להביט 800 שנה לאחור

להביט 800 שנה לאחור

טל רבינוביץ’
26.11.2005 19:53
הרמב"ם מעדיף להפקיר גבר גוסס ובלבד שלא תוכרח אישה בניגוד לרצונה לבוא אל האיש‏

הרמב”ם מעדיף להפקיר גבר גוסס ובלבד שלא תוכרח אישה בניגוד לרצונה לבוא אל האיש‏


היתכן שאדם יקבל עונש על עבירה שלא עבר? היתכן כי הנערה שנאנסה היא היחידה שבאמת נענשה?



הרקע:

לפני  שבועות ספורים פורסמה החלטת בית המשפט בנוגע לפרשה של התעללות מינית בנערה בת 16 שהפכה ל”שפחת המין” של תשעה נערים ממרכז הארץ, אשר במשך חודשיים ימים כפו עליה מעשי סדום ומין אוראלי בניגוד לרצונה.

 

גזר הדין:

בית המשפט קצב את עונשם של שבעה מהנערים: 150 שעות עבודה לטובת הציבור ועוד פיצוי כספי לטובת קורבנם.

עונש זה הושת עליהם במסגרת עסקת טיעון, לאחר שהנערים הודו במעשיהם.

 

הדגש:

זה העונש אשר ניתן במסגרת עסקת הטיעון, בה הנערים הודו במעשים ובתמורה לא הורשעו ולא נפתח נגדם הליך פלילי.

 

השאלה:

מה תמוהה בעיניי החלטת בית המשפט! סלחנות שכזו כלפי מעשים כה נפשעים?! ועוד, היכן ההיגיון המשפטי הבסיסי?!

הרי אם בית המשפט נתן עונש… סימן שהייתה עבירה, והעבירה היא כמובן המעשים בהם הודו הנערים כאמור; לא ייתכן שבית המשפט יגזור עונשו של מי שלא נמצא אשם!

 

ואני יודעת כי:

בית המשפט העניש!

 

ושוב אני שואלת:

כיצד זה העניש, אם לא הרשיע?!

 

האם בית המשפט מודע לחוסר ההיגיון המשפטי שבהחלטתו? כיצד הוא מתמודד עם הסתירה?

האם יתכן שאדם יקבל עונש על עבירה שלא עשה?

 

על פי העובדות – ניתן גם ניתן, אפשרי וגם קיים, ובמיוחד כשמדובר בזכויות האישה [נערה], והרי העובדות בפניכם:

נתחיל בנערה: היא כלל לא הורשעה, אבל נענשה, במשך שני חודשים רצופים הושפלה ונענשה, על ידי תשעה נערים נענשה, ולאורך כל חייה היא תגרור את עונשה.

כמוה, הנערים: הנערים שלא הורשעו, נענשו (150 שעות הם ייאלצו לתרום לציבור, שזה בחישוב גס פחות משבוע ימים…)

 

עובדה!

 

למה?

 

כי בית המשפט הנכבד הלך לקראת הנערים, התחשב בעתידם, התחשב בעברם הנקי, התחשב בביתם הטוב – התחשב!

בנערה – לא ראה בית המשפט צורך להתחשב; וכי למה יתחשב? מה שנעשה כבר נעשה, את הגלגל אין להשיב, את הפצעים ממילא תלקק הנערה ותשרוד. ייתכן שתשתקם, ייתכן שתישבר.

 

אגב, גם החברה נענשה: בית המשפט העביר מסר לחברה והוא, שהקורבן נשאר קורבן ואילו התוקף נשאר מוגן. לבית המשפט חשובה ההגנה על עתידו ועל רווחתו של העבריין, אשר כל חייו עוד לפניו, על פני טובתו וצדקתו של הקורבן שנהרסו חייו.

 

ראוי כי בית המשפט ייצא מתקופת החושך בה הוא שרוי בכל הנוגע לטיפול בעברייני מין.  יש לראות את טובת הקורבן ואת זכותו וכבודו שנרמס, ובכך יתכן כי ימנע בית המשפט קורבנות אחרים ממעשים דומים.

 

לשם כך אשלח את בית המשפט הנכבד לקרוא את שאמר איש אחד, אשר נפטר לפני 800 שנה בדיוק, והוא הרמב”ם – רבי משה בן מימון, 1204-1135.

התקופה בה חי האיש ופעל, הייתה תקופה בה יהדות ספרד פרחה מבחינת הספרות והשירה (החילונית והדתית), פרחה מבחינת פרשנות התורה ומבחינת המדע. מתקופה זו ידועים לנו שמותיהם של רבי יהודה הלוי, רבי שלמה אבן גבירול, רבי שלמה יצחקי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי דויד קמחי, רבי משה אבן עזרא ואחרים.

 

עוד ידוע לנו על התקופה, כי מבחינת מעמד האישה היא לא הצטיינה בנאורות יתרה, ללא ספק תקופה שאין להשוותה לתקופתנו אנו מבחינה זו.

למרות הכתוב לעיל, הנה הרמב”ם, אשר אודה כי לא מצאתי בכתביו התייחסות שוויונית אל האישה וגם לא פנייה אליה כאל שווה לגבר, דווקא אצלו קראתי התייחסות מתקדמת ויוצאת דופן בנאורותה ביחס לכפיית יחסי מין על נשים.

בספרו משנה תורה (היד החזקה), הלכות יסודי התורה, כותב הרמב”ם את דעתו ומורה דרך לגברים כיצד לנהוג באישה. התייחסותו המובאת כאן, ראויה לעיון גם על ידי שופטים בני זמננו בבואם לדון ולפסוק בנושאי אלימות מינית נגד נשים.

 

להלן הציטוט (פרק ה’ הלכה ט’) ובהמשך הסברו: 

 

“מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו, ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהיה בנות ישראל הפקר ויבואו בדברים אלו לפרוץ בעריות”.

 

הרמב”ם מעדיף להפקיר גבר גוסס ובלבד שלא תוכרח אישה בניגוד לרצונה לבוא אל האיש, אף לא תאולץ לדבר עמו מעבר לגדר, אם אינה רוצה בכך. גם אם בידה להציל חיים אין היא חייבת לעשות דבר עם הגבר, כאשר היא איננה רוצה בכך.

 

הלו, רגע, עצור, חזור, קרא שנית!

 

הרמב”ם מגן על האישה בהתייחסו אליה כחלשה ורוצה למנוע את הפגיעה בה מתוך דאגה לכבודה ולשלומה… עד כדי כך הוא קיצוני בדבר, שגם אם בדיני נפשות מדובר – אין לכפות עליה דבר, קל וחומר כשמדובר רק בהנאתו של הגבר, הנאה הכרוכה בסיפוק צרכיו.

 

במקום אחר מתייחס הרמב”ם לאלימות כלפי נשים, אלימות שאינה מינית דווקא ושוב מפתיע הוא באומרו כי אין לכפות עליה דבר, ואם בכל זאת מחליט הגבר להשליט עליה את רצונו – הרי הוא יהא חייב לתת לה את גטה ואת כתובתה!

להלן שתי דוגמאות נבחרות המעידות על כך:

 

“המדיר את אשתו שלא תטעם אחד מכל הפירות – ממתינין לו עד שלושים יום; יתר על כן – יוציא ויתן כתֻבּה. אפִלו הדירה שלא תאכל מאכל רע, אפִלו ממין שלא אכלה אותו מימיה – יוציא אחר ל’ יום ויתן כתֻבה.”

(היד החזקה, נשים, הלכות אישות)

 

“וכן היא שאמרה: אין רצוני שיכנסו אצלי אמך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחת, מפני שמרעין לי ומצרין לי – שומעין לה,שאין כופים את האדם שישבו אחרים עמו ברשותו.”

(היד החזקה, נשים, הלכות אישות)

 

לאמור, על פי הציטוט הראשון אין לגבר רשות למנוע מאשתו לאכול פרי מסוים (ולא חשובה סיבתו של האיסור). אם בכל זאת מונע ממנה מעל לשלושים יום – עליו לתת לה ללכת לחופשי עם החזר כתובתה. בכך דואג הרמב”ם לאישה שלא תעבור מסכת של השפלה, התעללות וכפייה.

בדוגמא השנייה, שוב מביע הרמב”ם את דעתו ואת פסיקתו בקשר לזכויותיה של האישה לחיות את חייה על פי רצונה, ובהתאם לזכויותיה הטבעיות. הרמב”ם לא מאפשר כפייה של הגבר/הבעל על האישה ולא מתיר לכפות עליה נוכחות ושהייה עם מי שהיא לא רוצה בנוכחותו.

 

ואילו היום… איזו מסכת התעללות מצד הרבנות צריכה האישה לעבור כדי לקבל את הגט? ומה ירבו ייסוריה עד שיכפו על הגבר את מתן הגט? למרות שמונה מאות השנים, ולמרות נאורות תקופתנו, נאורות יחסית בהשוואה לתקופת טרום ימי הביניים, מסתבר שאז הייתה האישה יכולה להשתחרר מבעלות הגבר בקלות רבה יותר ואף לקבל את זכויותיה.

 

ובימינו אלה?

 

כמה שנים עברו מאז קום המדינה עד אשר שונה החוק המנדטורי בנוגע לאונס נשים, חוק אשר פטר את הגבר מאשמת אונס כאשר כפה על אשתו יחסי מין? (החוק קיים מאז 1609)

זה היה בשנות השמונים.

בשנת 1993 תוקן החוק בעקבות פרשה אשר זעזעה את המדינה: אונס הנערה מקיבוץ שמרת על ידי ארבעה נערים. עד לאותה תקופה אונס אישה היה נקבע רק כאשר הייתה התנגדות שלה למעשים ואילו אם לא הביעה האישה את התנגדותה – הרי שאין היה לקבוע את המעשים כמעשי אונס. [מתוך פסק הדין של בית המשפט העליון לפני הנשיא שמגר והשופטים גולדברג וחשין; האונס בקיבוץ שמרת].

 

באותה פסיקה, כב’ השופט חשין תבע לראשונה שחובה על הגבר לחפש ולוודא את הסכמת האישה כאישור לקיום מגע מיני עימה! בהיעדר הסכמה לקיום מיני, ייקבע כי היה זה אונס.

על פי חשין, מכיוון שגופה של האישה – שלה הוא, אין היא צריכה להלך תוך כדי הדיפת העוברים והשבים לבל יגעו בה, כי הרי ברור לכול שבגופה אין לגעת אלא אם היא מסכימה לכך.

חשין חידד ואמר שגבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו מוטל נטל בקשת הסכמתה, עליו לוודא כי הסכמתה מפורשת היא ובמקום בו עולה ספק בנוגע להסכמתה, מפורשת או משתמעת, משמע שאין היא מסכימה. (אם יש ספק אז אין ספק).

בכך מוטלת האחריות על שני המינים להידבר זה עם זה ולתקשר טרם המגע המיני. התקשורת אגב, אינה חייבת להיות מילולית, אך חייבת להיות ברורה ומפורשת: לצורך זה חיוך = הסכמה, שיתוף פעולה = הסכמה וכו.’

 

כמובן שגם לגבי הסכמה של האישה קיימים סייגים וישנם מקרים בהם אפילו בהסכמה לא ניתן לקיים יחסי מין כגון במקרים של יחסי מרות, קטינות, פיגור ועוד.

 

בעקבות דברים אלו, אני מבקשת בזה להציב תמרור אזהרה לגבי רמת נאורות השופטים, יכולת תפישתם החברתית, מודעותם ומעורבותם החברתית ובעיקר  – לאור המקרה המובא לעיל –   ההיגיון השיפוטי של השופטים.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר