר שעם פרישתם הם לוקחים איתם תפקידים שמילאו בעבר, אך כאשר הם פושטים את מדיהם הם אזרחים שאי אפשר ליטול מהם את הידע שצברו בתחום הביטחוני.

לפני שבוע, ב”רואים עולם” בערוץ 1, רואיין מי שהיה ראש המטות המשולבים של ארצות הברית, הגנרל ריצ’ארד מאיירס שבעת כהונתו יצאה ארה”ב למלחמה בעיראק. שתי הערות שלו ראויות לציון:

אחת –  שהוא לא היה ממליץ לצאת למערכה צבאית נגד איראן במגמה למנוע ממנה ייצור נשק גרעיני.

שנייה –  בשום מקום בעולם הוא לא נפגש עם מפקדי צבא שוחרי שלום כמו בישראל.

אז מה רע במפקדים צבאיים בעבר כאישים פוליטיים בהווה, ועוד בהכללה?

צבי גיל הוא עיתונאי וסופר. מילא תפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה במסגרת רשות השידור. הוא עוסק בפרוייקטים שנוגעים לתקומה של ניצולי השואה והתפקיד שהם מילאו בהקמת המדינה ובביסוסה.

  מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר