מבקר המדינה, יוסף שפירא, משחית לריק ביקורתו על איילת שקד

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/45421
 

שמחה ניר, עו”ד 07.08.2016 20:24
מבקר המדינה, יוסף שפירא, משחית לריק ביקורתו על איילת שקד - אביחי מנדלבליט - מבקר המדינה - יוסף שפירא - איילת שקד - שר המשפטים - שק בתחת - חוק הנבת"ם - היועץ המשפטי לממשלה - ביקורת מערכתית - ביקורת פרטנית - ביקורת פנים - ביקורת המדינה - ביקורת עצמית - נתל"ש - נקח"ל - שמחה ניר

 

והשאלה היא מדוע שרת המשפטים לא אומרת לו “שק בתחת!” *** האם שפירא בעד, או נגד, שהפרקליטות תבדוק את עצמה?

שמחה ניר, עו”ד

אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי

“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”

זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

תחת הכותרת מבקר המדינה בביקורת חריפה נגד שקד: “פוגעת במעמד ובסמכות, וכותרת המשנה פרסום ראשון: שפירא שיגר מכתב נגד שרת המשפטים על כך שהודר מהליך ניסוח חוק נציבות הביקורת על הפרקליטות. במכתב ששיגר כינה את חלק מסעיפי החוק תמוהים, מדווח לנו אמרי סדן (ניוז וואלה, 31 במאי 2016, 01:25):

מבקר המדינה יוסף שפירא מתח ביקורת חריפה על כך שהודר מהליך ניסוח חוק נציבות הביקורת על הפרקליטות, וכינה את חלק מסעיפיו “תמוהים”. במכתב ששלח המבקר לשרת המשפטים איילת שקד בשבוע שעבר, כתב שפירא כי ראוי לשלב את משרדו בהליך, וזאת “כדי למנוע פגיעה אפשרית כלשהי במעמדו ובסמכויותיו של מבקר המדינה”.

מלשכת שרת המשפטים נמסר בתגובה:

“תזכיר חוק נציבות ביקורת מייצגי המדינה בערכאות עבר לעיון הגורמים השונים, בכלל אלה גם משרד מבקר המדינה. גופים רבים העירו הערות חשובות על התזכיר, ובזכותן הוא השתפר מאוד ביחס לטיוטה הראשונית שהופצה. נשמח לקבל גם את הערות מבקר המדינה”.

לא שיש לי אמון רב במיוחד בלשכת שרי המשפטים לדורותיהם, אבל במקרה הזה אני מאמין לאנשי הלשכה. תזכירי-החוק מופצים ברשימת-דיוור לכל גורם שדעתו רלוואנטית, או עשוייה להיות רלוואנטית, וכל אדם המבקש להיכלל ברשימה הזאת נענה מיד – בלי בג”ץ ובלי בצלם, ואפילו בלי לרדת על הברכיים.

אני עצמי מקבל את התזכירים האלה, על פי בקשתי, כל החפץ יכול לבקש זאת כאן, חינם-אין-כסף, ואם משרד מבקר המדינה לא הכניס את עצמו לרשימה – מה יגידו אזובי הקיר.

אבל תרעומתו של שפירא חסרת-שחר גם לגופה (ההדגשות שלי):

במכתב, שהעתקיו נשלחו גם ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ולפרקליט המדינה שי ניצן, כתב שפירא כי הוא רואה במשרד המבקר גוף שיכול לפקח על עבודת הפרקליטות.

לפי הצעת החוק הנידונה בימים אלו במשרד המשפטים, מוסיף הכותב בהקשר למכתבו של המבקר, נציבות הביקורת על מערך התביעה (הנבת”ם) תהיה זו שמופקדת על מערך התלונות הפרטניות נגד פרקליטים, כשאת הביקורת המערכתית תבצע יחידת ביקורת פנימית במשרד המשפטים.

נו, אם משרד המבקר הוא “גוף שיכול לפקח על עבודת הפרקליטות” – מדוע, לכל הרוחות, הוא לא עושה זאת?

פרקליטות המדינה היא “גוף מבוקר”, כמשמעותו בחוק מבקר המדינה, ועל כן המבקר אינו זקוק לשום חוק נוסף כדי לבקר אותה מבוקר-עד-ערב, ואפילו להעמיד על כל חצי-פרקליט תריסר אנשי-ביקורת אשר ינשפו בערפו נון-סטופ.

אלא מאי? משאביו של המבקר מוגבלים, הוא לא יכול להיות בכל המקומות כל הזמן, וגם כאשר הוא מגיע, אחת לחמש, שבע או חמש עשרה שנים, הביקורת היא נקודתית בלבד, ולא אחת היא גם שטחית ולא מקצועית דיה.

הנה, למשל, מה שאנחנו יודעים על ביקורת המדינה בפרקליטות, במשך קרוב לשני עשורים. תחת הכותרת מבקר המדינה: פרקליטות ללא ביקורת מביא לנו שמעון כהן (ערוץ 7, 12.12.2011) את הדברים האלה (ההדגשות שלי):

מבקר המדינה מותח ביקורת על היועץ המשפטי לממשלה בשל היעדר מנגנון בקרה לפרקליטות ולתביעה הציבורית. המבקר מציין כי “בצד חובת היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לקבוע מדיניות תביעה, עליהם לפקח על עבודת התובעים בכלל ועל התביעה המשטרתית בפרט כדי להבטיח שהתביעה הכללית, על אף ביזורה ברשויות וגופים שונים, תפעל כגוף אחד ותקיים את עקרון השוויון בפני החוק“.

לעומת זאת בביקורת עלה שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה לא גיבשו תורת בקרה ולא הקימו, במהלך העשור האחרון, מנגנון כלשהו לפיקוח ולבקרה על עבודת כלל התובעים השונים, לא במתכונת האמורה ולא בכל דרך אחרת. התברר כי הפרקליטות אינה מקיימת שום פיקוח ובקרה יזומים על עבודת התובעים.

מדברי המבקר עולה שאין בפרקליטות המדינה מנגנון הבוחן את המגמות השונות, ובכך נמנע לימוד והסקת מסקנות לעתיד. בביקורת עלה שאין בפרקליטות נתונים מרוכזים הן לגבי מספר העררים שהגישו מתלוננים לבעלי התפקידים המוסמכים לדון בהם, ובכלל זאת ההחלטות שהתקבלו בעניינם, והן לגבי בקשות של חשודים לשנות את עילת סגירת התיק ובכלל זאת ההחלטות שהתקבלו בעניינם. יתר על כן, הפרקליטות בוחנת עררים אלה באופן פרטני בלבד – בלי לנתח באורח מושכל תופעות או מגמות כלליות לגבי הטיפול בתיקים, ובלי להפיק מידע רלוונטי בעל תוקף מערכתי. בהיעדר ריכוז נתונים וניתוחם אי-אפשר להסיק מסקנות מערכתיות על איכות העבודה של יחידות מסוימות לעומת אחרות, על מגמות שחלו במהלך השנים וכיוצא באלה.

משרד מבקר המדינה מעיר לפרקליטות כי היא אחראית לפקח על עבודת הפרקליטים והתובעים, כגוף הבכיר במערך התביעה הכללית והמנחה המקצועי של התובעים, בצד היועץ המשפטי לממשלה. משנה חשיבות יש לפיקוח של הפרקליטות על ההחלטה לסגור תיקים, משום, שכאמור, מדובר בהחלטה מעין-שיפוטית במהותה המתקבלת על ידי גורמים רבים בגופים שונים. חובה זו מועצמת לנוכח העובדה שהחוק המתוקן העביר את הסמכות להחליט על סגירת תיקי פשע מורכבים מהפרקליטות לתביעה המשטרתית. לפיכך על הפרקליטות לגבש בהקדם מנגנונים ותהליכי פיקוח ובקרה על עבודת התובעים, כפי שהומלץ לפני למעלה מעשור בדוח פרקליטות 2000.

הנה כי כן, מה שהמבקר בדק, לא היה בגדר ביקורת על “הפעילות המוסדית והמערכתית של הפרקליטות”, אלא רק ביקורת על הליכי הביקורת של הפרקליטות את עצמה, או, למען הדיוק, ביקורת על העדרם של אלה.

אז תגיד לנו, מר שפירא, האם אתה בעד, או נגד, שהפרקליטות תבדוק את עצמה?

כל גוף מאורגן חייב שיהיה לו מנגנון של ביקורת-פנים שהוא חלק אורגני מהמבנה הארגוני שלו. לביקורת הזאת שני תפקידים: האחד – כלי-עזר ניהולי בידי הנהלת הארגון, והשני – הכנת הארגון לביקורת החיצונית, שתבוא ולא תמצא כל פגם בהתנהלות הגוף המאורגן.

לביקורת-הפנים הזאת, ה”קלאסית”, אין דבר וחצי דבר עם חוק הביקורת הפנימית, שהביקורת במסגרתו היא ביקורת חיצונית, ומטרותיה מצומצמות ביותר.

לעניין ההבדלים בין ביקורת-הפנים הקלאסית לבין הביקורת לפי חוק הביקורת הפנימית – ראו את מאמרי על הצורך בביקורת על הפרקליטות – בעקבות דוח גולדברג (4): נאום-תשובה לפרופ’ עמנואל גרוס.

מעבר לכך, גם אין לנושא הזה ולא כלום עם הטענה ששום גוף לא יכול “לבדוק את עצמו”: לא רק שהם יכולים לבדוק את עצמם – הם חייבים לעשות זאת!

כמובן שביקורת פנימית כזאת אינה תחליף לכל ביקורת חיצונית, אבל אם המבקר רוצה לנכס אותה לעצמו – היא ממילא כבר מנוכסת לו, כאמור לעיל, אבל הוא עושה עם ה”נכס” הזה מעט מאוד-מאוד.

אומר שפירא:

“טבע הדברים הוא שמהותה של הצעת החוק רלוונטית למשרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, אחריותו וסמכויותיו”, כתב שפירא. “יש להצר, אפוא, על כך שעד כה לא הובאה הצעת החוק לעיוננו לקבלת התייחסותנו, ולמצער, אף לא לידיעתנו”.

לטענתו, סוגיות מרכזיות בחוק מעלות “תמיהות”, ובהן היקף סמכויותיו של גוף הביקורת החדש שיוקם, השפעת הקמתו על אחריותו של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מיקומו המתאים וכפיפותו של הגוף החדש והיקף הגורמים המבוקרים על ידו. בנוסף, כתב המבקר לשקד כי מעורבות משרדו נדרשת בין היתר כדי “לוודא שנלמדו הלקחים הקמת נציבות הביקורת והתנהלותה עד כה”.

מה שבאמת צריך להעלות תמיהות הוא ההיתממות של שפירא: שום חוק לא יכול להשפיע על “אחריותו של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור”, אשר, כאמור, רשאי לתחוב את חוטמו לכל חור ופינה – והוא לא עושה זאת.

אדרבא: אם יקימו את “גוף הביקורת החדש”, יהיה לו, למר שפירא, עוד “גוף מבוקר”, בו יוכל הוא לטפל – בין כמבקר המדינה, בין כנציב תלונות הציבור – כשם שהוא ביקר את הפרקליטות על שהיא לא מבקרת את עצמה (ראו לעיל).

מעניין: כאשר הקימו את הנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים) לא שמענו כל ציוץ מכיוון מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, על “פגיעה במעמדו ובסמכויותיו”, ולא זו בלבד, אלא שכאשר מתלוננים בפניו על פעולה לא תקינה של הנתל”ש – הוא מתחמק ממנה בתירוצים הכי מטופשים.

כך, למשל, כאשר התלוננתי על כך שהנתל”ש לא מוכן לקבל תלונות בדואר אלקטרוני, נעניתי שזו “החלטה משפטית מקצועית” של הנתל”ש, שהוא, הנת”ץ, לא מוסמך להתערב בה.

שומו שמיים: אם הנתל”ש ומנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל מסרבים לקבל מיילים – האם גם הסירוב של זה האחרון הוא “החלטה משפטית מקצועית”, או שאותה ההחלטה ממש יכולה להיות “משפטית מקצועית”, במקרה האחד, ו”מנהלית גרידא” במקרה השני?

וישנה לא מעט צביעות וחוצפה בהפגנת הקנאות ל”מעמדו וסמכויותיו” של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור. ראו מה כותב איתמר לוין תחת הכותרת אחרי 15 שנים: שפירא מעביר הלאה את תלונות רותם:

מבקר המדינה, יוסף שפירא, לא ימשיך לבדוק את הטענות לשחיתות שמעלה מזה למעלה מעשור רפי רותם, חוקר לשעבר ברשות המיסים. שפירא החליט, כי חלק מטענותיו של רותם יועברו לגורמים הרלוונטיים משום שאינן בתחום סמכותו, וחלק אין מקום לבדוק כלל. …

בנקותו את השולחן מכל תלונותיו של רותם, קבע שפירא שחלק מהן מצויות בסמכות נציבות הביקורת על הפרקליטות. מדובר בטענותיו כלפי פרקליטת מחוז ת”א דאז, רות דוד, שענייניה כבר נבדקים בידי הנציבות, וכלפי מנחם מזרחי, אז בפרקליטות וכיום שופט בית משפט השלום בראשון לציון.

באשר לשאלה אם המבקר (בכובעו זה או בכובעו כנת”ץ) טיפל כהלכה בתלונותיו של רפי רותם במהלך כל השנים, ואם סירובו “להמשיך לבדוק” את טענותיו ותלונותיו על השחיתות ברשות המסים, את זה אני משאיר לרותם עצמו – הוא מיטיב לעשות זאת ממני ומכל אדם אחר, אבל אם שפירא אץ-רץ להעביר תלונות לנבת”ם – גוף-ביקורת פנימי שאינו מוסדר בשום חוק – מה לו כי ילין על פגיעה ב”מעמדו וסמכויותיו”?

לא אוכל לסיים בלי “דגימת אקראי” מההיכרות אישית שלי עם המוסד הזה, הקרוי “מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור”.

יו”ר בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין סירב לקבוע הרכב ומועד לדיון בערעור שהגשתי, ועל כך התלוננתי בפני הנת”ץ כנגד היו”ר, בתפקידו המינהלי.

לאחר שתלונתי נדחתה בשורה של נימוקים מתחלפים “כמו גרביים” – כמו אחרון הפקידים במועצת פועלי זרנוגה גימ”ל – הגענו אל ה”גרב” האחרון: התלונה היא על פעולה “שיפוטית”, והיא אינה בסמכותנו.

השאלה הבאה שהעליתי בסאגה הזאת הייתה במה שונה קביעת הרכב ומועד לדיון בערעור היא יותר “שיפוטית” מאשר סידור עבודה בתחנת אוטובוסים, או קביעת תור ל”טסט”.

על הטענה הזאת – כמה מפתיע – כבר לא קיבלתי כל תשובה.

על מה נלחם יוסף שפירא?

יוסף שפירא לא נלחם על מעמדו, ועל סמכויותיו.

על מעמדו הוא לא צריך להילחם, כי כבר יש לו אחד המעמדות הבכירים ביותר בשירות הציבורי. מעמד של “ידו בכל”, אבל לא “יד כל בו”. מעמד של מבקר את הכל – רק לא את עצמו. מעמד של חסין מפני ביקורת שיפוטית (בתור נת”ץ זה מוסדר בחוק, בתור מבקר המדינה זה דה-פאקטו).

כפי שכבר ראינו לעיל, שפירא אומר כי –

סוגיות מרכזיות ב(הצעת ה)חוק מעלות “תמיהות”, ובהן היקף סמכויותיו של גוף הביקורת החדש שיוקם, השפעת הקמתו על אחריותו של מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, מיקומו המתאים וכפיפותו של הגוף החדש והיקף הגורמים המבוקרים על ידו. בנוסף, כתב המבקר לשקד כי מעורבות משרדו נדרשת בין היתר כדי “לוודא שנלמדו הלקחים הקמת נציבות הביקורת והתנהלותה עד כה”.

אבל זה שגוי מעיקרו, כי בינתיים הוא מתנער גם מהסמכות החובקת-כל שיש לו, על פי החוק והמציאות.

הוא רוצה שירגישו בקיומו, ושהכל יהוו כורעין ומשתחווין לפניו: שלום אדוני המבקר, מה שלום כבוד השופט (לא צריך להוסיף “בדימוס”, כי זה “פגיעה במעמדו ובסמכויותיו”, ר”ל…).

הוא רוצה לראות תורים אין סופיים של מתלוננים המשחרים לפתחו, והוא שולח אותם הבייתה מבויישים, זנבם בין רגליהם – זו טבעה של השררה.

הוא נלחם על האגו שלו.

והאמינו לי, אני מבין דבר או שניים בענייני אגו – יש לי אחד כזה בפאוצ’ס.

ושאלה לשרת המשפטים, איילת שקד

יוסף שפירא מותח עליך ביקורת חסרת-שחר, שטופת-אגו, על כך שאת “מדירה” אותו מהליכי החקיקה, כאשר גם במסגרת החוק הקיים הוא לא עושה את מה שהוא יכול.

והשאלה היא מדוע את לא אומרת לו “שק בתחת“?!

_______

הערה: המאמר הזה נכתב בעיקרו לפני אישור חוק הנבת”ם ע”י הכנסת, ועוד נחזור לכך.

__________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר