פסלות שופטים ואמון הציבור: איך להשיב לשופטים את אמון הציבור, אשר גלה?
|
נכניס לו?
רעיון מהפכני? ממש לא, אבל מצריך אומץ: לקבוע את “מראית פני הצדק” כעילת-פסלות, ולפטור את מבקשי הפסלות מאגרות ומחרב-ה”הוצאות”
פסלות שופטים ואמון הציבור: איך להשיב לשופטים את אמון הציבור, אשר גלה?
רעיון מהפכני? ממש לא, אבל מצריך אומץ: לקבוע את “מראית פני הצדק” כעילת-פסלות, ולפטור את מבקשי הפסלות מאגרות ומחרב-ה”הוצאות”
שמחה ניר, עו”ד
אתר גרוניס.קום, אתר חופש-הביטוי
“משוב העם”, לזכרו של אשר יגורתי גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
זה יעדנו: משרד המשפטים וזכויות האזרח!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט, זה לשונו:
שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
מתי יש בנסיבות כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים?
תלוי את מי שואלים:
אם שואלים את השופט, הוא יגיד: מה פתאום, העובדה שאני והתובע יושבים בבית קפה לשיחות ממושכות לא יוצרת בליבי שום חשש!
אם שואלים את חבריו של השופט, הם יגידו: מה פתאום, העובדה שהשופט והתובע יושבים בבית קפה לשיחות ממושכות לא יוצרת בליבנו שום חשש!
אבל אם שואלים את הנתבע, הוא יגיד: העובדה שהשופט והתובע יושבים בבית קפה לשיחות ממושכות דווקא יוצרת בליבי חששות כבדים!
הבעייה היא שהשופט וחבריו – אלה שלא חוששים משום דבר! – הם אלה הקובעים אם יש חשש או אין חשש.
והם עשו מהצירוף “פסלות שופטים” משהו גס: ראשית – הם קבעו שהחשש צריך להיות “אובייקטיבי”, ולא סובייקטיבי, ועצם העובדה שבליבו של מבקש-הפסלות מקנן חשש כבר, אינה מעלה ואינה מורידה.
הפרשנות הזאת היא שגוייה בעליל: ראשית – בחוק לא נאמר כי החשש צריך להיות “אובייקטיבי”, ושנית – לפי לשון החוק אין צורך בקיומו של חשש, אלא בכך שבנסיבות יש “כדי ליצור חשש”, וזה אומר שדי ב”פוטנציאל” לחשש, ואין צורך בחשש “בפועל”.
הפירוש מתיישב גם עם מראית פני הצדק, וממילא גם עם המוסכמה לפיה צדק שלא נראה לא נעשה, אבל השופטים שלנו משתינים מהמקפצה על מראית פני הצדק. הם אומרים בגלוי: השאלה אינה אם יש פגיעה במראית פני הצדק, אלא אם קיים “חשש ממשי למשוא פנים”.
בימים האלה חשפה נשיאת ביהמ”ש העליון – אולי לא בכוונה – את מה שהשופטים חושבים: בקשה לפסילת שופט מחייבת רצינות בטרם יוטל צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה כולה.
אתם יודעים מה זה אומר?
זה אומר שאם הבקשה נעשתה ברצינות, ואנחנו מצאנו שהיא מוצדקת, יש בכך, לשיטתה, “הטלת צל כבד על השופט אישית, ועל מערכת השפיטה כולה”.
בוודאי: אם אנחנו דורשים “חשש אובייקטיבי ממשי” ואנחנו קובעים שיש “חשש אובייקטיבי ממשי”, יש בכך “הטלת צל כבד …”, וגו’, וכדי להימנע מ”הטלת צל כבד” עלינו, השופטים, אנחנו נוציא את פסלות השופטים מהלקסיקון שלנו, ובא לציון, וגו’.
והצל הזה הוא כבד עד כדי כך שאם שופט פוסל עצמו משום “מראית פני הצדק”, כופים עליו לדון בתיק, למרות שהוא מרגיש לא נוח עם זה, כאילו אומרים לו הרגישות שלך לצדק תחייב את כולנו לרגישות כזאת – ואנחנו לא רוצים להיות רגישים לצדק.
הייתי מציע לשופטים פתרון “גאוני בפשטותו” למילכוד העצמי: לפרש את הוראת החוק כחלה גם על מראית פני הצדק, וזה ייתן פתח להחלטות האומרות אמנם אין חשש אובייקטיבי למשוא פנים, אבל כיוון שמראית פני הצדק נפגעת, אנחנו מקבלים את טענת הפסלות.
אחרי תקופה מסויימת אפשר יהיה לומר כי מבלי להיכנס לשאלת קיומו של החשש, די לנו בכך שמראית פני הצדק נפגעת, ובסופו של דבר הציבור יתרגל לכך שפסלות שופט אינה מטילה “צל כבד” (ואפילו לא צל “קל”) – לא על השופט אישית, ולא על המערכת כולה.
אלא מאי? ה-I.Q. של השופט הממוצע, נשיא ביהמ”ש העליון הממוצע, ושל כל מערכת המשפט ה”ממוצעת” (וגם זה אחרי שנתנו להם “פאקטור”) לא מספיקים לתפוס את הדברים הפשוטים ביותר. דבילים!
הפתרון: חקיקה
מה עושים? כופים עליהם את הדבר בדרך של חקיקה. מתקנים את סע’ 77א(א), לזה הלשון:
שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש, אובייקטיבי או סובייקטיבי, למשוא פנים בניהול המשפט, או למראית פני הצדק.
השינוי בכך הוא שכעת השופטים יצטרכו להביט על הנושא מנקודת מבטו של המסתכל מבחוץ, האיש ברחוב, ולא מנקודת מבטם-הם, ואם הם לא יוכלו להשתרר מהרגלי-העבר, אנחנו נכניס להם את שיטת המושבעים – בהתחלה לעניין הפסלות, ואחר-כך, בהדרגה, נחיל את השיטה לכל תחומי המשפט.
עם השינוי הזה יהיה חשש – לא הכי “ממשי” – ל”הצפה” של ביהמ”ש העליון במאות ואלפי ערעורים.
לא הכי ממשי, כי השופטים המתבקשים לפסול את עצמם יהיו יותר ליברליים בקבלתן של בקשות פסלות, וגם ביהמ”ש העליון, בערעורי הפסלות, יהיה חייב להיות יותר “נדיב”.
לא ממשי, כי גם אם זה “בחינם”, עדיין צריך לשלם שכ”ט לעורך הדין, ואפילו אם תעשה זאת בעצמך, תצטרך להפסיד יום עבודה ולעלות ירושלימה.
בוודאי שיתרבו בקשות הפסלות וערעורי הפסלות, והשופטים, איך נאמר, לא ממש יאהבו את זה, וכשהם לא אוהבים משהו, הם “מחטיפים הוצאות”, כדי להרתיע את הבריות (במקרה שפורט לעיל הנשיאה נאור החטיפה למערער הוצאות בסך 15,000 ש”ח, ולא מעטים המקרים בהם גם השופט שמתבקש לפסול את עצמו – גם הוא אינו טומן ידו בצלחת. ישנם שופטים המחייבים את המבקשים/המערערים גם בהוצאות לטובת המדינה).
כדי למנוע את ההרתעה הזאת יש להוסיף הוראה לפיה בקשות וערעורים שעניינים פסלות שופטים פטורים מכל אגרה, והמבקש או המערער לא יחוייב בהוצאות מכל סוג שהוא.
כן, כל הפטורים האלה יעודדו את בעלי הדין להרבות בהליכי פסלות, אבל הם גם יעודדו את השופטים לחשוב כל הזמן על מראית פני הצדק, ולהתנהג בהתאם.
המצב האידיאלי אליו אנו חותרים – וזאת אחת ממטרותי כשר המשפטים וזכויות האזרח – הוא שלמרות הפטור מאגרות והוצאות – בקשות הפסלות והערעורים בנושא הזה ישאפו לאפס – הצבעת-האמון המוחלטת של הציבור בשופטיו.
השאלה היא כיצד להגיע לזה, כאשר השופטים עצמם פוחדים פחד-מוות מאמון הציבור, ובורחים ממנו כמפני אש?
_______
למאמר באתר חופש הביטוי על שם אשר יגורתי-גרוניס, טרוריסט פסיקת ה”הוצאות”
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס