ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות ללא תקנה (ג): כל הארץ זרנוגה גימ”ל!

ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות ללא תקנה (ג): כל הארץ זרנוגה גימ”ל!


07.01.2015 16:55
ביהמ"ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות ללא תקנה (ג): כל הארץ זרנוגה גימ"ל! - שמחה ניר - דמגוגיה - מרים נאור - משפט רב מפרקי - אמון הציבור - עילת פסלות - זרנוגה גימ"ל - אורי שוהם - ניל הנדל - אליקים רובינשטיין - יורם דנציגר - שקרים - אידיוטיות - שימוש מניפולטיבי - בג"ץ 8743/14 - פסלות שופטים


שיעור ברמת-גן בהלכות פסלות שופטים: על הברור-מאליו, על הלא-רלוואנטי, על היושר האינטלקטואלי ועל השימוש המניפולטיבי בדברי-אמת



ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה,
שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות ללא תקנה (ג): כל הארץ זרנוגה גימ”ל!

מאמר שלישי בסדרה, בעקבות
פסה”ד בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’:
שיעור ברמת-גן בהלכות פסלות שופטים: על הברור-מאליו, על הלא-רלוואנטי, על היושר האינטלקטואלי ועל השימוש
המניפולטיבי בדברי-אמת

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים –
זה אנחנו!

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

א.     
הקדמה קצרה

במאמר הראשון בסדרה זו, הדנה בפסה”ד בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’
,
תחת
הכותרת אני
לא אידיוט, כבודכם
,
הראיתי כיצד השופטים מציגים אותי כאידיוט, כדי לסמא את
עיניו של הקורא, לבל יראה עד כמה הם מושחתים.

במאמר השני בסדרה הראיתי כיצד השקרן
יורם דנציגר
שופט את עצמו, ומזכה את עצמו – בעניין שכל שופט הגון וישר היה
פוסל את עצמו ביזמתו-הוא, עוד לפני שהוא נתבקש לעשות כן.

במאמר הזה אני רוצה לאחד בין 2 הנושאים, וכדרכי אפתח בתרגיל
אינטלקטואלי.

ב.     
המשל: שופט בימ”ש השלום בזרנוגה
גימ”ל

לצורך התרגיל האינטלקטואלי אצא מארבע הנחות-עבודה
טנטאטיביות:

האחת – הסמכות המקומית הבלעדית בתיק בו עסקינן היא
לבימ”ש השלום בזרנוגה
גימ”ל
, ואין בלתה;

השנייה – כאשר השופט, או בן משפחתו, הם בעלי-דין במשפט, אין
אפשרות להעביר את הדיון למקום אחר, והדרך היחיד למנוע את ישיבתו לדין בתיקים כאלה
היא על ידי בקשת פסלות;

השלישית – תקנות סדרי הדין מאפשרות לבית המשפט לדחות תביעה
“מחוסר עילה” – בלי לקיים דיון כלשהו, ובלי לתת לתובע הזדמנות להראות כי
תביעתו אכן מגלה גם מגלה עילת-תביעה על פי הדין;

והרביעית – הפרקטיקה המקובלת היא שכל כתב-תביעה המוגש לבית
המשפט מועבר, בו-ביום, לידי השופט התורן, והוא מחליט תוך כמה זמן על הנתבע להגיש
את כתב-ההגנה.

וכעת למשל עצמו:

בבימ”ש השלום בזרנוגה גימ”ל מכהנים כמה שופטים,
שאחד מהם נקרא לו השופט ראובן, והוא הבכיר שבהם.

פלוני, התובע, הגיש תביעה כספית נגד השופט ראובן, בגין נזק
שגרם לו בתאונת דרכים: כאשר נהג בלילה כשהוא שיכור, ללא אורות, לא עצר באור אדום,
ופגע ברכבו של התובע.

לכתב התביעה שהגיש צירף התובע, בין השאר, את המסמכים הבאים:
העתק מאושר של דוח התאונה המשטרתי, כולל הודעתו במשטרה של השופט, בה הוא מודה
באשמתו ובאחריותו לתאונה, חוות-דעת של מומחה בדבר הנזק לרכבו של התובע, והעתק
מאושר של תיק בית המשפט, בו השופט מודה באשמתו, ומורשע על פי הודאתו.

כדי לקדם פני האפשרות שהשופט ראובן ידון בתיק, ולנוכח החשש
שהתביעה תידחה ללא שיהיה לו יומו בבית המשפט, כלל התובע בכתב התביעה את ההערה
הזאת:

52.       
אני מבקש שכבוד השופט ראובן לא יישב לדין בתיק הזה, כי הוא
הנתבע.

אני
מציין ומדגיש אין לי כל טענת פסלות כנגד אף אחד מהשופטים החרים בבית משפט נכבד זה,
לאף אחד מהם אין דבר וחצי דבר כנגדי, מעולם לא היה לי כל מגע איתם – לא מקצועי ולא
חברתי – ואני סומך עליהם שיקיימו את מצוות השוויון בפני החוק והמשפט, למרות שמולי,
האזרח, עומד חברם לכהונה, והוא בכיר מכולם.

כעבור שבוע ללא כל החלטה בדבר המועד להגשת כתב-ההגנה, מתחיל
התובע להריח כי משהו מסריח מתבשל, והוא מגיש לבית המשפט בקשה, בה עתר להודיע לו על
“קביעת הרכב אשר ידון בעתירה זמן סביר לפני כל החלטה לגופה של התביעה”,
ובנימוקיה של הבקשה הוא אומר:

בסע’ 52
לכתב התביעה ציינתי כי כבוד השופט ראובן מנוע מלשבת בדין בתיק זה, כי הוא הנתבע
עצמו.

אם אכן יקבע
כבוד השופט ראובן לדון בתיק הזה, מבוקש להמציא לי הודעה על כך, וליתן לי שהות מספקת
להגיש בקשת פסלות.

והנה, כמה מפתיע, בו-ביום מקבל התובע פסק-דין הדוחה את
תביעתו “מחוסר עילה”, והוא בחתימתו של השופט ראובן, בכיר השופטים
בבית משפט השלום בזרנוגה גימ”ל.

לא נתייחס כאן לנימוקי “חוסר העילה”, משום שהדבר אינו
רלוואנטי לענייננו במאמר הזה, אלא רק לתגובתו של השופט-הנתבע לעניין פסלותו מלדון
בתיק, אותה הוסיף בשולי פסק-הדין:

לקראת שחרור
פסק הדין הגיעה לידי בקשתו של התובע לפיה אם אכן אשב אני לדין בתיק הזה, תומצא לו הודעה
על כך, ותינתן לו שהות מספקת להגיש בקשת פסלות.

לנוכח התוצאה
אליה הגעתי – לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה. כמו כן לא מצאתי מקום לפסול את עצמי. אמנם
העותר איננו מתייחס באופן פרטני, אך לדבריו נאמר בסעיף 52 לכתב התביעה כי אני פסול
מלדון בעניינו. עיינתי בהפניה שציין התובע, ואין אזכור כזה באותו סעיף או בסעיף אחר.
בכל מקרה, לא מצאתי עילה שתמנע ממני מלדון בתביעה. פשיטא כי העותר איננו יכול לבחור
הרכב גם על ידי שלילתי מלדון בעניינו. כשם שחובה על השופט לפסול עצמו במקרה המתאים,
כך חובתו לשבת בדין בתיקים האחרים.

נשמע הזוי? “אין אזכור באותו סעיף או בסעיף
אחר”?! – חכו-חכו!

ג.       
הנמשל: מה אמרו שופטי הבג”ץ, לעניין זה,
בפסק-דינם?

בסעיף 52 – 53 להודעה
מס’ 2
,
אשר הוגשה יחד עם העתירה עצמה, אמרתי:

52.      ואכן, זו שעתה הנאה של
הגווארדיה החדשה של ביהמ”ש העליון, משום שלגווארדיה הישנה אין מה לעשות
בעתירה הזאת:

גרוניס –
חבר במשיבה מס’ 1, וגם המשיב מס’ 7;

נאור –
המשיבה מס’ 2;

רובינשטיין
– חבר במשיבה מס’ 1, וגם המשיב מס’ 3;

חיות –
חברה במשיבה מס’ 1, ושותפה עם המשיבה מס’ 2 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתה;

ג’ובראן
– שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

דנציגר –
גם כן שותף עם המשיב מס’ 3 בפסה”ד נשוא ההתנגדות לבחירתו;

פוגלמן –
פסלותו אינה “גלוייה על פני הכתב”, ומשום כבודו לא אפרט כאן יותר מאשר
העובדה שהוא חבר לקנוניה שמטרתה הייתה להוציא אותי ממקצוע עריכת-הדין.

53.      הנה כי כן, עדיין רוב
שופטי ביהמ”ש העליון – כולם מהגווארדיה החדשה – אין להם דבר וחצי דבר כנגדי,
מעולם לא היה לי כל מגע איתם – לא מקצועי ולא חברתי – ואני סומך עליהם שיקיימו
את מצוות השוויון בפני החוק והמשפט, למרות שמולי, האזרח שאינו אהוב במיוחד על
הממסד המשפטי, עומדים חבריהם לכהונה, כולם בכירים מהם.

מבחן לא
קל עומד בפניכם, נכבדי, מבחן אמון הציבור מולו תעמדו לבדכם, חשופים בצריח, כאשר
הגווארדיה הישנה תלך לדרכה.

ובבקשה
לצו-ביניים ועוד
,
אותה הגשתי “לקראת שחרור פסק הדין” (זוכרים את
ההערה בשולי פסק-דינו של כבוד השופט ראובן, מבימ”ש השלום בזרנוגה
גימ”ל
?), ביקשתי, בין השאר:

ב.     
להודיע לעותר על קביעת הרכב אשר ידון בעתירה
(למעט שופט תורן אשר החל לטפל בה – אם היה כזה), זמן סביר לפני כל החלטה אשר
בסמכותו של הרכב בלבד.

שני הנושאים האחרים נגעו לצו-ביניים שביקשתי כדי למנוע את
מינויים הבלתי-הפיך של הנשיאה והמשנה-לנשיאה הבאים של ביהמ”ש העליון, ולצו
איסור הפרסום, אליו נגיע באחד המאמרים הבאים בסדרה זו.

בנימוקי הבקשה פירטתי, לעניין זה:

7.     
בסע’ 52 להודעה מס’ 2 בתיק זה (אשר הוגשה יחד
עם העתירה גופה) נמנו 6 שופטים של בית משפט נכבד זה אשר פסלותם מלדון בתיק זה
“גלוייה על פני הכתב”, ושופט נוסף, אשר פסלותו צריכה הוכחה – והעותר
נכון להרים את הנטל הזה.

8.     
אם אכן יקבעו להרכב הזה מי מאותם השופטים,
מבוקש להמציא לעותר הודעה על כך, וליתן לו שהות מספקת להגיש בקשת פסלות.

ואיך מגיבים השופטים לבקשה הזאת? שורו-שורו:

לקראת שחרור
פסק הדין הגיעה לידינו “בקשה לצו ביניים ועוד” מטעם העותר. לנוכח התוצאה
אליה הגענו – לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה. כמו כן לא מצאנו מקום לשנות את ההרכב שדן
בעניין זה. אמנם העותר איננו מתייחס באופן פרטני, אך לדבריו נמנו – בהודעה שצורפה לעתירה
– מספר שופטים של בית משפט זה שפסולים מלדון בעניינו. עיינו בהפניה שציין העותר, ואין
אזכור כזה באותו סעיף או בסעיף אחר. בכל מקרה, שלושת שופטי ההרכב לא מצאו עילה שתמנע
מהם מלדון בעתירה. כמו כן, בשל מהותה, אין מקום לעכב את ההחלטה. פשיטא כי העותר איננו
יכול לבחור הרכב גם על ידי שלילת שופט זה או אחר מלדון בעניינו. כשם שחובה על השופט
לפסול עצמו במקרה המתאים, כך חובתו לשבת בדין בתיקים האחרים.

שימו לב לטכניקה הדמגוגית המוכרת לנו עד-לזרא: המשפט
הרב-מפרקי,
אותו נפרק לגורמיו, אחד-אחד:

לקראת שחרור
פסק הדין הגיעה לידינו “בקשה לצו ביניים ועוד” מטעם העותר.

אכן, פתיחה מינורית, ממש מתחייבת, אבל גם מסתירה את מה
שנראה להלן, אותו השופטים לא מגלים.

לנוכח התוצאה
אליה הגענו – לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה.

אכן, ככל הנוגע לצו-הביניים המעכב את מינויים של נאור
ורובינשטיין הבקשה אכן כבר לא אקטואלית, “לנוכח התוצאה”, אבל בהעדר
הבהרה לעניין הקשר בין המבוקש לבין התוצאה, הדבר נקשר אוטומטית ל”כמו
כן” הבא מיד, כהמשך “טבעי” ל”לא מצאנו”:

כמו כן לא
מצאנו מקום לשנות את ההרכב שדן בעניין זה.

יופי, אחרי ש”סגרנו” גם את עניין ההרכב, מגיע
ה”הסבר”:

אמנם העותר
איננו מתייחס באופן פרטני, אך לדבריו נמנו – בהודעה שצורפה לעתירה – מספר שופטים של
בית משפט זה שפסולים מלדון בעניינו.

סליחה? קראתי נכון?!

האם בסע’ 52 הנ”ל לא התייחסתי “באופן פרטני”
לשבעה שופטים מסויימים, תוך נקיבה בשמותיהם, ונימוקי הפסלות הספציפיים לכל
אחד ואחד מהם? ומה זה “לדבריו (של העותר) נמנו – בהודעה שצורפה לעתירה
…”? האם ההפנייה לסעיף 52 להודעה היא בגדר “לדבריו נמנו”, או
בגדר עובדה הנמצא בתיק, שחור-על-גבי-לבן?!

ושוב נשאלת השאלה: איך הם לא מתביישים לשקר ממרומי
המקפצה, ובמצח נחושה?

אבל זה עדיין לא גודש את סאת השקרים-מהמקפצה, כי יש להם
עוד, ובמצח נחושה עוד יותר:

עיינו בהפניה
שציין העותר, ואין אזכור כזה באותו סעיף או בסעיף אחר.

תגידו לי, חלאות-אדם,
האם לא למדתם בבצפר היסודי לספור עד 52, או שאין גבול לשקרנות שלכם?!

ולקראת ה”פינאלה”:

בכל מקרה,
שלושת שופטי ההרכב לא מצאו עילה שתמנע מהם מלדון בעתירה.

נו, אם הם היו אומרים אכן, יש (או: ייתכן שיש) ממש בטענות
העותר באשר לחלק מהשופטים, אבל, לגבי השופט דנציגר, שהוא היחיד בהרכב הזה
אשר נמנה ברשימת-השבעה אשר בסע’ 52 להודעתו, לא מצאנו עילת פסלות … לו היו
השופטים אומרים כך, אפשר היה לקבל זאת, או שלא לקבל, אבל בכך הם היו פותחים פתח
לפסלות שופטים גם בעתיד, וממילא גם לביקורת שיפויטית על הליכי בחירת השופטים, ומשם
הדרך קצרה גם לביקורת שיפוטית על מערכת המשפט עצמה.

והנה, הם רצים “לגמור מהר” כדי לרוץ “לספר
לחבר’ה”:

כמו כן,
בשל מהותה, אין מקום לעכב את ההחלטה.

ואולי תגיד לי על איזו החלטה אתם מדברים?

ולמי ששכח, בא ה”כאילו” מובן-מאליו אשר בא
“לסגור את הקצוות”:

פשיטא כי
העותר איננו יכול לבחור הרכב גם על ידי שלילת שופט זה או אחר מלדון בעניינו.

וזו כבר קביעה כללית האומרת שאם גרוניס, נאור,
ורובינשטיין, המשיבים מס’ 7, 2 ו-3, היו מהווים את ההרכב הדן בעתירה כנגד עצמם, לא
היה בכך כל פסול.

ממש נהדר … כל הארץ זרנוגה גימ”ל!!!

אבל כדי שלא נרגיש איך הם עובדים עלינו, הרי הסיום:

כשם שחובה
על השופט לפסול עצמו במקרה המתאים, כך חובתו לשבת בדין בתיקים האחרים.

ומה זה אם לא הטכניקה הדמגוגית העושה שימוש
מניפולטיבי בדברי-אמת
?
מי בכלל חולק על העיקרון הזה, ומה הרלוואנטיות שלו
לענייננו? האם הוגש בתיק זה ערעור על החלטה של שופט לפסול את עצמו, כאשר – לפי הנטען
– הוא לא היה רשאי לעשות כן? מה זה השטויות הזה?!

ואגב, לפי סעיף קטן (א1)(2) לסעיף 77א’ לחוק בתי המשפט,
שכותרתו היא “עילות פסלות”, “שופט לא ישב בדין בידעו ש … יש לשופט
… ענין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו …”, אבל סעיף קטן (א3) מסייג את
המניעה הזאת, וקובע כי “על אף האמור בסעיף קטן (א1)(2), שופט רשאי לשבת בדין אם
העברת הענין לכל שופט אחר לא תשנה את עילת הפסלות”, וזה אומר שאם כל השופטים כולם
קיבלו שוחד מאחד הצדדים, או שלכל השופטים כולם יש “עניין ממשי בהליך או
בתוצאותיו”, הפסלות האינדיווידואלית של כל השופטים מכשירה את כולם!

נו, טוףףףף … זה היה יכול להיות מרתק אם השופטים אכן
היו אומרים את זה, אבל – כמה חבל, כמה עצוב! – הם לא אמרו את זה.

ד.     
תזכורת: שופטים נכבדים, אני לא אידיוט כמו שאתם
מנסים להציג אותי!

כפי שהזכרתי בפתח הדברים, לעיל, במאמר הראשון בסדרה זו, הדנה בפסה”ד בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’
,
תחת
הכותרת אני
לא אידיוט, כבודכם
,
הראיתי כיצד השופטים מציגים אותי כאידיוט, כדי לסמא את
עיניו של הקורא, לבל יראה עד כמה הם מושחתים.

אבל זו הייתה רק “דגימת אקראי” של
ה”סחורה” הקלוקלת שלהם, וכאן הם באים ללמד אותי “הלכות פסלות
שופטים”, רק שהם לא מביאים בחשבון שאני ותיק מהם, מכל אחד ואחד מהם,
במקצוע המשפט, ומשהו בכל זאת למדתי, לפני שרובם עוד לא עמדו על סף הבצפר העממי.

כן, שופטים מושחתים, מטומטמים וערלי-לב: בניגוד למה שאתם
מציגים אותי, אני דווקא יודע שבעל-דין אינו יכול לבחור את שופטיו, ואני
דווקא יודע ש”כשם שחובה על השופט לפסול עצמו במקרה המתאים, כך חובתו לשבת בדין
בתיקים האחרים”, אבל כאשר בעל-דין נוקב בשמו של שופט פלוני, או בשמם של מספר
שופטים, וטוען לפסלותם, שופט-שופט אינדיווידואלית, הרי שיש כאן טענת-פסלות, או
טענות-פסלות, אשר יש לדון בהן לגבי כל שופט ושופט אינדיווידואלית, ולהחליט אם
לקבלן או לדחותן, והניסיון שלכם להציג טענות פסלות אינדיווידואליות כנגד מספר שופטים
כאילו הן “בחירת הרכב” ע”י הטוען לפסלות הינן איוולת ורעות-רוח.

אמור מעתה: לא אני הוא האידיוט, אלא דווקא אתם.

ואגב “בחירת ההרכב”: לפי סעיף 27(א) לחוק בתי
המשפט, מי שקובע את “השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני”, הוא נשיא
בית המשפט העליון, ולפי סע’ 29(ג) לאותו חוק “נשיא בית המשפט העליון רשאי לאצול
מסמכויותיו למשנה לנשיא”.

אני בטוח שקביעת ההרכבים, כולל ההרכב שחתום על פסה”ד
בתיק זה, נעשתה כדין, שהרי אצלכם הכל נעשה כדין, ואם היא נעשתה כדין, הרי שקביעת
ההרכב בתיק הזה נעשתה ע”י הנשיא (המשיב מס’ 7), או ע”י המשנה-לנשיא
(המשיבה מס’ 2), והשאלה היא מדוע למשיבים מותר לקבוע את ההרכב, ואילו לעותר אסור
אפילו להעלות טענת פסלות.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”
*לסגור את לשכת עורכי
הדין
*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף
הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק אותו לאיראנים
איך נפטרנו מאשר גרוניס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר