מהנעשה בעולם החדש – סתיו 2014

ימי אובאמה האחרונים *** בחירות הביניים לקונגרס *** מי
יהיה הנשיא הבא של ארה”ב?

ד”ר ישראל בר-ניר

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

א.  ימי אובאמה האחרונים

רצח של
אדם אחד הוא טרגדיה, טבח של מאות אלפים זו סטטיסטיקה.

רצח של עיתונאי אמריקאי גרם לסערת רוחות חסרת תקדים
באמריקה. אפילו אובאמה, שבדרך כלל איננו נותן לאירועי היום יום לשבש את סדר היום שלו,
הרגיש חובה להפסיק את משחק הגולף שלו למספר שעות, ולהתייצב בפני המיקרופון על מנת לגנות
את האירוע.

טבח של כ 200,000 אזרחים, המתרחש מזה שנתיים בסוריה, לא “הזיז”
לאובאמה. אפילו ההסלמה לשימוש באמצעי לוחמה כימיים בידי הרודן הסורי לא השפיעה
עליו, למרות הצהרתו שהשימוש בגז יהיה “קו אדום” עבורו.

זו הוכחה נוספת לכך שסטאלין, לו מיוחסת האמרה שבראש הפרק,
צדק.

הבעיה היא הרבה יותר רחבה. אופן טיפולו של אובאמה בסכנת
הדאע”ש (ISIS) איננו חריג, הוא המשך קונסיסטנטי להתנהגותו
מהיום הראשון בו הוא נכנס לבית הלבן. את “דוקטרינת אובאמה” אפשר למצות
במשפט אחד – צמצום מירבי של מעורבותה של ארה”ב בזירה הבינלאומית.

פועל יוצא מהדוקטרינה הזאת הוא התעלמות מהתפתחויות שהן
במהותן קריאת תגר על מעמדה של ארה”ב כמעצמה מס’ 1. אובאמה מסתפק בגינויים
מילוליים לגילויי התוקפנות של פוטין ו/או של סין. את הופעת ארגון דאע”ש,
הגירסא היותר רצחנית של אל-קעידה, על הבמה, אובאמה הגדיר בזלזול כארגון של
“חובבנים מתחילים” (הביטוי המקורי בו אובאמה נקט – Jay Vees –
לקוח מעולם הספורט האמריקאי וקשה לתרגם אותו לעברית). כאשר התברר שהתואר חובבן
מתאר את אובאמה יותר מאשר את ארגון דאע”ש, תעשיית הספין של הבית הלבן נכנסה
להילוך גבוה על מנת לשכנע את הציבור שאובאמה התכוון בעצם לארגון אחר ולא לדאע”ש.

אובאמה הצהיר שכל אלה אינם מהווים איום ישיר או מידי על
ארה”ב. מה כן יהיה איום שיוציא את אובאמה משלוותו? מגא פיגוע במרכז מנהטן. זה
מזכיר את דבריו של אחד ממנהיגי הציונות, מקס נורדאו, עם הופעת הסממנים הראשונים
לעליית הפאשיזם/נאציזם באירופה בשנות ה 20 של המאה הקודמת, יהודי לא לוקח מטריה
כשהשמיים מעוננים, הוא ממתין לשבר ענן שירטיב אותו עד לשד עצמותיו. במלים
פשוטות, גישתו של אובאמה לניהול משברים היא שאם זאת לא קטסטרופה אפשר לשבת בשקט
ולהמתין עד שהמשבר יהפוך לקטסטרופה.

במאמר מוסגר, המשפט הזה מתאים גם לתגובותיה של ממשלת ישראל במבצע
צוק איתן ובמבצעים קודמים ברצועת עזה.

יחסו של אובאמה לאיומים מזכיר את אמרתו של מלך צרפת, לואי ה
14, “אחרי המבול”. העתיד לא מעניין אותו. כשהעתיד יגיע, מי שהוא אחר
יישב בבית הלבן וזו תהיה בעיה שלו. במאמר מוסגר, אמרה אחרת של לואי ה 14 –
“המדינה זה אני” גם היא מתארת היטב את התנהלותו של אובאמה.

ע”פ חוקת ארה”ב הנשיא הוא המפקד העליון (Commander in Chief) של הכוחות המזויינים. התפקיד הזה תופס את המקום הראשון ברשימת התפקידים
המפורטת בחוקה. דווקא את התפקיד הזה אובאמה רואה כמטרד. כאשר הוא נדרש לנקוט
ביוזמה כל שהיא בתחום מדיניות החוץ והביטחון של ארה”ב הוא עושה זאת כמי שכפאו
השד. בדרך כלל הוא מסתפק בנאום לאומה (רטוריקה תמיד הייתה הצד החזק שלו). לעתים, על
מנת לצאת ידי חובה, הוא נוקט בצעד סמלי כמו מינוי של “צר” (Czar) או וועדה כדי שיהיה על מי לגלגל את האחריות בבוא העת. עיקר זמנו
ומאמציו בימים אלה מוקדשים לגיוס כספים עבור המפלגה. למרות הירידה העצומה שחלה
במעמדו, גיוס כספים נשאר תחום בו אובאמה מצטיין כבעבר.

ארה”ב ניצבת בימים אלה בפני שני משברים רציניים –
עליית כוחו של ארגון דאע”ש ומגיפת האבולה. אופן הטיפול של אובאמה במשברים האלה
איננו שונה מטיפולו במשברים קודמים. הוא איננו לוקח אחריות, הוא נוקט בצעדים חסרי
משמעות ומחפש אשמים עליהם אפשר לגלגל את האחריות. לא חלה כל ירידה בקצב נסיעותיו לגיוס
כספים.

ניהול המלחמה לעצירת דאע”ש ע”י אובאמה הוא דוגמא
אופיינית. מהמשרד הסגלגל בבית הלבן הוא מנסה להפעיל בשלט רחוק קואליציה ווירטואלית
של מדינות שאמורה לשחרר את ארה”ב מהצורך לשלוח צבא להילחם על הקרקע (boots on the ground). עבור מרבית המדינות בקואליציה השתתפותן בקואליציה היא צעד סמלי
בלבד, מה גם שלרובן אין כוח צבאי שיכול להוות יריב של ממש ללוחמי דאע”ש
(אינני סופר את בריטניה ו/או את צרפת שהודיעו מראש שאין להן כל כוונה לשלוח צבא
לאזור). המדינה היחידה בקואליציה שיש לה צבא שביכולתו להתמודד עם הדאע”ש היא
טורקיה, אבל לה יש אג’נדה משלה, אג’נדה שלא בהכרח תואמת את האינטרסים של
ארה”ב.

הטיפול של אובאמה בסכנת מגיפת האבולה הוא ממש שערוריה. אפשר
למזער את הסכנה באמצעות צעד אדמיניסטרטיבי פשוט – להגביל זמנית את כניסתם של אנשים
ומטוסים מארצות אפריקה בהן המגיפה משתוללת לנמלי התעופה של ארה”ב. אבל לאסור
על כושים מאפריקה להיכנס לארה”ב? איך, במאה ה 21, אדם ליבראלי יכול להסכים לצעד
“גזעני” כזה?

יש צדק בטענתם של המתנגדים לדרישה לסגירת נמלי התעופה של
ארה”ב שלא בטוח שצעד כזה ימנע לחלוטין את הסכנה. אבל מאחר ולהזיק זה לא יכול,
מדוע להסתכן?

כך, למען הפוליטיקה התקינה, אוכלוסיית ארה”ב נחשפת לסכנה
קיומית ממשית של מגיפה שלמערכת הבריאות של ארה”ב עדיין אין כלים מתאימים להתמודד
אתה. מחבל מתאבד לא חייב לשאת חומרי נפץ על גופו. אפשר להשיג תוצאות לא פחות
קטלניות באמצעות נשיאת נגיפים של מחלות מדבקות. מה גרם להיעלמותה של מרבית האוכלוסיה
האינדיאנית באמריקה?

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. על מנת להפגין שהוא ער לסכנה, אובאמה
מינה ביורוקרט, עו”ד בהכשרתו, מהמערכת הפוליטית, שינהל את המאבק בסכנת מגיפת
האבולה. לא ברור מה הן סמכויותיו ומה בדיוק יהיה עליו לעשות. אבל העיקר שבשעת
הצורך יהיה על מי לגלגל את האחריות. מנקודת מבטו של אובאמה, המשימה כרגע היא לעבור
את השבועות שנותרו עד לבחירות הביניים בשלום.

מנגנון ההדחקה המאפשר לאובאמה להתנתק ממעורבות ונשיאה
באחריות לביצוע תפקידיו השונים, נעצר כאשר מדובר בארץ הקודש. כאן אין לאובאמה כל
מעצורים. את יחסו של אובאמה למגוון הבעיות אתן עליו להתמודד אפשר למצות במשפט אחד –
אדישות ושוויון נפש לפוטין, לסין ו/או לדאע”ש, זעם בלתי נשלט כלפי ישראל.

טיפולו של אובאמה בסכסוך הישראלי ערבי מזכיר אדם הסובל מהפרעה
טורדנית כפייתית – OCD (Obsessive Compulsive Disorder). מספיק שיהודי
יסגור מרפסת בירושלים כדי שאובאמה יקבל קריזה ויתחיל לדבר על “סכנה קיומית
לשלום העולם”. בנאום בעצרת האו”ם אובאמה מודה שזאת הייתה טעות לראות את
הסכסוך הישראלי ערבי כמקור כל הרע בעולם (זה לא בא לו בקלות, כי להודות בטעות זה
לא ב DNA שלו). אבל זה לא מונע ממזכיר המדינה, ג’והן קרי, להצהיר שנהירתם
של המוני צעירים מוסלמיים להצטרף לשורות דאע”ש היא בגלל שישראל מסרבת לקבל
את תכתיביו של אבו מאזן להסדר מדיני.

לאור הנזק שהוא גורם צריך להרחיב את הדיבור על מעלליו של
קרי, אם כי חשוב לזכור שזה לא קרי. קרי הוא בסך הכל שליח – קול אדונו (His Master’s Voice). הצהרותיו האחרונות של קרי לא היו פליטות פה או דיבורים לשם
אמירה בלבד. הן גם לא היו כאלה בעבר. התנצלויות שבאו בעקבות דבריו של קרי, אם
בכלל, לא אמרו הרבה, ובמרבית המקרים חיזקו את הדברים המקוריים. כל מילה בהצהרותיו
של קרי נשקלת היטב תוך ידיעה ברורה לנזק שהיא תגרום. על מנת למקסם את האפקט, יש מי
שדואג להדליף את דבריו של קרי לתקשורת, גם כאשר הם נאמרים בדיונים סגורים “לא
לפרסום”. כשקרי אמר שסירובו של נתניהו לקבל את תכתיביו של אבו מאזן יביא
לחידוש האינתיפאדה ע”י הערבים, הערבים שמעו והבינו מה מצפים מהם. את התוצאות
ראינו בקיץ האחרון. כשקרי אמר שסירובו של נתניהו לקבל את תכתיביו של אבו מאזן יביא
לכך שישראל תנודה ע”י העולם, העולם שמע והבין מה מצפים ממנו. את התוצאות
רואים ביוזמות האיחוד האירופי להחרים מוצרים ישראליים ולהטיל עליה סנקציות,
בהתגברות מסע החרם של ארגונים לא ממשלתיים – ה BDS ובגל
ההכרות של מדינות האיחוד האירופי במדינה פלשתינאית.

ישראל לא תלקק דבש בשנתיים שנותרו לאובאמה בבית הלבן. אחרי
בחירות הביניים אובאמה ירגיש את עצמו חופשי לעשות ככל העולה על רוחו.

ב.  בחירות הביניים לקונגרס

בעוד פחות משלושה שבועות, ב 4 בנובמבר, תתקיימנה
בארה”ב בחירות לקונגרס. כל חברי בית הנבחרים (435) ושליש מחברי הסנאט (33)
עומדים לבחירה. בנוסף יש עוד שניים או שלושה סנאטורים שהחליטו לפרוש. לפי כל
התחזיות הרפובליקנים יישמרו על הרוב שלהם בבית הנבחרים ואולי אף יגדילו אותו. כל
העיניים נשואות לסנאט. כרגע יש לדמוקרטים רוב קטן בסנאט. הרפובליקנים זקוקים לשישה
קולות כדי שהשליטה תעבור אליהם. מנקודת מבט סטטיסטית לרפובליקנים יש יתרון, כי
מתוך 33 הסנאטורים שצריכים להיבחר מחדש 22 הם דמוקרטים שכמחציתם מייצגים מדינות שהן
רפובליקניות באופיין. ניצחונם ב-2006 היה תוצאה של גל ההתלהבות שליווה את בחירתו
של אובאמה. הגל הזה דעך מזמן. כל התחזיות מצביעות על ניצחון של הרפובליקנים
בבחירות לסנאט, והשאלה היא רק באיזה פער. בדרך כלל אינני נותן אמון רב בתחזיות של
מומחים, אבל לא זכור לי מצב בו הייתה תמימות דעים כזאת לגבי התוצאות בכל המשאלים
והתחזיות. אני מקווה שלא תהיה הפתעה של הרגע האחרון.

בדרך כלל, בבחירות ביניים בהן לא בוחרים נשיא, ההצבעה נקבעת
ע”פ שיקולים מקומיים ולמתרחש בזירה הבינלאומית אין השפעה רבה על שיקוליו של
הבוחר. אחוזי ההשתתפות בבחירות ביניים נמוכים לעומת אלה של בחירות בהן נבחר נשיא. לכן,
גם כאשר הנשיא איננו סיפור הצלחה, הרבה מועמדים לקונגרס ממפלגתו נבחרים למרות אי
שביעות רצון מהנשיא כי הציבור המקומי לא רואה בבחירות מבחן לנשיא או למדיניותו. זאת
מסורת שבבחירות ביניים המפלגה השולטת בבית הלבן מאבדת מכוחה.

הפעם המצב קצת שונה. המראה של אמריקאי שראשו נערף מול
מצלמות הטלוויזיה זעזע את הציבור האמריקאי וגרם לכך שגם לנעשה בזירה הבינלאומית יש
מידה מסויימת של השפעה על ההצבעה. המנהיגות הכושלת של אובאמה בחזית הזאת עולה
לכותרות, והטיפול הכושל שלו בסכנת האבולה עוד מגביר את הרושם של נשיא אובד עצות. בנוסף
על כך, אובאמה טרף את הקלפים בכך שהוא מצהיר כמעט בכל אחת מהופעותיו “אומנם
אני לא עומד לבחירה הפעם, אבל המדיניות שלי עומדת למבחן”. זה הדבר האחרון
שחברי הקונגרס העומדים להיבחר רוצים שציבור הבוחרים ישמע.

מה שמקשה על חיזוי של תוצאות הבחירות היא התופעה של קלקלנים
(Spoilers) – מועמדים קיקיוניים שנכנסים למערכת הבחירות בידיעה ברורה שאין
להם סיכוי. במדינות או באזורי בחירה בהם המאבק הוא צמוד, קלקלן כזה, שמושך כמה
מאות קולות, יכול להפוך את הקערה על פיה ולשנות את תוצאות הבחירות. המקרה הידוע
ביותר הוא המאבק בין אל גור ובוש הבן בפלורידה, בבחירות של שנת 2000, בו בוש ניצח
בפער זעום. רלף נאדר, שייצג מפלגה של בלתי תלויים, “משך” כ 30,000 קולות
שרובם היו של מצביעים דמוקרטים פוטנציאליים. אלמלא נאדר, אל גור היה זוכה בבחירות.

ג.   מי יהיה הנשיא הבא של
ארה”ב?

להתנבא על תוצאות של בחירות, במיוחד כשנותרו עוד למעלה
משנתיים עד למועד הבחירות, נשמע קצת מגוחך. אבל התקשורת האמריקאית עוסקת בנושא
כאילו הבחירות לנשיאות עומדות להתקיים מחר. למרות שהיא עדיין לא הצהירה באופן רשמי
על מועמדותה, מערכת הבחירות של הילארי קלינטון כבר מתנהלת במלוא התנופה.

אם להאמין לתקשורת הממוסדת, הבחירות מיותרות. הנשיאה הבאה
של ארה”ב תהיה הילארי קלינטון. הבעיה היא שזה בדיוק מה שאותה תקשורת אמרה בתחילת
2006, כשהחל המרוץ לבחירות של 2008. התקשורת, כולל עיתונים כמו הניו יורק טיימס, הכתירה
את הילארי כנשיאה הבאה של ארה”ב. המונח בו הם השתמשו אז לתאר את הילארי
קלינטון, היה shoo in (“זוכה על בטוח”). אף אחד לא התייחס
ברצינות לאיזה סנאטור שחור אלמוני ממדינת אילינוי, שהיה בתחילת דרכו בזירה
הפוליטית. היתר הוא היסטוריה.

להתחלה מוקדמת של מערכת בחירות יש יתרון אבל יש גם סיכון. מצד
אחד המועמד יכול לפתוח פער שמועמדים אחרים יתקשו לסגור אותו, אבל בה בעת קיימת
האפשרות שלמועמד המוביל “ייגמר האוויר”, וכאשר תגיע התקופה הקובעת, ערב
הבחירות, לא יישאר לו מה “למכור” לציבור המצביעים. אפשר לעשות הקבלה בין
מערכת בחירות ומרוץ מרתון שנמשך 42 ק”מ. מתחרה שמשקיע את מירב מאמציו ב-2 – 3
הק”מ הראשונים יכול לפתוח פער גדול מול המתחרים האחרים, אבל סיכוייו להגיע
לקו הגמר כשהוא מוביל, קלושים, גם אם הוא לא ינשור בדרך.

היתרון העיקרי של הילארי קלינטון הוא שהיא דמות מוכרת ברמה
ארצית. ארה”ב היא ארץ גדולה, ורוב האוכלוסיה איננו מתעניין בפוליטיקה. אמריקאי
ממוצע יודע בקושי את שמות הסנאטורים של מדינתו. רבים לא יודעים מי הנציג של המחוז
שלהם בבית הנבחרים. בתור מזכירת המדינה לשעבר ובתור אשת נשיא לשעבר, הילארי לא
צריכה לבנות את התדמית שלה. כל מועמד שיקרא עליה תגר, דמוקרט או רפובליקני, יצטרך
להשקיע הרבה מאמץ (וכסף) כדי לבנות תדמית ציבורית ברמה דומה. כרגע לא נראה באופק
מועמד רפובליקני שיוכל להביס אותה. זה היה גם המצב לפני שמונה שנים. מאחר וגם בין
הדמוקרטים לא נראה שמי שהוא ינסה להציג את מועמדותו מולה, הילארי לפחות לא תצטרך
לנהל מאבק מייגע בתקופת הפריימריס.

לעומת זאת ישנם מספר חסרונות שיכולים להביא לכשלונה של
הילארי. אני יוצא מההנחה שיימצא מועמד רפובליקני בעל שיעור קומה. למראית עין,
עובדת היותה אישה מבטיחה לה תמיכה של הנשים, אבל להנחה שקולות הנשים הם
“בכיס” של הילארי קלינטון רק בגלל שהיא אישה אין כל בסיס של ממש. לשם
השוואה, למעלה מ-95% מציבור המצביעים הכושים הצביעו עבור אובאמה. בקושי 50% מהנשים
הצביעו עבור הילארי קלינטון בפריימריס של הדמוקרטים ב 2008. זה לא סוד שהיא לא
בנתה את הקריירה הפוליטית שלה בכוחות עצמה, ושאם שם המשפחה שלה לא היה קלינטון היא
אפילו לא הייתה מגיעה לסנאט. זו לא בדיוק התדמית של אישה שהפמיניסטיות היו רוצות לראות
כמייצגת אותן.

ב-2016 תסתיימנה שמונה שנים בהן הבית הלבן היה בידי המפלגה
הדמוקרטית. מאז שהתקבל התיקון לחוקה המגביל את מספר הפעמים שנשיא יכול להיבחר, בסוף
שנות ה 40 של המאה הקודמת, אף מפלגה לא זכתה לשלוט בבית הלבן יותר משתי פעמים
ברציפות. החריג היחיד היה בוש האב שנבחר אחרי שתי תקופות כהונה של ריגאן (בוש האב
גם היה המקרה הראשון אחרי 150 שנה שסגן נשיא נבחר אחרי שהנשיא שקדם לו סיים את
כהונתו).

תמיד יש פעם ראשונה, ובהחלט ייתכן שהילארי “תשבור”
את המסורת, בייחוד אם הרפובליקנים לא יעמידו נגדה מועמד בעל שיעור קומה. הילארי תתקשה
למחוק את עברה כחלק מממשל אובאמה. העובדה שרבים יראו בבחירתה “קדנציה שלישית
של אובאמה” עשויה להיות לה לרועץ. כמו כן אין להילארי שום הישג בזכות עצמה עליו
היא יכולה להצביע. ה”הישג” היחיד שלה כמזכירת המדינה הוא שזה שהחליף
אותה הוא יותר גרוע ממנה.

ככל שמתקרב מועד סיום כהונתו של אובאמה הארוגנטיות שלו
גוברת, ומידת הזלזול שלו במבנה החוקתי של מערכת השלטון בארה”ב עולה לשיאים
חדשים. מורת הרוח מהתנהגותו בקרב הציבור נמצאת בעליה מתמדת וזה כולל גם רבים
מהמחנה שלו. זה וודאי לא יקל על המועמד הדמוקרטי ב 2016, מי שזה לא יהיה. לאובאמה
היה ויש יתרון אחד – הוא תועמלן בחירות מעולה. הילארי קלינטון היא לא בליגה שלו. היא
מסתבכת, נכשלת בלשונה ומאבדת שליטה. זה קורה לה כבר עכשיו, כשברוב הראיונות אותם
היא נותנת, המראיינים הם מהצד “שלה”. מעניין יהיה לראות אותה מתמודדת עם
מראיינים עוינים.

כחלק ממסע הבחירות של הילארי, רשת הטלוויזיה CBS מקרינה כעת סדרת
טלוויזיה חדשה בשם מזכירת המדינה (Madame Secretary) שאמורה לתאר
את הישגיה של הילארי כמזכירת המדינה – כמובן שבאופן רשמי אין שום קשר בין הסדרה
והילארי, וגם העיתוי הוא מקרי בלבד. בתור מותחן פוליטי זאת סדרה לא רעה, אם כי
ראיתי כבר מותחנים יותר מוצלחים. כתעמולת בחירות, הבעיה היא שהדמות המתוארת
בטלוויזיה היא כל מה שהילארי לא הייתה בעת שכיהנה בתפקיד מזכירת המדינה.

הילארי קלינטון הודיעה שהיא תפרסם את ההחלטה אם להציג את
מועמדותה לנשיאות, בינואר 2015. כנראה שהיא ממתינה לראות מה יקרה בבחירות הביניים
בנובמבר הקרוב. כל התחזיות מצביעות על ניצחון רפובליקני והשאלה היא אם זה יהיה על
חודו של קול או שהדמוקרטים יובסו בגדול. דעתי האישית היא שאם תוצאות הבחירות תהיינה
תבוסה מוחצת לדמוקרטים, הילארי לא תכנס לזירה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס