המלחמה המדומה

הגנרלים תמיד מוכנים למלחמות
העבר *** מצביאי העתיד מתכוננים למה שהם מכירים *** העולם המערבי ניצב בפני אתגר חדש
– הטרור האיסלאמי *** מתום מלחמת העולם השנייה נכתבה ספרות שלמה עם תרחישים שונים איך
תראה מלחמת העולם השלישית – האפשרות של מלחמת טרור כפי שאנחנו עדים לה היום, לא נכללה
באף אחד מהתרחישים האלה

ד”ר ישראל בר-ניר

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות
הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק”
לדף הפייסבוק עו”ד
שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ
8743/14, שמחה ניר,
עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

 

פיגוע
הטרור בצרפת, בחודש נובמבר 2015, גרם לזעזוע בקהילה האירופית. שאלה לגיטימית שעלתה
בעקבות הפיגוע הייתה האם סו”ס ארצות המערב תתעוררנה, תכרנה בסכנת הטרור
האיסלאמי המאיים עליהן ותנקוטנה באמצעים של ממש נגדה. המאמר מנסה למצוא תשובה
לשאלה הזאת. כמו כן הוא דן בהרחבה בשאלה מדוע המלחמה בטרור האיסלאמי נכשלה עד
עכשיו ומה הסיכוי שהמצב ישתנה בעתיד. הדיון יעסוק בנושא מנקודת מבט כללית של ארצות
העולם המערבי, אבל מרבית הדברים מתאימים גם למאבקה “הפרטי” של מדינת
ישראל.

א.   מבוא

 

לפני 76 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה.
ירית הפתיחה נורתה ב-1 בספטמבר 1939, כשגרמניה פלשה לפולין. אחרי יומיים, ב-3
בספטמבר, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה. מעבר להצהרות האלו לא קרה שום דבר.
במשך למעלה מחצי שנה, מספטמבר 1939 ועד מאי 1940, למעט מספר גיחות של חיל האוויר
הבריטי לפיזור כרוזים מעל ערי גרמניה, לא התנהלו כל פעולות מלחמתיות בחזית המערב. בהשאלה
מ”הגששים”, זו הייתה “מלחמה כאילו”.

 

המצב השתקף בכותרות העיתונות מהתקופה.
בעיתונות האנגלית זו הייתה מלחמה
מזוייפת (phoney war), בעיתונות הצרפתית זו הייתה מלחמה מוזרה (une drôle de
guerre), והעיתונות הגרמנית דיברה על מלחמה בישיבה (Sitzkrieg). במבט
לאחור, אפשר לאמר שהכינוי הגרמני הוא הקולע ביותר, לפחות בכל מה שקשור להתנהגותן
של מעצמות המערב. הצבא הצרפתי וחיל המשלוח הבריטי ישבו באפס מעשה וחיכו, אף אחד לא יודע למה.
חוסר המעש הזה אפשר לגרמנים לכבוש את פולין ללא כל הפרעה.

 

במבט לאחור קשה מאוד להבין את המחדל
הזה. הצבא הגרמני לא היה ערוך למלחמה בשתי חזיתות. במהלך הפלישה לפולין הגרמנים
השאירו בקו זיגפריד, קו הביצורים שהגן על גבולה המערבי של גרמניה, כוחות סמליים
בלבד. אם צבאות המערב היו תוקפים לא היה מי שיעצור אותם. נקיטת יוזמה צבאית
ע”י מעצמות המערב בשבועות הראשונים של המלחמה הייתה מאלצת את הגרמנים להחזיר
כוחות משמעותיים מהחזית הפולנית, והייתה מאלצת אותם לשנות באופן רדיקאלי את התוכניות
שלהם.

 

“חלון ההזדמנויות” הזה נסגר
ב-6 באוקטובר 1939, כשפולין נכנעה. עם “סיום המלאכה” במזרח, הצבא הגרמני
חזר במלוא עוצמתו לאייש את קו זיגפריד והחל בהכנות לשלב הבא. רק בקיץ 1944, אחרי
כמעט חמש שנים של מלחמה שגרמה נזק בל ישוער לרכוש עם מיליוני קורבנות, צבאות המערב
יחזרו ויכבשו את קו זיגפריד. ייתכן מאוד שכל ההיסטוריה של המלחמה הייתה נראית אחרת
אם במקום לשבת ולהמתין, צבאות צרפת ואנגליה היו תופסים יוזמה ויוצאים להתקפה.

ב.    מלחמות
העבר

 

הגנרלים תמיד מוכנים למלחמות העבר. זה
לא צריך להפליא, כי אף אחד לא יודע איך תראה מלחמת העתיד. לפיכך מצביאי העתיד
מתכוננים למה שהם מכירים. האופק המחשבתי של צמרת הפיקוד בצבאות אנגליה וצרפת בסתיו
1939, לא חרג מהמושגים של מלחמת העולם הראשונה.

 

לחידושים הטכנולוגיים שנכנסו לשימוש
במהלך מלחמת העולם הראשונה, המטוס והטנק, הייתה השפעה מכרעת בשבירת הקיפאון של מלחמת
החפירות, ובהשגת הניצחון של בעלות הברית. אבל החשיבה הצבאית השמרנית לא השתנתה,
והתפיסה הבסיסית של לוחמת היבשה לא חרגה מזאת של המלחמה הקודמת. עד שנחשפו למלחמת הבזק (Blitzkrieg) בה נקטו הגרמנים בכיבוש פולין, ולאחר מכן
באופנסיבה של חודשי מאי ויוני 1940, צבאות המערב לא הפנימו את המהפכה שלוחמת היבשה עברה בזכות
השיריון.

 

הניסיון שהגרמנים צברו ב מלחמת
האזרחים בספרד, בה הם נטלו חלק פעיל, הכין אותם למלחמה הרבה יותר טוב מאשר מעצמות
המערב.

 

הממסד הצבאי הוא שמרני ביסודו ומתייחס
בחשדנות לרעיונות חדשניים. חשיבה עצמאית או נקיטת יוזמה אינן זוכות לעידוד במסגרת
הצבאית בתקופת רגיעה. רק במקרים נדירים קצין החושב על הקריירה שלו יחלוק על
הממונים עליו. הכלל “אל תהיה צודק, תהיה חכם” הוא נר לרגליו של קצין
החושב על הקריירה שלו, והוא יעדיף לא להתעמת עם הממונים עליו, גם כאשר ההוראות
שלהם אינן נראות לו.

 

חלפו 76 שנים. העולם המערבי ניצב בפני
אתגר חדש – הטרור האיסלאמי. מתום מלחמת העולם השנייה, במהלך המלחמה הקרה, נכתבה ספרות
שלמה עם תרחישים שונים איך תראה מלחמת העולם השלישית. התיאורים האלה היו ברובם
ווריאציות של מלחמת העולם השנייה – מלחמות בין צבאות סדירים. האפשרות של מלחמת
טרור כפי שאנחנו עדים לה היום, לא נכללה באף אחד מהתרחישים האלה.

 

הניסיון של האמריקאים בוייטנאם וזה של
הרוסים באפגניסטאן ואח”כ בצ’צ’ניה, לא הביא לשינוי משמעותי בחשיבה הצבאית. הצבאות
עדיין ערוכים להתמודדות בין צבאות סדירים בסגנון של מלחמת העולם השנייה.

 

ההססנות, העדר המנהיגות וההימנעות
מקבלת החלטות בניהול המלחמה נגד הטרור האיסלאמי מזכירות את התנהגותן של צרפת
ואנגליה בחודשים הראשונים של מלחמת העולם השנייה. המצב היום הוא הרבה יותר חמור. הנהגות
העולם המערבי – אובאמה איננו “בודד בצמרת” – נמצאות בהתכחשות (denial) לעצם העובדה שהמלחמה בטרור האיסלאמי היא מלחמה
לכל דבר. לאובאמה ודומיו יש אפילו הסבר “אידיאולוגי” לגישה הזאת: אם נתייחס לטרור האיסלאמי כאל מלחמה
נעניק לאירגוני הטרור מעמד ש”לא מגיע להם”.

ג.     במלחמה
כמו במלחמה

 

כותרת הפרק – במקור הצרפתי à la guerre comme à la guerre – אומרת שמלחמה יש לנהל כמו מלחמה, ולא לחפש חלופות. הטקטיקה
יכולה להשתנות בהתאם לנסיבות, אבל מהות המלחמה נשארה בעינה: את האוייב יש למגר. מושגים
כמו “הכלה”, “בלימה”, “כיתור”, “סגר”
וכו’ הן מילות קוד שנועדו לחפות על חוסר האונים של מקבלי ההחלטות.

 

כשאובאמה נכנס לבית הלבן בינואר 2009
הוא קבל לידיו מדינה השקועה במלחמה, המלחמה בטרור שהתנהלה כמעט שמונה שנים – מאז
הפיגוע במגדלי התאומים. אחד מצעדיו הראשונים של אובאמה כמפקד העליון של הכוחות
המזויינים היה מתן הוראה לצמרת הפיקוד להכין “אסטרטגיה לסיום המלחמה”. המגמה
הזאת – לסיים
את המלחמה,
נשארה נר לרגליו לאורך כל תקופת כהונתו. בכל פעם שהתעורר צורך בתגובה כוחנית,
אובאמה נרתע מלעשות זאת, בנימוק שהוא נבחר לנשיאות על מנת לסיים מלחמות ולא על מנת להתחיל בהן. משטר אובאמה פיתח ז’רגון מיוחד של
מילות כיסוי (Euphemisms) ובלבד שלא לקרוא לילד בשמו. “אסונות
מעשי ידי אדם”, “אלימות במקום העבודה”, “נושאי נשק”,
“קיצונים המנצלים את הרשתות החברתיות”, הם רק חלק מאוצר המילים
שהפוליטיקה התקינה העמידה לרשותו של אובאמה. אובאמה לא היסס להצדיק את ההתנהגות
הברברית של “המדינה האיסלאמית”, ISIS, כ”התחשבנות” על התנהגות הנוצרים
במסעי הצלב. מושגים כמו טרור, ועל אחת כמה וכמה טרור איסלאמי, הן מילים גסות, מילים שמקומן לא
יכירן בשיח הפוליטי. המעזים לסטות מהקו זוכים לצליבה תקשורתית, ולקיטון של עלבונות
ולעג מפי הנשיא. מילת התואר אוייבים שמורה בפי אובאמה, ובפי מועמדת המפלגה
הדמוקרטית לרשת אותו, לרפובליקנים ולתקשורת (המעטה) התומכת בהם. אובאמה ו/או הילארי קלינטון מעולם לא
השתמשו במילה הזאת לתיאור טרוריסטים המאיימים על חייהם של אזרחי ארה”ב.

 

לקראת סיום כהונתו, אובאמה עדיין שבוי
בקונספציה הבסיסית שאינה מכירה בכך שמלחמה לא “מסיימים”. במלחמה מנצחים או מפסידים. אפשרות
שלישית לא קיימת.

 

הקושי העיקרי בהתמודדות עם הטרור
האיסלאמי הוא שמי שאמור להנהיג את העולם החופשי מתנער מתפקידו. במקום להתמסר
לתפקיד לו הוא נבחר, אובאמה משקיע את כל מאמציו בקידום האג’נדה הפרטית שלו, תוך
התעלמות מהמתרחש במציאות. כשהמציאות כופה עליו לעשות מה שהוא, הוא מסתפק ברטוריקה.
רטוריקה איננה תחליף למנהיגות. עם רטוריקה בלבד אי אפשר לנצח במלחמה.

 

ניהול המלחמה בטרור האיסלאמי, מלחמה
שאיננה קיימת לדעתו, ע”י אובאמה, מזכיר את הסצינה מהמחזה “הדיבוק”,
בו הרב קורא בקול גדול דיבוק
צא! הרי אני גוזר עליך לצאת!
במחזה הדיבוק נעתר בסופו של דבר לגזירה ושומע בקולו של הרב. הטרור האיסלאמי סובל
מליקויי שמיעה.

 

מלחמה שלא הסתיימה בניצחון, לא
הסתיימה. דוגמא
טובה היא וודרו ווילסון, נשיא ארה”ב ב מלחמת העולם הראשונה, שטבע את
המושג שלום
ללא ניצחון (Peace
without victory).
ווילסון היה אינטלקטואל והומניסט בהשקפתו. הוא התנגד בכל מאודו לכניסת ארה”ב
למלחמה. הנסיבות גברו עליו, והוא נגרר למלחמה בעל כורחו. האידיאולוגיה שלו הביאה
לסיום המלחמה בשביתת נשק. בניגוד ל מלחמת העולם השנייה, בה הנשיא רוזוולט התעקש על
כניעה ללא תנאי (Unconditional
Surrender), במלחמת העולם הראשונה העם הגרמני לא חש על בשרו את המשמעות
האמיתית של תבוסה במלחמה. היו לו קשיים רבים, בעיקר בתחום הכלכלי, אבל את החוויה
של הרס טוטאלי וחיים תחת כיבוש הוא לא עבר. התוצאה – הגרמנים התאוששו מהר, ותוך
פחות מ-20 שנה הם יצאו לסיבוב שני.

ד.    האם
ניתן לנצח את הטרור

 

האנגלים נוהגים לאמר Where
there’s a will, there’s a way – בתרגום חופשי כשיש רצון מוצאים את הדרך. כישלון המערב להכריע את הטרור נובע
מחוסר רצון – רצון אמיתי – לנצח. יש הרבה רטוריקה, אבל עם רטוריקה בלבד אי אפשר
לנצח.

 

לחוסר הרצון לנצח את הטרור יש סיבות
שונות. בשורות הבאות אמנה את העיקריות.

 

1. העדר מנהיגות. אופן
הטיפול של “מנהיג העולם החופשי”, נשיא ארה”ב, המהווה מודל לחיקוי (role
model),
להולכים אחריו הוא גורם מכריע. הסירוב העקבי של אובאמה להשתמש במילה טרור, לא כל שכן במילים טרור איסלאמי, נותן את “הטון” בקרב
הציבור הליבראלי “הנאור” בארה”ב ובקרב ההנהגות של מדינות העולם
החופשי. לאירוע האחרון בסן ברנרדינו בקליפורניה, בו נרצחו 14 אנשים בידי
טרוריסטים מוסלמים, ומספר דומה נפצע, חלקם במצב קריטי, היו כל הסממנים המאפיינים
התקפת טרור. אבל עברו כמעט ארבעה ימים עד שאובאמה “נתן רשות” לתקשורת
הממוסדת לתאר את האירוע ככזה. תבינו את גודל האבסורד – אירוע הטרור החמור ביותר שארע על אדמת
ארה”ב מאז הפיגוע במגדלי התאומים לפני 14 שנים, וללא הגושפנקא של אובאמה אסור היה
אפילו לכנות את זה אירוע טרור! ועדיין לא התייחסנו להיבט המוסלמי של האירוע. תנסו
לדמיין לעצמכם איך העולם היה נראה אם נשיא כמו אובאמה היה יושב בבית הלבן בעת
ההתקפה היפנית על פרל הרבור. לדעתו של אובאמה המדינה האיסלאמית ISIS, היא בסך הכל חבורה של רוצחים המנצלים את הרשתות
החברתיות (killers
with good social media),
ולא אוייב המהווה סכנה של ממש.

 

עצם הרעיון שההחלטה לקבוע אם אירוע
טרור הוא אירוע טרור היא החלטה שרירותית של הנשיא או עוזריו, או של ביורוקרטים
במשרד המשפטים הוא אבסורד שאומר הכל.

 

2. יחס דו ערכי לטרור. היחס
האמביוואלנטי של החוגים הליבראליים “הנאורים” בארצות המערב, ובמיוחד
באקדמיה, לטרור, הוא סיבה נוספת לחוסר הרצון להתמודד כהלכה עם האתגר שהטרור
האיסלאמי מציב בפני המערב. בחלקו, היחס הזה נובע מרגשות אשמה על העוול שנגרם
ע”י האימפריאליזם המערבי. הנחשלות, העוני, דיכוי חופש הפרט ואפליית נשים
בארצות העולם השלישי, כל אלה הם מורשת הקולוניאליזם. התשתית האידיאולוגית של השקפת
העולם הזאת היא סיפרו של פרופ’ אדוארד סעיד מאוניברסיטת קולומביה, אוריינטליזם. הספר הזה הוא קריאה חובה בפקולטאות
למדעי המזרח והאיסלאם במרבית המוסדות האקדמיים בעולם המערבי.

 

ארה”ב לא הייתה אף פעם מעצמה
קולוניאלית במובן הקלאסי. היא לא שלטה, לא במישרין ולא בעקיפין, על אף ארץ ערבית
או מוסלמית. גם לא על ארץ אפריקנית. לעולם המוסלמי ארה”ב הגיעה רק אחרי מלחמת
העולם השנייה. אבל זה לא מנע מסעיד לטעון שארה”ב נושאת באחריות ועליה “לפצות”
את קורבנות הקולוניאליזם.

 

במאמר מוסגר, סעיד רואה את הקמתה של
מדינת ישראל כחלק ממורשת הקולוניאליזם. אובאמה רכש את השכלתו האקדמית באוניברסיטת
קולומביה.

 

3. לגיטימציה של סוגי טרור.
חוגים רחבים בקרב הציבור הליבראלי “הנאור” אינם שוללים את הטרור באופן
מוחלט. האמרה הגורפת הטרוריסט
של האחד הוא לוחם החופש של האחר
(One Man’s Terrorist, is Another’s Freedom Fighter), היא ביטוי להשקפה הזאת. מעבר לעובדה שהאמרה
הזאת היא פשוט לא נכונה (זה נושא לדיון בפני עצמו), היא פותחת את הפתח לקביעת היחס
לטרור ע”פ אג’נדה פוליטית.

 

לאמונה שלטרור יש סיבות רציונליות,
ושהדרך להתמודד עם הטרור היא להתייחס לסיבותיו, אין כל בסיס. הטרור נועד למטרה אחת בלבד – לגרום
לטרור (The
objective of terror is to terrorize),
המנהיג הבולשוויקי, לנין, אמר את זה לפני קצת יותר ממאה שנים. האינטלקטואליה
הליבראלית של ימינו מסרבת להפנים את האמת הזאת.

 

ניסיונות לפייס טרוריסטים,
“להבין” אותם, “ללכת לקראתם”, לראות בהם “פרטנרים
לגיטימיים” למו”מ, וכיוצא באלה נידונים מראש לכישלון. יתרה מזאת, אצל
אירגוני הטרור “התיאבון בא עם האוכל”. הישג, אפילו סמלי בלבד, של אירגוני
הטרור רק מחזק אותם
(התפתחותו של אש”ף בעקבות הסכמי אוסלו היא דוגמא אופיינית). ניסיונות
“להבין” את הטרור או “להבין” את סיבותיו, הם שגיאה ממדרגה
ראשונה. הם מקנים לגיטימציה לטרור בנסיבות מסויימות, ובמקביל הם מגבירים אותו.

 

4. מעורבות אירגון האו”ם.
ההסתמכות על ארגון האו”ם לטיפול בטרור הוא שערוריה. שליש מהמדינות החברות בארגון
הזה שייכות לגוש המדינות המוסלמיות, כולן ללא יוצא מן הכלל תומכות בטרור האיסלאמי – מי באופן
אקטיבי ומי באופן פאסיבי.
חלק מהן עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות וחלק על מנת להבטיח “שקט תעשייתי”
בבית (לאורך זמן זה לא יעבוד, אבל בטווח הקצר זה יוצר אשליה של ביטחון). איך אפשר
לצפות שהגוף הזה יעשה משהו?

 

בעקבות הפיגוע במגדלי התאומים, מועצת
הביטחון של האו”ם הקימה וועדה
למלחמה בטרור (Counter
Terrorism Committee).
כמקובל בארגון האו”ם, הרכב הוועדה מייצג את הגושים השונים בארגון (למיטב
ידיעתי, למרות שהיא “בעלת עניין” ממדרגה ראשונה, מדינת ישראל איננה חברה
בוועדה). בין השאר, על הוועדה הוטל להגדיר מה זה “טרור”. 14 שנים חלפו
מהקמתה, והוועדה עדיין מתקשה למצוא נוסח מוסכם. זו תוצאה של העובדה שחברי הוועדה
מייצגים מדינות ופועלים ע”פ הוראות ממשלותיהם ולא לפי מה שהם חושבים. גוש
המדינות המוסלמיות איננו מוכן לקבל נוסח שלא ייתן “הכשר” לטרור הערבי
נגד מדינת ישראל. לכן אין סיכוי שהוועדה תוכל להגיע אי פעם לנוסח מוסכם. חשוב
לציין שבמידה רבה, רבות ממדינות המערב אינן פוסלות את הגישה של גוש המדינות
המוסלמיות, גם כאשר הדברים אינם נאמרים במפורש.

ה.   העולם
של אתמול

 

אחת ההתפתחויות בעולם שאחרי מלחמת
העולם השנייה היא החדירה של מערכת המשפט לשדה הקרב. מערכת המשפט איננה מסוגלת לטפל
בבעיות המתעוררות בעת הלחימה. היא גם לא נועדה לזה. בהשאלה מאמרת חז”ל
“מה לכוהן בבית הקברות?”, כאן יאה לאמר “מה לשופט בשדה
הקרב?”. המשפטיזציה של המלחמה הפכה בעשורים האחרונים לגידול פרא המשפיע באופן
שלילי על שיקול דעתם של מפקדים.

 

זה נושא גדול המצדיק מאמר נפרד. אצטמצם
כאן למלחמה בטרור.

 

ככל שיש מקום לתהות על מעורבותה של
מערכת המשפט במלחמה קונבנציונלית, על אחת כמה וכמה אין לה כל מקום במלחמה נגד
אירגוני טרור. מערכת המשפט היא שמרנית ואיננה ערוכה לתגובה מהירה. זיכוי מחמת הספק
הוא מרכיב בסיסי, לחשוד/נאשם עומדת זכות השתיקה והזכות לשירותי עו”ד, וכיוצא
באלה. כל אלה עומדים בסתירה לדרישות הבסיסיות של ניהול יעיל של מלחמה בטרור. כפי
שניסח זאת המשפטן אלן דרשוביץ מערכת
החוקים של היום נכתבה לעולם אחר.

 

המלחמה נגד הטרור האיסלאמי, היא מלחמה
מסוג חדש, שונה מכל מה שהאנושות ידעה בעבר. המלחמה אינה מתנהלת בין צבאות סדירים,
לוחמי האוייב אינם לובשים מדים ואינם מייצגים מדינה ריבונית, זירת הקרב אינה
מוגדרת – האויב מכה בכל מטרה זמינה, ללוחמי האוייב אין כל מעצורים להפעיל את
האמצעים האכזריים ביותר ללא כל אבחנה ועל מנת לגרום למירב האבידות. תופעת הטרוריסט
המתאבד, החידוש של הטרור האיסלאמי, שינתה באופן מוחלט את פני המלחמה ואת כללי המשחק.
מלחמות העבר התנהלו בין צבאות. הפגיעה
באוכלוסיה אזרחית הייתה נזק סביבתי (Collateral Damage ). הטרור האיסלאמי מכוון מלכתחילה לפגוע
באוכלוסיה אזרחית תוך חתירה למספר מקסימלי של קורבנות.

 

נכון לעכשיו, העולם החופשי גילה חוסר
אונים מוחלט בלחימה נגד הטרור האיסלאמי. מדינות המערב נכשלו במאמציהן למצוא מענה
הולם לגמישות הטקטית של הטרוריסטים שמצליחה להפתיע פעם אחר פעם. התגובות הצבאיות
של המערב הן איטיות ומגושמות, ומתמצות במרדפים, שלא תמיד מסתיימים בהצלחה, לאחר
מעשה. היום, אחרי 14 שנים של מלחמה אינטנסיבית עם אלפי קורבנות, אירגוני הטרור לא
איבדו כהוא זה מעוצמתם. אדרבא, הופעת דאע”ש על הבמה מעידה שעדיין לא נס ליחו
של הטרור ושאנחנו עדיין נמצאים רק במערכה הראשונה.

 

כאשר טרוריסטים נתפסים ומובאים לדין,
מערכת המשפט איננה ערוכה לטפל בהם. מערכת המשפט נועדה לטפל בפושעים, והטרוריסטים
אינם פושעים. לפושעים יש מעמד חוקי המקנה להם זכויות. הטרוריסטים הוציאו את עצמם
מחוץ לחוק.

 

בעת העתיקה האנושות ניצבה בפני אתגר
דומה – תופעת הפירטיות. הפירטים פעלו בים הפתוח, באזורים שלא נמצאו תחת ריבונות
מוגדרת. הם לא ייצגו מדינה ריבונית או זהות לאומית. קיקרו, הנואם הגדול ברומא של
המאה הראשונה לפני הספירה, שהיה עו”ד, ראה בפירטים אויבים המשותפים לכל (Communis Hostis Omnium). מאוחר יותר, הביטוי אויבי המין האנושי (Hostis Humani Generis) התקבל כחלק אינטגרלי של המשפט הימי.

 

הפירטיות חוסלה בסופו של דבר (לא
לגמרי), אבל היו תקופות שהיא שגשגה מפני שהיו מדינות שנעזרו בפירטים לקידום
האג’נדה שלהן (למשל, אנגליה במאות ה-16 וה-17).

 

התקדים של הפירטיות מלמד שבנוסף לצורך
במנהיגות נחושה ופיתוח שיטות לחימה הולמות, הצלחה במלחמה נגד הטרור האיסלאמי
מותנית בכך שכל האומות תגענה להסכמה מלאה על פעולה משותפת, ושהן תרדנה מהרעיון
הנואל שסוגים של טרור, כמו הטרור הערבי נגד מדינת ישראל, הם קבילים.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא
לשתף!

נא
להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס