קטילה אחת, או כמה קטילות? על זילות חיי-אדם, ועל זילות העונש

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/43011
 
 

שמחה ניר, עו”ר 17.10.2005 02:12

קני מידה

מוריס אזואלוס קטל את אשתו ואת מאהבה, כאשר שניהם ישבו יחדיו במכוניתו של המאהב. בית המשפט העליון, בהרכב של 7 שופטים, קבע, ברוב של 4 כנגד 3 שופטים, כי מדובר במעשה הריגה אחד.


קטילה אחת, או כמה קטילות?

 

על זילות חיי-אדם, ועל זילות העונש

 

 

 

מוריס אזואלוס קטל את אשתו ואת מאהבה, כאשר שניהם ישבו יחדיו במכוניתו של המאהב.

 

בית המשפט המחוזי הרשיע אותו ברציחתם, אבל בית המשפט העליון, בערעור, המיר את ההרשעה ברצח להרשעה בהריגה בלבד, לאור “סערת הרגשות” בה היה נתון. על כך כבר דובר רבות ולנקודה הזאת לא ניכנס כאן.

 

משהמיר בית המשפט העליון את ההרשעה מרצח להריגה, החזיר הוא את התיק לבית המשפט המחוזי, לדיון בעונש ולגזר דין חדש. בית המשפט המחוזי, מצידו, קבע כי היו כאן שני מעשי הריגה נפרדים, וגזר על האיש 15 שנות מאסר על כל אחד מהם, עם חפיפה של 5 שנים, כך שבפועל נגזרו עליו עשרים וחמש שנות מאסר.

 

יש לציין כבר במקום הזה כי הריגתם של האישה והמאהב נתבצעה, כאמור, כאשר שניהם ישבו יחדיו במכוניתו של המאהב, כך שהאירוע עצמו היה אירוע אחד, אבל השאלה המשפטית הייתה אם היה כאן מעשה הריגה אחד, או שני מעשי הריגה אשר בוצעו ב”הזדמנות” אחת.

 

משערער האיש פעם נוספת לבית המשפט העליון, וטען כי עליו לרצות רק עונש אחד של 15 שנות מאסר, נדחה ערעורו, אולם בדיון הנוסף, בהרכב של 7 שופטים, נקבע ברוב של 4 כנגד 3 שופטים שאכן מדובר במעשה הריגה אחד.

 

גם על כך רגשו הרוחות, וקמה זעקה כללית על כך שבית המשפט העליון “מזלזל בחיי אדם” (דומה מאוד לזעקה אשר קמה לפני כן על פסק דינו של בית המשפט העליון בגלגול הקודם, אשר קבע כי לא היה כאן רצח, אלא רק הריגה).

 

על השאלה אם בית המשפט העליון מזלזל בחיי אדם או במשהו אחר, או שאינו מזלזל כלל, לא אכנס הפעם, אולם בכל הנוגע למקרה המסויים, צר לי לאכזב את החוששים להתמסדותי, משום שהפעם דעתי כדעת הרוב, וזה אפילו לא גבולי.

 

ג’ נימוקים לדעת המיעוט

 

שלושה המה ראשי הנימוקים העיקריים של שופטי המיעוט לקביעתם שמדובר בשני מעשה הריגה נפרדים.

 

הנימוק האחד הוא שניתן היה להפסיק בכל עת את מעשה ההריגה.

 

הנימוק השני הוא שלכל אדם יש “אינטרס משלו” לחייו-הוא, ועל כן הוא זכאי באופן “עצמאי” להגנה על חייו, ואין לקפח את זכותו זו רק משום שיחד איתו נקטל אדם נוסף.

 

והנימוק השלישי: קדושת חיי אדם.

 

דא עקא שכאשר הנימוקים חלשים ולא משכנעים קל מאוד להגיע לסתירות פנימיות ולטיעונים דמגוגיים אשר ביניהם לבין המשפטנות אין דבר וחצי דבר.

 

את התיזה המבוססת על הנימוק הראשון, לפיה “החמצה” של האפשרות להפסיק בכל עת את מעשה ההריגה יוצרת עבירה חדשה בכל “החמצה”, ביססו השופטים על פסק הדין בעניין שוד הכספות בבנק הפועלים בירושלים. באותו פסק דין הורשעו הנאשמים במספר מעשי גניבה כמספר הכספות, והנימוק המרכזי היה שניתן היה להפסיק את השוד אחרי כל כספת וכספת, ועל כן שדידתה של כל כספת הייתה עבירה נפרדת.

 

נימוק זה הינו צולע ולא משכנע, שהרי לפי השיטה הזאת אפשר לומר כי הגונב אלף שטרי כסף מכספת אחת עבר אלף עבירות, ואם היו מאה כספות כאלה הרי שהוא עבר מאה אלף עברות, ואם העונש המירבי על כל עבירה כזאת הוא כך-וכך שנים, הרי שניתן לגזור על העבריין עונש מאסר מצטבר של רבבות ומאות אלפי שנים.

 

הנימוק השני, זה שעניינו זכותו העצמאית של כל אדם להגנה על חייו תמוה עוד יותר.

 

המשפט הפלילי לא בא להגן על זכויות, אלא להעניש עבריינים על מעשיהם.

 

לפי התיאוריה הזאת גם עונש חופף הינו “פגיעה” באותה הזכות, אבל אין איש הטוען כי יש פסול בחפיפת עונשים, בין על רצח בין על הריגה, בין על כל עבירה אחרת.

 

לפי התיאוריה הזאת, אם נשיא המדינה קוצב את עונשו של מי שנדון לכמה מאסרי-עולם מצטברים, עוד לפני שהוא ריצה את מאסר-העולם הראשון, אפשר לבוא ולטעון כי הקורבנות אשר “זכו” במאסרי-העולם הבאים יצאו “מקופחים” ו”מופלים” ביחס ל”זוכה” הראשון.

 

לפי התיאוריה הזאת גם אין הבדל בין פגיעה בחיי אדם לבין פגיעה בכל ערך אחר, ומי שבקבוק תבערה אחת מצית מספר מכוניות, מספר העבירות שיזקפו לחובתו יהיה שונה אם אותן מכוניות שייכות לבעלים אחד או למספר בעלים. תוצאה כזאת הינה, כמובן, בלתי סבירה.

 

הנימוק השלישי הוא, כאמור, קדושת חיי אדם.

 

לצערי לא הצלחתי לרדת לעומקו של הקשר בין שמיטה להר סיני. חיי אדם הם קדושים באותה המידה גם כאשר הם נקטלים בזה אחר זה ביריות, וגם כאשר הם נקטלים בהשלכת רימון לתוך קהל של בני אדם, ואם קדושת החיים היא הנותנת, העדר האפשרות להפסיק את המעשה אינו מעלה ואינו מוריד.

 

אכן קדושים הם חיי אדם, אולם ברגע שמתחילים להמיר את פרשנות הדין בעניינים שברגש אנחנו יודעים כיצד אנו מתחילים אבל לא כיצד אנו גומרים, משום שבצד קדושתם של חיי אדם ישנם דברים אשר קדושתם קרובה לקדושת חיי האדם, ואולי אף רבה ממנה. בטחון המדינה, למשל.

 

טול למשל גילוי סודות-מדינה: מי שמגלה סוד ביטחוני לקבוצה של אנשים באותה ההזדמנות, האם הוא עבר עבירה אחת או עבירות כמספר מקבלי הסוד? מי שמצית יער – ועל כך אמרינן “כי האדם עץ השדה” – האם ביצע הצתה אחת או מספר הצתות כמספר העצים אשר הצית?

 

קושי נוסף: פרשת פופר וסעיף 5 לחוק הפרשנות

 

השופטת דליה דורנר, הגם שסברה שאכן מדובר במעשה-קטילה אחד של שני בני אדם, לא יכלה שלא להתייחס אל פרשת עמי פופר, שם היא נתנה את פסה”ד העיקרי.

 

פופר זה, כזכור, ביצע ירי מאסיבי אל קבוצת פועלים ערביים מהשטחים, הרג שבעה מהם ו פצע עשרה נוספים. בית המשפט הרשיעו בשבעה מעשי רצח נפרדים ובנסיון לרצח של עשרה אנשים נוספים, ונידון לשבעה מאסרי עולם ועוד 20 שנה על הנסיון לרצח, והכל באופן מצטבר.

 

בית המשפט העליון דחה את ערעורו, אבל הקושי נותר. במאמר מוסגר אפשר להקשות עוד ולשאול מדוע הנסיון לרצוח עשרה אנשים לא הוגדר כעשרה ניסיונות נפרדים, ועוד יותר – מדוע הוא לא הואשם והורשע בנסיון לרצוח את אלה שהוא כלל לא הצליח לפגוע בהם.

 

עם כל הסלידה והתיעוב שיש לי לרצח שביצע פופר – שהוא, מכמה בחינות, אף מתועב יותר מרצח יצחק רבין, אשר עוד נזכירו להלן – חוששני שגם הוא אינו מחזיק מים, ואם השופטת דורנר מתקשה היום, בעניין אזואלוס, זה סימן שהיא לא חשבה אז עד הסוף.

 

אני לא רואה שום הבדל בין מי שרוצח שני בני אדם בשתי יריות נפרדות לבין מי ש”משחיל” אותם בירייה אחת, או קוטלם ברימון-רסס אחד: אפשר לומר רצח אחד, אפשר לומר שניים, אבל דין אחד לשניהם.

 

אבל כאן השופטת דורנר הסתבכה, לדעתי, ועל כן היא נאלצה לקבוע שה”קינטור” המשותף לשתי ההריגות – אותו הקינטור אשר הפך את הרצח להריגה – יצר איחוד, או, אם תמצי לומר, “איחוי”, בין שני מעשי ההריגה, בעוד שאם היה מבצע את העבירה מבלי שקונטר עובר לביצועה, הוא היה מורשע בשני מעשי-רצח נפרדים אשר בוצעו “בקור רוח ותוך שליטה עצמית”.

 

והעמדתם של מספר בני אדם בשורה, כדי “להשחיל” אותם בכדור אחד – דבר אשר לפי תיאורית “קור הרוח” הופך כל קטילה לרצח נפרד – אינה דבר המבוצע “בקור רוח ותוך שליטה עצמית”?!

 

אתמהה.

 

עם כל התיעוב ממעשהו של פופר, ועם כל הרצון לראותו נמק בכלאו עד אחרון ימיו, העבירה של פופר הייתה רצח אחד של שבעה אנשים. גם סעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ”א-1981, האומר כי “האמור בלשון יחיד – אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך”, תומך בכך, ולפיו הגדרת “רצח” אשר בסעיף 300 לחוק העונשין (“גורם בכוונה תחילה למותו של אדם”) תפורש גם כ”גורם בכוונה תחילה למותם של בני אדם“.

 

ומה עם הנסיון-לרצח?

 

ותישאל השאלה מה עם עבירת הנסיון-לרצח, אשר התקיימה, בפרשת פופר, לגבי שאר הנפגעים.

 

לגבי דידי אין כאן שום קושי, וכדי לחדד את השאלה ניקח מקרה בו אדם זורק פצצה לתוך קהל בני אדם, כפי שהיה בפרשת יונה אברושמי. אברושמי זה הורשע ברצח אמיל גרינצוויג ז”ל, ובנסיון לרצח של משתתפים אחרים באותה ההפגנה.

 

הסוגייה המתעוררת כאן לא נדונה באותה הפרשה, הן משום שאברושמי נשפט רק למאסר עולם, בלי עונש מצטבר על הנסיון לרצוח אנשים נוספים, והן משום שבערעור – וכנראה גם בערכאה הראשונה – עיקר הדיון נסב על כשרות הודאותיו, ועל הוכחת עצם מעורבותו באירוע.

 

ומדוע אין לי כל קושי בעניין זה?

 

ראשית – משום שאם היו נקטלים מספר בני אדם מאותו הרימון, גם לפי פסה”ד בעניין אזואלוס הוא היה מורשע רק ברצח אחד (אלא אם כן היה ביהמ”ש העליון מבצע אקרובטיקה משפטית כלשהי).

 

ושנית – אם, בנס, נקטל רק אדם אחד, והשאר רק נפגעו, האם צריך להיות מצבו של הנאשם חמור יותר, דהיינו שבמקום הרשעה ברצח אחד (של מספר אנשים, עם עונש מירבי של מאסר-עולם אחד) הוא יורשע ברצח ועוד עבירת נסיון-לרצח (עם עונש מירבי של מאסר-עולם ועוד 20 שנה, מצטבר)?

 

זה מאוד לא הגיוני שהינצלותם של חלק מאלה שהנאשם התכוון לרצוח דווקא תחמיר את מצבו.

 

נסיון שהצליח, יוצר את העבירה השלמה. נסיון לרצח של מספר אנשים, המצליח רק בחלקו, גם הוא יוצר את העבירה השלמה. אני לא רואה, בנסיבות כאלה, שום רבותא, פרט לצד ההצהרתי-מוסרי, בהרשעתו של נאשם גם ברצח וגם בנסיון-לרצח. לפי השיטה הזאת, גם מי שרצח אדם אחד, אפשר להרשיעו גם בנסיון שקדם לו, שהרי כדי להרשיע אדם בנסיון לעבור עבירה אין צורך להוכיח שהנסיון נכשל.

 

אם כל כך משתוקקים “לעטר” את פסק הדין גם בהרשעה בנסיון-לרצח, אני יכול לחיות עם זה, אבל אם רוצים להחמיר עם מי שלא הצליח להשלים את העבירה, דווקא משום שהוא לא הצליח להשלים את העבירה – זה מנוגד לכל מושכלות-היסוד של תורת העונשין, אשר יצרו את עבירת-הנסיון כ”סוכריה” למי שאינו דבק במטרתו הפלילית.

 

על זילות העונש

 

חוששני כי הרצון להצטייר כמגינים על קדושת חיי האדם העבירה את בתי המשפט על דעתם, והדבר הגיע לכדי אבסורד בנושא מאסרי העולם ה”מצטברים“.

 

על עבירה שהעונש המירבי עליה הוא מאסר עולם, אך אין זה עונש-חובה, אומר החוק כי עונש המאסר לא יעלה על 20 שנה. מאידך כאשר החוק קובע עונש חובה של מאסר עולם, הרי זה מאסר עולם כפשוטו.

 

ונשאלת השאלה כיצד אפשר לבצע עונשי מאסר עולם באופן מצטבר, כאשר מאסר העולם הראשון מסתיים עם מותו של הנדון, ואדם מת כבר אי אפשר לאסרו עוד, כשם שאי אפשר להוציא להורג אדם שכבר הוצא להורג, באופן “מצטבר”.

 

התשובה הוירטואלית לשאלה הזאת היא בכך שיש חשיבות מוסרית לכך שעל מעשי רצח נפרדים יקבע עונש נפרד.

 

דא עקא שאליה זו-קוץ בה, שהרי אם נטיל באופן שיגרתי מאסרי עולם מצטברים למאסר עולם, הפכנו אקט בעל משמעות סמלית לדבר של יום ביומו והשאיפה להגן על קדושת החיים גררה את זילות העונש.

 

טול למשל את מקרהו של יגאל עמיר, אשר נידון למאסר עולם על רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז”ל, ועוד 6 שנות מאסר מצטברות על הפגיעה באחד המאבטחים.

 

סביר מאוד להניח שיגאל עמיר לא יראה את אור השמש עד יומו האחרון, ושום נשיא מדינה לא יקצוב את עונשו, ולעניין זה אין נפקא מינה אם 6 השנים הנוספות היו חופפות למאסר העולם, אם לאו.

 

גם האפשרות שהוא ישוחרר אי-פעם בגלל מחלה סופנית או כל סיבה דומה, גם היא לא תהיה מושפעת מהשאלה אם ששת השנית הנוספות אינן מצטברות או חופפות. הרי לא יעלה על הדעת כי המופקדים על שחרורו של אסיר מטעמי בריאות יאמרו לו אנחנו משחררים אותך ממאסר עולם בגלל מחלת האלצהיימר שלך אבל רגע-רגע, עכשיו תתחיל לרצות את ששת שנות המאסר שנגזרו עליך במצטבר, ואם אתה בכל זאת רוצה להשתחרר עליך לחלות באלצהיימר נוסף באופן “מצטבר”.

 

אכן זה נשמע מצחיק, ואף אני התגלגלתי מצחוק כאשר אני כתבתי את הדברים האלה, אבל זה בדיוק מה שקוראין במקומותינו “צחוק מהעבודה”.

 

אכן אין לשלול לחלוטין את האפשרות להטיל עונשי מאסר עולם מצטברים, אך כדי לשמור על חודה של הענישה הזאת, יש להשתמש בה רק במקרים מיוחדים, והמקרים המיוחדים הם: כאשר אדם ביצע מעשי רצח נפרדים באירועים נפרדים.

 

הערת-אגב

 

צר לי שדווקא דעת הרוב בפרשת אזואלוס, בה אני תומך, כמובן, לא זכתה לייצוג משכנע במקרה הזה.

 

נתחיל בחוות דעתו של המשנה-לנשיא (שלמה לוין), המתפרסת על פני תשעה עמודים תמימים, אשר כל-כולם כמעט שאינו אלא חזרה על השתלשלות הפרשה, כפי שנקבע בבית המשפט העליון בגלגול הקודם, ומי שרוצה לדעת מה בדיוק היה שם, יכול לקרוא את פסה”ד הקודם.

 

ומה בשאלה אשר הועמדה לדיון הנוסף, ע”י המשנה-לנשיא עצמו? כל מה שהיה לו לומר בעניין הזה לא היה אלא עשר המלים האומרות: “עם זאת, מדובר במעשה אחד שבעטיו נהרגו שני בני אדם”. כך, אקסיומטית, עונים על שאלה אשר הועמדה לדיון נוסף לפי הוראת-חוק אשר מאפשרת להעמיק ולדון בעניין בו ניתן פס”ד סופי, על ידי בית המשפט העליון?

 

לדעתו של המשנה-לנשיא מצטרף השופט אליהו מצא, בלי להוסיף דבר משלו (“אני מסכים”), ואילו השופט יעקב טירקל תורם ארבע שורות, אשר יש בהן יותר מכל מה שאמר המשנה-לנשיא בכל תשעת העמודים:

 

“המעשה שגרם למותם של שני הקרבנות נעשה בהעלם אחד (ההדגשה שלי – ש’ נ’) ולפיכך יש לראותו כמעשה אחד (ההדגשה במקור – ש’ נ’) שבגינו יש לגזור על העותר עונש אחד” (ההדגשה במקור – ש’ נ’).

 

וזה כבר, לדעתי, הנמקה מלאה, ללמדך שלא אורך פסק הדין הוא הקובע את איכותו.

 

נשארת, כמובן, השאלה איך זה מתיישב, למשל, עם פסה”ד בעניין פופר – גם שם הרצח של שבעת הקרבנות, והנסיון לרצוח את כל השאר, נעשו “בהעלם אחד”, אבל זה עניין נפרד.

 

ועל חוות דעתה של השופטת דליה דורנר כבר עמדנו לעיל: תוצאה נכונה, אבל הנימוקים בעייתיים.

 

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר