עד קלנדיה ועד בכלל

עד קלנדיה ועד בכלל

אהרון חבר
אהרון חבר 22.12.2005 10:52
עד קלנדיה ועד בכלל


בעקבות המאמר של דני רשף המתייחס לגבולות ירושלים, משה דיין וטדי קולק



המאמר של דני רשף באתר “חדשות מלחקה ראשונה”

לפני שאתייחס לתוכן הכתבה ברצוני—ולצערי– להעיר כמה הערות לצורות התבטאות מגמתיות שאין להן מקום:

“…בניגוד להנחייתו הבסיסית [של משה דיין] ולעקרונות הפעולה, השלים משה דיין עם גחמתו של טדי קולק, אז ראש עיריית ירושלים, שחשקה נפשו בשדה תעופה לבירת ישראל וחמד את מסלול ההמראה בקלנדיה הדחוק לו בין הכפר א-ראם ושיכוני רמאלה.”
“…בשרבוט קולמוס האריך משה דיין את גבולות ירושלים המומלצת.”
“…כך הפכה תאוותו האוירית של טדי קולק…”
“…גחמותיו של טדי קולק…”
“…כאשר אנחנו משתחררים מהתאווה לקלנדיה…”

ולתוכן הדברים:

אם אפשר לשפוט היום את הצעדים שנעשו אז, הרי שיש לראות גם את החיוב וגם את השלילה שבהם. ברור היה עוד לפני סיום המלחמה, כי הלחץ הבינלאומי על ישראל, שכבר היה קיים, ילך ויגבר עם סיום המלחמה ועם הצורך לקבוע את מסגרות החיים האזרחיים במציאות הפוליטית שעברה שינוי כל כך משמעותי, שאפשר לומר כי אפילו המצב לאחר מלחמת השחרור לא הגיע לרמתו. יש שראו בנצחון המדהים את ההמשך, ההשלמה והסיום המקווים של מלחמות מדינת ישראל ושל העם היהודי על ביתו הלאומי בארץ ישראל השלמה. יש שאמרו את זה בגלוי ובקול רם ויש שלחשו את זה לעצמם בסתר.

ברור היה לישראל, לעולם ולערבים, כי המלחמה הביאה לסילוק ולסיום של נוכחות הצבא המצרי ברצועת עזה ושל הליגיון הערבי הירדני בשטחים שממערב לנהר הירדן. ברור גם היה, שמכאן והלאה, הבעיות שבין הערבים היושבים ממערב לירדן ושכבר החלו להגדיר את ישותם הלאומית כפלשתינים, ובין מדינת ישראל שכבר היתה ישות מדינית מוכרת על ידי מרבית מדינות העולם (פרט למדינות ערב ולעוד כמה מדינות בעלות משטר ותרבות מוסלמיים)  —  יצטרכו למצוא את פתרונן במגעים כאלה ואחרים בין שתי הישויות האלה תוך ליווי של מוסדות בינלאומיים ומעצמתיים.

מכיוון שלעם היהודי ניסיון הסטורי ארוך, הבינו מנהיגי המדינה כי יש ליצור גם אלטרנטיבות למקרה בו שני הצדדים לסכסוך לא ימצאו פתרונות שיהיו מקובלים על שני הצדדים, וכן לצרכים שיתעוררו עקב לחצים בינלאומיים שינבעו מאינטרסים של העולם הרחב, הערבי, האירופי, הסובייטי והאמריקני.

הצעדים שננקטו על ידי המנהיגות הישראלית, וביחוד אלה שבאו לידי ביצוע כתוצאה מתפיסתו המדינית של משה דיין, חזרו, במידה זו או אחרת, על הטעויות שעשתה המנהיגות הישראלית עם קום המדינה, וביחוד אלה שבאו לידי ביצוע כתוצאה מתפיסתו המדינית של דוד בן גוריון.
עצם ההחלטה על סיפוח ירושלים הבהירה מראש שמדינת ישראל מתייחסת למעמד העיר ירושלים בצורה שונה מזו שהיא מתייחסת למעמד כל מה שנקרא בתחילה “השטחים המשוחררים”. מכאן שמלכתחילה ראו את ירושלים המסופחת כנפרדת וכזקוקה להגנה צבאית מפני כל האוכלוסיה החיה מסביב לירושלים, שברור כי היא תהיה עויינת.

לדעתי, החלטה זו היתה שגויה לחלוטין מכל היבט אפשרי. גרועה מכך והרת-אסון היתה ההחלטה שלא מומשה, כי כבר מראשיתה סתרה את ההנחיות האחרות של משה דיין. מחד היתה הראיה כי ה”גבולות” שיקבעו עם ישוב הסיכסוך יהיו “מכסימום שטח – מינימום תושבים”. לתפיסה זו יש רק משמעות אחת: ניקוי אתני של השטחים שיסופחו, לא רק בירושלים, אלא בכל שטח אחר שיסופח למדינת ישראל ממערב לנהר הירדן. במילים אחרות: גרוש כל, או רוב, התושבים הערבים מאזורים אלה, מה שלימים נקרא “טרנספר”.
 
יש מי שיראה בכך הנחיה חיובית ויש מי שיראה בכך הנחיה שלילית, אך לא ברור לי איך יכולה היתה הנחיה שכזו להנתן כאשר במקביל וכמעט באותה הנשימה הכריז משה דיין, כשר הבטחון המייצג את דעתה של כלל מנהיגות המדינה, העם, הכנסת והממשלה, על פתיחות מוחלטת של גבולות ישראל לתושבי הגדה המערבית. על מדיניות “הגשרים הפתוחים” בין מזרח הירדן ומערב הירדן, כלומר בין מדינת ירדן וישראל, מבלי שיש לשתי המדינות קשרים רשמיים כל שהם.

בירושלים נהרסו חומות הבטון שהפרידו בין מערב העיר ומזרחה והעיר “חוברה לה יחדיו”, אך השליטה על הר הבית, שאמור היה להמשיך ולהיות סמלה הלאומי של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, ניתנה לידי הווקף.

להחלטות ולהנחיות הנוגעות לירושלים היה שותף פעיל, ובעל מעמד מיוחד, ראש העיר טדי קולק. על טדי קולק אפשר לומר דברים רבים, חיוביים ושליליים. אך בדבר אחד אין חילוקי דעות. כל עניניו ומעייניו, ליבו, וראשו היו ירושלים. לא ירושלים סגורה ומנותקת מכל השטחים והישובים הסובבים אותה. לא ירושלים כעיר עניה ומוזנחת. אלא ירושלים כבירת מדינת ישראל. עיר בירה שיש בה תיירות, כולל שדה תעופה בינלאומי. שיש בה פתיחות לפולחן של כל הדתות, בעיר המערבית והמזרחית. שיש בה תרבות, מוזיאון ישראל. שיש בה תעשיה, תלפיות בדרום העיר ועטרות בצפון. טדי קולק לא פעל על פי גחמות ולא משום שחשקה נפשו.הוא לא חמד את שדה התעופה ולא התאווה לקלנדיה ולא סבל מתאוותו האוירית. הוא היה איש העולם הגדול ורצה לראות את ירושלים כעיר בירה המתאימה לסטנדרטים בינלאומיים.

עוד הערות “שוליות”:

1.      משה דיין לא האריך את גבולות ירושלים המומלצת “בשרבוט קולמוס”.

2.      רק לצורך תזכורת: לפני מלחמת השחרור, היו בשטחים הנזכרים בכתבה “עד קלנדיה” הישובים עטרות ונווה יעקב.

3.      היו ימים בהם היתה האוכלוסיה הפלשתינית אוהדת למדי. במשך שנים נהגתי לרכב על  סוסתי, שהוחזקה באורווה ממוקמת מעט צפונה לשדה התעופה ולאיזור התעשיה. תמיד התקבלתי בחיבה ובסבר פנים יפות בכל הכפרים הערבים, מבידו במערב ועד ג’בע צפון, מענתא וחזמא במזרח ובשכונות בית חנינא ושעפט. אכלתי איתם ושתיתי קפה בחברתם. לעיתים הייתי עולה לנבי סמואל, מקום ממנו הפגיזו במלחמת השחרור חיילי הליגיון הערבי יומם ולילה, את ימי ילדותי. לימים היו לי קשרי עבודה עם אחד מגדולי הקבלנים שמשרדיו היו בלב העיר רמאללה. לעיתים מזומנות ביקרתי במחצבות אבן ה”מוקדם” שבהרי השומרון או במחצבות האבן האדומה והיפה “מיזי אחמר” שממערב לבית לחם.

היו אלה ימים של חששות כבדים ותקוות גדולות. מאז – הפכו החששות לאימת מוות והתקוות נרצחות יום יום מחדש.

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר