ע”פ (באר-שבע) 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל


ע”פ (באר-שבע) 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל



גלעד גלעדי, שופט, הקדמה מאת שמחה ניר, עו”ד
30.08.2005 10:50


בדרך כלל עצלנותו של השופט פועלת לרעת הנאשם. במקרה הזה הייתה לשופטת התעבורה רלי גליקליס הזדמנות נדירה לעשות צדק עם הנאשם, וחיים קלים לעצמה, כי מעדותו של השוטר עצמו עלה שהוא לא ביצע במכשיר את הבדיקות הדרושות. אבל היא התישה את עצמה לדעת בהכרעת-דין ארוכה כאורך הגלות אשר הרשיעה את הנאשם, בהתעלמה מהנקודה הזאת – גם בזבוז-זמן שיפוטי, וגם עיוות-הדין. מזלו של הנאשם שערכאת הערעור תיקנה את המעוות, כי לא תמיד באה משם הישועה.




 

ע”פ (באר-שבע) 7027/00

יוסי לוי

נגד

מדינת ישראל

בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע

[29.2.00]

לפני השופט גלעד גלעדי

עו”ד ש’ ניר – בשם המערער

עו”ד סויסה – בשם המשיבה

 

פ ס ק – ד י ן

השופט גלעד גלעדי

1. בפני ערעור, על הכרעת דינו וגזר דינו, של בית משפט השלום בבאר-שבע (כב’ שופטת התעבורה, ר.גליקליס), על פיהם, הורשע המערער, לאחר שמיעת הראיות בנהיגה במהירות מופרזת ונדון לתשלום קנס בסך -.1,400 ש”ח ולפסילת רשיון הנהיגה שלו, על תנאי, לתקופה של חודש אחד.

הערעור מופנה, הן כלפי הכרעת הדין ולחילופין, לגבי חומרת העונש.

2. בבית משפט קמא, הוגש כתב אישום נגד המערער, ובו יוחס לו אישום, של נהיגת מכונית פרטית, בדרך בינעירונית, במהירות של 127 קמ”ש, כאשר המהירות המירבית, המותרת באותו כביש, היתה 90 קמ”ש.

המערער כפר בעובדות והדיון נדחה, לשמיעת הראיות.

3. רס”ר אילן סמנה, העיד, כי הוא נסע ברכב משטרתי, והיה ברשותו מכשיר רדאר 11 ,K.R שהיה מותקן בתוך הרכב (להלן:”מכשיר הרדאר”).

השוטר הבחין במכונית, שהגיעה מכיוון צומת הערבה, לכיוון דימונה, ומכשיר הרדאר היה פתוח להפעלה. השוטר שמע שלושה צלילי דופלר (שלוש פעימות) והרכב המתקרב, נקלט במהירות של 124 קמ”ש. לאחר מכן היה שינוי מהירות, והרכב ננעל על מהירות של 127 קמ”ש.

השוטר סימן לרכב, שהתקרב אליו ממול, לעצור, והרכב נעצר. השוטר הראה לנהג את הצג ושאל אותו מדוע נסע מהר. הנהג השיב לשוטר: “אני ממהר לעליית משמר בבסיס ונסעתי 90 קמ”ש”. השוטר זיהה את הנהג ורשם לו דו”ח.

אין מחלוקת, שנהג הרכב, הוא המערער שבפנינו.

השוטר העיד כי ערך את כל הבדיקות של המכשיר, לפני יציאתו למשמרת, באותו יום, וסימן זאת על הדו”ח. הוא גם העיד, שהוא מוסמך מטעם משטרת ישראל, להפעיל מכשיר זה, וקלט את רכב המערער, מטווח של 300 מטר, ושמר על קשר עין רצוף עם הרכב, עד נעצר. אחרי שסיים השוטר את המשמרת, חזר לתחנה ובדק שוב את מכשיר הרדאר ומצא אותו תקין.

בחקירתו הנגדית, אמר רס”ר סמנה (עמ’ 5 שורה 20):

“אני לא בודק את המכשיר בין נעילה לנעילה, אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה”.

על סמך דברים אלה, של מפעיל מכשיר הרדאר, טוען בא כח המערער, יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער, שכן – השוטר לא פעל בהתאם להוראות בית המשפט העליון, בע”פ 5345/90 (אברהם בראונשטיין נגד מדינת ישראל), פד”י כרך מ “ו, חלק חמישי, עמוד 40 (להלן:”פסק דין בראונשטיין”).

4. בפסק דין בראונשטיין, נדון מכשיר הרדאר ממא”ל K.R, 11 שהוא אותו המכשיר, שבעזרתו נמדד המערער בתיק זה.

וכך קבע בית המשפט העליון, את התנאים המוקדמים שצריכים להתקיים, כדי שניתן יהיה להרשיע נהג, על פי מדידת אותו מכשיר.

(א) על התביעה להוכיח, כי המכשיר היה תקין בעת הפעלתו. המינימום הנדרש לצורך זה, הוא ראיה, שהשוטר המפעיל בדק את המכשיר ומצאו תקין, לפני צאתו למשמרת ואחרי סיומה, בשלוש בדיקות: בדיקה על ידי הפעלת המתגים כמפורט בחוברת הנוהל. בדיקת קולנים המפורטת בחוברת הנוהל.בדיקת השוואה בין המהירות המופיעה על הצד הימני לבין זו המופיעה על פני לוח מד המהירות.

(ב) על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל על ידי שוטר מיומן.

(ג) על התביעה להוכיח, כי המכשיר הופעל כיאות על ידי המפעיל ובתנאי שטח המבטיחים, כי המכשיר מדווח את המהירות הנכונה וללא שיבושים, היינו, הרכב הנמדד היה רכב בודד, לא היה רכב אחר, בין הרכב הנמדד, לבין הרכב המשטרתי. היה קשר עין רצוף, בין השוטר לבין הרכב הנמדד.

טווח הגילוי היה 300 מטר לפחות.

הרכב המשטרתי לא עקף ולא נעקף בשעת ההפעלה, לא היו בשטח הגילוי שבין שני כלי הרכב מעקות בטיחות, או קווי מתח חשמלי גבוה, לרבות טרנספורמטורים.

נעילת המכשיר נעשתה ידנית ורק אחרי שלוש הפעימות הנשמעות שעה שהרכב הנמדד נע במהירות גבוהה, ממהירות הסף. בשעת ההפעלה לא פעלו מכשירי הקשר של מכונית המשטרה. בשעת ההפעלה לא ירד גשם.

5. הטענה העיקרית של בא כח המערער, בערעור זה, היתה, כי השוטר שהעיד, הודה שאיננו עורך בדיקה של המכשיר בבוקר ובצהריים.

ואמנם, עדות השוטר בענין זה מעוררת תמיהה.

בחקירתו הראשית, אמר השוטר (עמ’ 1 שורה 18):

“אני ערכתי את כל הבדיקות של המכשיר לפני יציאתי למשמרת ואני סימנתי זאת על הדו”ח. עשיתי בדיקת מתגים, מצגים והשווואה בין מד האוף של הניידת לבין הממא”ל …

לאחר שסיימתי את המשמרת, חזרתי לתחנה ביצעתי שוב בדיקות תקינות למכשיר והמכשיר נמצא תקין. אני רשמתי זאת ביומן ההפעלה”

אולם בחקירתו הנגדית, אמר רס”ר סימנה (עמ’ 5 שורה 20):

“אני לא בודק את המכשיר בין נעילה לנעילה. אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה”.

אמירה זו אומרת דרשני. ב”כ המדינה יכול היה להבהיר תשובה אחרונה זו, בחקירה חוזרת, אבל לא עשה כן. גם לא נתבקש, בכל שלב, תיקון הפרוטוקול.

אם כך, עולה מהפרוטוקול, כי השוטר לא בדק את מכשיר הרדאר בבוקר, בתחילת המשמרת וגם לא בסוף המשמרת.

בית משפט קמא כתב בהכרעת דינו (סעיף 10), כי השוטר לא נחקר בחקירה נגדית, לגבי השאלה, אם בדק את המכשיר בתחילת המשמרת ובסיומה, אולם ראינו, שהשוטר נחקר בנקודה זו ואף אישר שלא בדק את המכשיר, במועדים הנ”ל.

6. לפיכך, המסקנה היא, שלא הוכחו כל התנאים המוקדמים, שנקבעו בפסק דין בראונשטיין, כדי שאפשר יהיה לבסס ממצאים, על סמך מדידת מכשיר הרדאר ועל כן לא היה מקום להרשיע את המערער.

אני מקבל את הערעור, ומזכה את המערער מהאישום שיוחס לו בכתב האישום.

אם המערער שילם את הקנס יש להחזירו לו.

ניתן היום י’ ב אדר א תש”ס, 29 בפברואר 2000 במעמד עו”ד ש.ניר ב”כ המערער ועו”ד סויסה ב”כ המדינה.




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר