“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

רשת האתרים של קימקא

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

31.10.2013

א י ש י ת

לכבוד

הגב’ ענת הר-אבן

היועצת המשפטית

רשות האכיפה והגבייה

ירושלים

נכבדתי,

הנדון: סגניתך הבכירה עו”ד ענת ליברמן, ושיטת
ה”סולמית” – שחיתות ברשות האכיפה והגבייה

הקדמה

איננו יודעים מהי מידת הכפיפות של הגב’ ליברמן אליך, ואם
התואר “סגנית בכירה ליועצת המשפטית” הוא רק מעין “דרגה אישית”
התלוייה בכישורים, בוותק ובתקנים הפנויים, ומשפיעה על השכר, כמובן, או שהיא באמת
סגניתך, כפופה לך לכל דבר ועניין, וכל מה שהיא עושה הוא באחריותך האישית – ולא רק
ה”מוסדית”.

מכל מקום, וכל עוד לא גרסת אחרת, אנחנו רואים אותך אחראית
על הגב’ ליברמן – הן מוסדית והן אישית, ומעתה לא תוכלי להגיד לא ידעתי, לא שמעתי,
ליברמן היא עצמאית בתחומה, וכו’.

מכל מקום – גם אם ליברמן היא “עצמאית בתחומה”,
וגם אם לך אין שום מושג בתחומים בהם היא עוסקת (וזה בהחלט אפשרי, וגם קיים), הרי שמהרגע
הזה את מוחזקת כיודעת, ואם תצטרכי ללמוד את הנושא – חזקה עליך שתלמדי.

ביום 12.8.2013, במסגרת פעילותנו העיתונאית ושליחותנו
הציבורית, שלחתי לגב’ ליברמן את המכתב
המצורף, והיא לא טרחה לענות לי (וגם לא לתבוע אותי על הוצאת לשון הרע על הפרסום
אליו קישרתי מאותו המכתב, בו אמרתי כי אני מכיר את ה”הסברים” שלה, “אבל
אין לי נקודה ארכימדית כדי לדעת אם היא נאיבית ומטומטמת אשר אינה מבינה מה
נעשה מתחת לסינרה, או מושחתת, אשר משתפת פעולה עם הגנבים, ומחפה עליהם (ללא
תמורה?!)”.

את יכולה לנהוג כמוה, ולהתעלם ממכתבנו, אבל אז אנחנו נפרסם
את מה שאנחנו מבינים, ואת תצטרכי לבחור בין נבלה (לשתוק) לבין טריפה (לתבוע אותנו,
ולהסתכן בכל הכרוך בכך).

אז מוזמנת להשיב לנו תוך שבעה ימים, ואם תוותרי על הזכות
הזאת, אנחנו נשלים את התחקיר, ונפרסם את מימצאינו ללא תגובתך. אם תיזקקי ליותר
זמן, אנחנו מוכנים לעכב את פרסום התחקיר, ובלבד שתבקשי זאת בתוך אותם שבעת הימים.

נקודת
המוצא שלנו

נקודת המוצא ממנה אנחנו יוצאים היא ההנחה שכונס הנכסים אשר
מונה בתיק הוצל”פ הוא “זרועם הארוכה” של לשכת ההוצל”פ ו/או
רשם ההוצל”פ, ואם את סבורה אחרת – תקני אותנו, ובכך יסתיים הויכוח בינינו,
וייפתח במקומות אחרים.

אם מקובלת עליך ההנחה הזאת, באה ההנחה הנגזרת ממנה, והיא
שכל כסף שקיבלה אותה “זרועה ארוכה” נחשבת, עם קבלתה, כאילו התקבלה בלשכת
ההוצל”פ, בין אם הכונס העביר בפועל את הכסף ללשכה, בין אם דיווח ללשכה, בין
אם לא עשה אף אחד מהדברים האלה.

כדי להבהיר לך את המשמעות המשפטית של ההנחה הזאת, אתן לך
דוגמה: כונס נכסים אשר מונה בתיק הוצל”פ מוכר את הנכס, מקבל את תמורתו, ופונה
לדרכו. אנחנו לא יודעים לאן הוא התכוון ללכת עם הכסף (ללשכת ההוצל”פ, לבית
הזוכה, לבנק הפרטי שלו, או לנתב”ג כדי להיעלם לעולמי-עד), משום שמיד מתנפלים
עליו ליסטים חמושים, הורגים אותו ובורחים עם הכסף (כדי לפשט את הדוגמה נניח שסכום
הגבייה הוא בדיוק כסכום החוב, לרבות תשלומים נלווים, כגון אגרות והוצאות, ושהכונס
אינו ב”כ הזוכה).

כעת החייב מבקש זיכוי על הסכום שהתקבל ממכירת הנכס, והזוכה
גם הוא מבקש את כספו, וגם הוא, כמו החייב, טוען שהכונס הוא “זרועה
הארוכה” של לשכת ההוצל”פ. הוא טוען זאת לא רק משום שהוא רוצה את המגיע
לו בהקדם האפשרי, אלא גם משום שלחייב אין נכסים נוספים מהם הוא יכול להיפרע (וכן
גם לעזבונו של הכונס עצמו).

אוסיף עוד שהערבות העצמית – שאתם, בחוסר-אחריות, מסתפקים בה
– מתה יחד עם הכונס (והוא הדין גם במקרה בו הכונס נשאר בחיים, אבל נעשה
חדל-פירעון).

בחוסר-אחריות כפול ומכופל, משום שאם כונס אחד מנהל במקביל
מאה כינוסים, נניח 300,000 שקל בממוצע לכל כינוס, 30 מיליון ביחד (ובמקרים של
“כינוס יתר” – הרבה יותר), והוא בורח מהארץ עם כל הכספים – כבר היו מקרים כאלה, כולם,
כנראה, עורכי-דין שאתם נותנים בהם אמון עיוור מיוחד – מה תעשה המדינה במקרים
כאלה?

כאשר החייב דורש את עודפי-הגבייה (אם תקבולי הכינוס עלו על
החוב והתוספות), האם תטענו כי the
loss lies where it falls, ומערכת
ההוצל”פ “לא בעסק”? אז יש לי הפתעות בשבילך: בית המשפט יזרוק
אתכם מכל המדרגות, והטענה ש”בתיק ההוצל”פ אין כסף, וממילא להוצאה לפועל
אין מה להשיב לחייב” תידחה מכל-וכל, משום ש”שלוחו של אדם כמותו”,
והכונס הוא שלוחה של לשכת ההוצל”פ – ואין נפקא מינה אם הוא עובד הלשכה, עצמאי
שמונה ככונס או ב”כ זוכה שקיבל מינוי כזה.

נכון שעל פי שיגרת-העבודה הנהוגה אצלכם זה לא ממש נוח
למדינה, אבל זה אומר שיש לדרוש מהכונסים ערבות בנקאית מלאה על כל כינוס בנפרד,
ומי שרוצה להתפרנס מכינוסים יצטרך לממן את הערבות הזאת.

אפשרות נוספת היא לתת לכל כונס פנקס שוברי בנק-הדואר,
והוא ישלח את הרוכש ממנו את הנכס לשלם את התמורה בבנק הדואר, כך שהמדינה תהיה
מכוסה באופן מוחלט.

כן, אנחנו יודעים שלכונס עשויות להיות גם הוצאות  הקשורות בכינוס (ולא נובעות מעצם עיסוקו), כגון
מס-שבח, ובמקרה זה יתכבד הכונס ויגיש לרשם ההוצל”פ “בקשה
מסודרת”, ועם אישורה יינתן לכונס צ’ק של לשכת ההוצל”פ,  לפקודת מי שזכאי לאותו התשלום.

בשני המקרים – ובכל מקרה דומה – קופת ההוצל”פ
וחשבונם של החייב והזוכה גם-יחד – כולם יהיו מסונכרנים אוטומטית, בזמן-אמת, ואם
ישנן הוצאות עתידיות אשר שיעורן אינו ידוע ותלוי, למשל, בשומה – אין שום מניעה
“להקפיא” חלק מתאים מהכספים, ולא להעבירם לזוכה, עד אשר יתברר כל המצריך
בירור.

עד כאן נקודת-המוצא שלנו, , ואם את סבורה אחרת – תקני
אותנו גם כאן, ובכך יסתיים הויכוח בינינו, וייפתח במקומות אחרים.

לפני שאגש לעניין, אפתח בווידוי אישי.

הערה
אישית, עם הכאה-על-חטא

זהו הסיפור על סע’ 19א’ לחוק ההוצל”פ (בעקבות תקנה
17א’ לתקנות ההוצל”פ, אשר קדמה לו), על תפקידו של כונס הנכסים ועל טעות
אידיוטית שלי, ממנה נחלצתי, אבל אחרים עדיין מחופרים ושקועים בה עמוק-עמוק.

כאשר אדם אומר אני צודק, צדקתי, אצדק לעולם, אפשר לומר עליו
שהוא תומך את עצמו ללא “נקודה ארכימדית”, אבל כאשר אדם עומד בשער-בת-רבים,
ואומר עשיתי טעות – ועוד טעות אידיוטית – יש לכך משקל רב מאוד.

כעת, ולפני שאתה ממשיך, קראי בבקשה את המאמר על
חובת הדיווח להוצל”פ ע”י כונס נכסים שהוא גם בא-כוחו של הזוכה: על תקנה לא-רלוואנטית,
ועל טעות אידיוטית שלי, בו אני מכה על-חטא, על חזי-שלי – ולא על חזותיהם
של אחרים, כמקובל במקומותינו. אני מכה על חטא שחטאתי, ובמקום למחוק מהאתר את המאמר
הקודם, השגוי, אני דווקא חושף את קלוני ברבים, ונותן, בגוף המאמר, גם קישור
אליו, כדי שיהיה ברור מהי בדיוק הטעות אליה נתפסתי, וממנה נחלצתי.

מגיעות לעיוננו, מפעם לפעם, התכתבויות של גורמים שונים עם הגב’
ליברמן, וכאן אני רוצה להתייחס למקרים בהם כונס-הנכסים הוא גם ב”כ הזוכה,
והוא מכר את הנכס ביותר מאשר סכום החוב.

במקרים כאלה, כך אומר סעיף 20 לחוק ההוצל”פ, הרי זו
“גביית יתר”, אשר יש לשלמה לחייב.

אומרת הגב’ ליברמן כי בתיק ההוצל”פ אין שום
“עודפים”, וזאת משום שהכונס, שהוא, כאמור, גם ב”כ הזוכה, העביר את
הכסף לזוכה, וגם ביצע “הקטנת חוב”, ובכך “איפס” את החוב.

וכאן בדיוק נמצאת הטעות האידיוטית שאני, כאמור, נחלצתי
ממנה, ואילו הגב’ ליברמן עדיין מחופרת בה עמוק-עמוק (מתוך הנחה שהיא באמת טועה, ולא
מושחתת): כונס-הנכסים, אפילו אם בכובעו האחר הוא ב”כ החייב, בתפקידו ככונס
הוא, כאמור, “זרועה הארוכה” של לשכת ההוצל”פ, וכל אגורה המגיעה
לידיו מכוח תפקידו זה נחשבת, באותו הרגע ממש, כאילו היא התקבלה בלשכת
ההוצל”פ, ונמצאת בקופתה.

שורש הטעות הזאת הוא בהסתמכות  על סע’ 19א(א) לחוק ההוצל”פ, אשר, בעקבות
תקנה 17א(א) שקדמה לו, אומר כי “זוכה ידווח ללשכת ההוצאה לפועל על כל תקבול שקיבל
על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה, בתוך שבעה ימים מיום קבלת התקבול”.

אבל, עם כל הכבוד, אם מכירת נכס שכונס ע”י מנגנון
ההוצל”פ, וגביית תקבולים תמורתו ע”י הכונס שמונה לכך – אם זאת פעולה
“שלא באמצעות הלשכה”, לא ידעתי פעולה ש”באמצעות הלשכה” מהי.

ועל כן, כיוון שכספי הכינוס נתקבלו באמצעות הלשכה,
אין הם עניין שהזוכה אמור “לדווח” עליו, לא תוך שבעה ימים, ולא בכלל,
ונושא הדיווחים שבין הלשכה לבין “זרועה הארוכה” אינם מעניינו של הזוכה,
וגם לא של החייב.

הזוכה, למעשה, גם לא יכול לדעת עליהם – אלא בשלב מאוחר
יותר, כאשר לשכת ההוצל”פ מודיעה לו על כך (אלא אם הוא מסתודד עם הכונס,
בלי ידיעתם של רשם ההוצל”פ והחייב עצמו).

ראי שוב את הדוגמה לעיל, על הכונס אשר נשדד ונהרג, ועל
המחוייבות של הלשכה – הן כלפי החייב והן כלפי הזוכה.

איך נגנבים
כספי הכינוסים, או: על עקיפתם של כללי החשבונאות, בשיטת ה”סולמית”

כיוון שאני, כאמור, לא בטוח שאת אכן מעורה בנושא, אסביר לך
את השיטה, בעברית הכי קלה.

קחי, למשל, תיק הוצל”פ שנפתח נגד חייב, על חוב של
מיליון ש”ח, והכונס שמונה בו תפס נכס של החייב, ומכרו בחמישה מיליון
ש”ח.

אם הוא היה פועל על פי כללי החשבונאות האלמנטריים, הוא היה
מדווח ללשכת ההוצל”פ על תקבול של חמישה מיליון, ואחרי פעולת חיסור פשוטה
הייתה נשארת יתרת חוב “שלילית” של ארבעה מיליון. חוב “שלילי”
הוא, כמובן, יתרה לזכותו של החייב, אשר יש לנהוג בה כ”גביית יתר” לפי
סעיף 20 לחוק – דהיינו לשלמה לחייב.

אבל הכונס לא פועל על פי כללי החשבונאות, והוא מפצל את
התקבול לשני חלקים: האחד – בשווי יתרת-החוב – מוגדר כ”הקטנת חוב”, נרשם
בסימן “מינוס” (“-“) והפחתתו “מאפסת” את החוב,
והשני – עודף-הגבייה – מסומן ב”סולמית” (“#”), ומוגדר
כ”הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”.

מה עושה המחשב עם מספר כגון “4,000,000#”? כיוון
שהוא לא מכיר את הסולמית כפעולה חשבונית, הוא מתייחס אליו כאל נתון לא-מספרי
אשר אינו משפיע על יתרת החוב, וכיוון שהחוב “אופס”, התיק נסגר.

והשאלה היא, כמובן, איפה הכסף.

מה קורה
כאשר החייב דורש את עודף-הגבייה הזה?

אומרת הגב’ ליברמן, כאמור: “ראשית – בתיק אין כסף, כך
שבוודאי להוצאה לפועל אין מה להשיב לחייב”.

התשובה הזאת אינה לעניין, משום שאת החייב לא מעניין איפה ההוצאה לפועל מחזיקה – בתיק
או מחוצה לו (ואם מחוצה לו – אצל הכונס עצמו, אצל רשם ההוצל”פ בבית, או בכל
מקום אחר) – את הכספים שהיא גובה באמצעות הכונס (שהוא, כאמור, “זרועה
הארוכה” של הלשכה, ולא של הזוכה).

ממשיכה הגב’ ליברמן: “ככל שישנה יתרה, הרי שהיא מצוייה
אצל הזוכה …” (אל חציו השני של המשפט, המושמט כאן, אתייחס בהמשך).

גם האמירה הזאת אינה נכונה, משום שלכונס אין שום
אינטרס להעביר את עודפי-הגבייה (4,000,000 ש”ח, בדוגמה שנתתי) לזוכה, אשר בא
על סיפוקו עם כיסוי החוב עצמו (1,000,000 ש”ח, לפי הדוגמה), וכל עוד אין
הסתודדות בינו לבין הכונס – הוא גם לא אמור לדעת על כך.

ומעבר לכך, איפה שנמצאים הכספים שהלשכה גבתה באמצעות הכונס
לא רק שהם אינם מעניינו של החייב, אלא שבכלל לא ברור באיזו עזות-מצח הלשכה
מחזיקה כספים אצל הזוכה (שהוא “צד שלישי” אשר אינו שלוח של הלשכה,
ואינו חייב לה כל נאמנות), או נותנת להם לזלוג אליו, ואיך, בכלל, היא מרשה
לכונס לגלגל את הכספים ממנו אל צד שלישי זה (וזה מתוך ההנחה – המפוקפקת – שעודפי
הגבייה אכן נמצאים “אצל הזוכה”, כפי שאומרת הגב’ ליברמן).

על
האגדה של “הקטנת הקרן”

אשלים כעת את האמירה אותה קטעתי, לעיל: “ככל שישנה
יתרה, הרי שהיא מצוייה אצל הזוכה, שביצע את הקטנת הקרן“.

ועם כל הכבוד, הזוכה יכול לבצע “הקטנת הקרן”
(קרי: הקטנת החוב) בשני ראשי-מקרים בלבד:

האחד –       כאשר
הוא מוותר לחייב על החוב, כולו או מקצתו, כאשר ערכאה שיפוטית מקטינה או מבטלת את
החוב, וכן בכל מקרה אחר בו עומדת לחייב טענת “איני חייב עוד” (האחות
התאומה של טענת “פרעתי”);

והשני –       כאשר
הוא מקבל “תקבול על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה“, וזאת הוא
חייב, על פי סע’ 19א(א) הנ”ל, לעשות “בתוך שבעה ימים מיום קבלת התקבול”.

“תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה”
יכול להיות, בין השאר, במקרים כגון אלה:

האחד –       כאשר
החייב בא לבנק, ומשלם מרצונו “על חשבון החוב”;

השני –        כאשר
החייב ממחה לזוכה, “על חשבון החוב”, כספים המגיעים לו מצד שלישי, והזוכה
מסכים להמחאה הזאת;

והשלישי –   כאשר צד
שלישי נותן לחייב מתנה בדרך של תשלום לזוכה “על חשבון החוב” של החייב.

על הרקע הזה, ועליו בלבד, ניתן להבין את התקנה לפיה הזוכה
יכול “להקטין” את הקרן בלי תגובת החייב, שהרי, כידוע, זכין לו לאדם
גם שלא בפניו (והוא הדין גם ב”סגירת התיק”, שהיא פעולה טכנית בה
הזוכה מודיע שאין לו עניין בפעולות נוספות, ולכן הוא רשאי לסגור את התיק על דעת
עצמו, בבחינת זכין לו לאדם שלא בפניו (סגירת התיק היא פעולה לזכותו של החייב,
כמובן), אבל אין בכך כדי לפגוע בשום זכות של החייב (לרבות זכותו לעודפי הגבייה),
בבחינת אין חבין לו לאדם, אלא בפניו, הכל כמוסבר במאמרי “סגירה”
של תיק הוצל”פ – מה פירושה?).

אבל כאשר התשלום מתבצע “באמצעות הלשכה”
(וכאמור – גם התשלום לכונס הוא תשלום “באמצעות הלשכה”), הלשכה היא זו
אשר חייבת להקטין את הקרן בזמן-אמת, כאשר הזוכה, ככל הנראה, עדיין לא יודע על
הכספים האלה.

“הקטנת
הקרן” וכללי החשבונאות

נשאלת השאלה כיצד מתייחסים כללי החשבונאות לסכום שגבתה לשכת
ההוצל”פ באמצעות הכונס.

כללי החשבונאות אינם מכירים במושגים “הקטנת
קרן” או “הגדלת קרן”, אלא במושגים “חיוב”
ו”זיכוי”. לפיכך אם הכונס מקבל כספים תמורת הנכס שכונס – בדף-החשבון
שבתיק ההוצל”פ יש לרשום אותם כ”זיכוי”, ולא כ”הקטנת
חוב”, ואם תקבולי הכינוס עולים על החוב (הכולל גם את כל
ה”תוספות”), נקבל יתרת-חוב “שלילית” – דהיינו “גביית
יתר” כמשמעותה בסע’ 20 לחוק ההוצל”פ, אותה יש לשלם לחייב.

כשם שכונס-הנכסים אינו יכול לבצע שום פעולה בשם (ב”כ)
הזוכה, כך גם (ב”כ) הזוכה לא רשאי לבצע “הקטנת חוב” לגבי כספים
שנתקבלו ע”י הכונס ממכירת הנכס המכונס, וזאת אפילו אם שתי הפונקציות
“מאויישות” ע”י אותו אדם, וזה מביא אותנו אל ההבדל שבין
“הקטנת הקרן (שהיא למעשה הקטנת החוב)” לבין “זיכוי” חשבונאי.

“הקטנת החוב” היא משהו אחר לגמרי מאשר
ה”זיכוי” החשבונאי.

הקטנת החוב היא פעולה משפטית, ולא פעולה חשבונאית, והיא,
כאמור, נעשית ע”י הזוכה (או ב”כ), ולא ע”י הכונס (אפילו אם,
כאמור, ב”כובעו” האחר הכונס משמש גם כב”כ הזוכה), ואין לה שום
קשר לכספים שנתקבלו ע”י הכונס, אשר, כאמור, לשכת ההוצל”פ חייבת לרשום
אותם כ”זיכוי”.

מה עם
תקבולים שקיבל הכונס, בתפקידו זה?

תקבול שקיבל הכונס אינו נכלל באף אחד מהמקרים עליהם חל סע’
19א’, וזאת, כאמור, משני
טעמים:

ראשית –     משום
שהתקבול הזה אינו “תקבול שקיבל הזוכה” (אלא תקבול שקיבל הכונס);

ושנית –       משום
שהוא, כאמור, אינו “שלא באמצעות הלשכה”, אלא, כפי שהוסבר לעיל,
דווקא מאוד-מאוד באמצעותה.

מה דינם של הכספים אשר קיבל הכונס, ובתיק ההוצל”פ הם
רשומים כ”הקטנת קרן”, וכ”הקטנת קרן ללא יתרה מתאימה”, עם
ה”סולמית” המפורסמת?

ראשית –     הכונס
אינו צד להליך, ואינו יכול לא להקטין קרן, ולא להגדילה.

ושנית –       מה
שהכונס עושה עם הכסף הוא, כאמור, עניין שבינו לבין לשכת ההוצל”פ, אם היא
רואה בכיסו הפרטי של הכונס מקום בטוח לכספים שהוא גובה, בשליחותה.

מה זה “הקטנת
הקרן ללא יתרה מתאימה”?

“הקטנה” של משהו מביאה לכך שאותו
ה”משהו” מידותיו נעשות קטנות יותר.

ממילא כל “הקטנה” שאין בה הקטנה ממש היא בגדר
“אוקסימורון”, וזה כולל גם את מה שקרוי אצלכם “הקטנת הקרן ללא יתרה
מתאימה”. אין חיה כזאת!

וכאשר ההפרש בין ס”כ תקבולי הכינוס לבין החוב (השקול
כנגד “הקטנת הקרן” ה”מאפסת”) בא בתיק ההוצל”פ לידי ביטוי
כ”הקטנת קרן ללא יתרה מתאימה” (עם ה”סולמית” המפורסמת, אשר
אין לה ביטוי כמותי בתיק ההוצל”פ), נשאלת השאלה איפה הכסף, ומהי אחריותה
של לשכת ההוצל”פ ל”זליגה” של ההפרש הזה לידיים אחרות מאלה של הזכאי
לו – החייב.

“הקטנת
הקרן” ותקבולי הכונס

“הקטנת הקרן”, כאמור, אינה מושג חשבונאי, אלא מושג
משפטי, יצירת תקנות ההוצל”פ, והיא, כאמור, פעולה של הזוכה הישר לגבי זיכויים
של החייב בספריו-הוא, כאשר לשכת ההוצל”פ כלל אינה אמורה לדעת עליהם
(בעניין הזה צודקת הגב’ ליברמן).

תקבולי הכונס, לעומת זאת, הם תקבולים שהזוכה לא אמור
לדעת עליהם, ואילו לשכת ההוצל”פ לא רק שאמורה לדעת עליהם, אלא שהיא גם מוחזקת,
juris et de jure, כיודעת עליהם (בלי שום אפשרות חוקית להוכיח
את ההיפך), ועל כן היא חייבת לעדכן
בהתאם את דף החשבון שבתיק בו נעשה הכינוס.

נשאלת השאלה איך הזוכה יכול לבצע “הקטנת חוב”
לגבי תקבולים שהוא כלל לא אמור לדעת עליהם.

והתשובה היא חד-משמעית: אין חיה כזאת!

מכאן אנו למדים כי לא יכולה להיות אפילו אגורה אחת המשתבצת
בשתי הקטגוריות גם-יחד.

והמסקנה הנגזרת: אם, בדוגמה שהבאתי לעיל, החוב היה מיליון
אחד, הזוכה “הקטין” את החוב במיליון אחד, והכונס מכר את הנכס בחמישה
מיליון, הרי שכנגד שורת החוב (1 מיליון) יש לנו 2 שורות זכות (1 מיליון + 5
מיליון), ולאחר קיזוז כל הסכומים נשארה יתרת-חוב “שלילית” של חמישה
מיליון ש”ח, שהיא, כאמור, יתרת זכות לטובת החייב, או “גביית יתר”
אותה יש להעביר לידי החייב, וללשכת ההוצל”פ אין, כאמור, כל שיקול-דעת בנושא.

לא, אני לא לגמרי נאיבי, כפי שאפשר לחשוב, לאור ההסבר שנתתי
כאן.

אני בהחלט מביא בחשבון אפשרות שהזוכה קיבל, “מתחת
לשולחן”, מידע על כספי הכינוס, ובטעות הוא “הקטין” את החוב
בהתכוונו לכספים שקיבל מהכונס, אבל לשכת ההוצל”פ לא אמורה לדעת זאת, ואם
הזוכה אכן מבקש לתקן את טעותו – שיתכבד ויגיש “בקשה מסודרת” לרשם
ההוצל”פ, יתמוך אותה בתצהיר, ייחקר עליו, יסביר איך – ומתי – קיבל מהכונס
כספים “מתחת לשולחן” בלי שאלה עברו דרך מערכת ההוצל”פ – ואחר כך
נעבור לשלב הסיכומים (לא לפני שהחייב יביא ראיות מטעמו, אם ימצא לנכון לעשות
כן).

עוד
“הסברים” של הגב’ ליברמן

בהמשך ל”הסברים” שפורטו לעיל, אומרת סגניתך
הבכירה:

“בבדיקות
מדגמיות שערכנו בתיקי כינוס שבהם הופיע הסימן # (סולמית) עלה
שהתיקים נסגרו רק לאחר שרשם אישר את הוצאות הכינוס וגובה החוב כך שהקטנת הקרן
איפסה את החוב ולא הותירה יתרה לזכות החייב. כך עולה (גם) מבדיקה בתיקים שאליהם
הופנינו בעבר”.

ועם כל הכבוד, שיטה קלוקלת אינה יכולה להוות “נקודה
ארכימדית” לעצמה – אין חיה כזאת! – ואתייחס לשני הנימוקים האלה בסדרם
ההפוך:

ראשית –     “הקטנת
הקרן איפסה את החוב ולא הותירה יתרה לזכות החייב”: כאשר מפצלים לשני סכומים
את התקבול שבידי “זרועה הארוכה” של לשכת ההוצל”פ – האחד
“הקטנת הקרן”, אשר מכסה בדיוק (ממש “במקרה” כך קורה בכל
תיקי ה”סולמית”, תמיד בדיוק, עד לאגורה האחרונה …), והשני – התקבול
העודף, אשר מכונה “הקטנת הקרן ללא יתרה מתאימה”, מסומן כגודל
לא-מספרי, ו”זולג” למחוזות לא-ידועים – מה הפלא שהחוב
“מתאפס”?!

ושנית –       העובדה
ש”התיקים נסגרו רק לאחר שרשם אישר את הוצאות הכינוס וגובה החוב”, אינה
מעלה ואינה מורידה, משום שאישור “הוצאות הכינוס וגובה החוב” אינו
אישור להעלים את עודפי-התקבולים.

אציין לעניין זה כי ה”אישורים” האלה אפילו אינם
מתיימרים להכשיר את ה”זליגה” של התקבול העודף.

עוד אוסיף כי אם ה”אישורים” האלה אכן מתיימרים
להכשיר את ה”זליגה” – הם לא בסמכותו של רשם ההוצל”פ. רשם
ההוצל”פ לא מוסמך להרשות למי שמחזיק בתקבול העודף לעשות בו כרצונו, ואם הוא
עשה כן – הוא שותף לגניבה (כמו, למשל, עמיעד
רט).

רשם ההוצל”פ לא מוסמך “לאשר” העברת הכספים
לזוכה בלי שהם נרשמו כזיכוי בתיק ההוצל”פ, משום שזו היא העברה “מתחת
לשולחן” של כספים אשר, כאמור, נמצאים בקופת ההוצאה לפועל, אפילו אם בפועל הם
עדיין נמצאים, פיזית, בידי הכונס.

רשם הוצל”פ אשר מאשר את הזליגה הזאת אינו אלא שותף
לגניבה (כמו, למשל, עמיעד
רט).

בוודאי שהרשם לא יכול לאשר אם הגניבה הזאת “בדיעבד”,
דהיינו לאשר את דוח הכונס אחרי שזה כבר גנב את הכסף (ע”ע סימולטאניות
של יסודות העבירה, וכן שותף/מסייע לאחר מעשה).

מה
מציעה הגב’ ליברמן למי שרואה עצמו נפגע מהגניבה?

הגב’ ליברמן מציעה למי שרואה עצמו זכאי לעודף-התקבול
“לפנות לרשם ההוצל”פ בבקשה מתאימה”…

עם כל הכבוד – זו עצה חסרת-שחר.

ראשית –     היא יודעת
שהרשם יחליט ש”התיק נסגר, ואין לפתחו”.

שנית –        כאשר
מתעלמים מהכסף אשר מסתתר מאחורי הסולמית – הרשם יגיד בדיוק את מה שאומרת הגב’
ליברמן. הם מתוזמרים. כל המערכת מתוזמרת, והשאלה היא איפה נמצאת עו”ד
ענת הר-אבן בקונסטרוקציה הזאת.

שלישית –    רשם אשר
מאשר סגירה של “תיק סולמית” עושה עצמו, כאמור, שותף לגניבה, ואין לו
שום סיבה להפליל את עצמו, או לוותר על חלקו בשלל (הייתכן שהוא נותן לאחרים
ליהנות מגניבה, ובכך מסתכן בכסאו ובחירותו, בלי שיזכה לחלק מהזליגה?).

רביעית –     המחלוקת
על הכסף הזה אינה עניין שבין החייב לזוכה, אלא בין החייב ללשכת ההוצל”פ,
אשר אחראית לכל אגורה שקיבל הכונס, ומחלוקות כאלה הן בתחום המינהלי, בו לרשם ההוצל”פ
אין לא יד ולא רגל.

חמישית –    ה”הצעה”
להגיש לרשם “בקשה מתאימה” נועדה לתת לדרג המנהלי של ההוצאה לפועל “מחסה”
מאחורי סינרו של הדרג השיפוטי (“הרשם החליט, אנחנו לא ערכאת ערעור על
הרשם”).

וששית –      הרשם
אינו “יועץ משפטי” לדרגים המנהליים, והשאלה מה לעשות עם עודפי הגבייה
היא עניין לגורמי הייעוץ שהמדינה מעמידה לרשות עובדיה – החל מהמחלקה המשפטית של
היחידה בה מועסק העובד, וכלה ביועץ המשפטי לממשלה, שעל פיו יישק דבר.

על סע’
20 לחוק ההוצל”פ (“גביית יתר”)

סע’ 20(א) לחוק ההוצל”פ, זה לשונו:

כל סכום
שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות
על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

נתחיל מהרישא (“כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם
לחייב”): ההוראה הזאת אינה משאירה ללשכת ההוצל”פ שום שיקול-דעת: “ישולם
לחייב”, ולא שום אפשרות אחרת.

לכאורה בא
הסיפא (“ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה
לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה”) ומסדיר את הנושא, אבל רק
לכאורה, משום שישנן כאן כמה אפשרויות:

האחת –      החייב
טוען זב”שכם: אתם מוחזקים, על פי החוק. כמחזיקים את כספי הכינוס, ולא
מעניין אותי מה עשיתם איתו – מידכם אבקשנו;

השנייה –     החייב
לא רוצה לנהל הליכי הוצל”פ נגד הזוכה, והבעייה מחריפה כאשר הזוכה (או עזבונו)
נעשה חדל-פירעון לאחר שהכסף הועבר אליו (וכבר רמזתי על כך לעיל, לעניין הכונס,
ואוסיף על כך להלן, גם לעניין הזוכה);

והשלישית, המתאימה ביותר לענייננו – הזוכה אומר (ולאור
האמור כאן הוא גם צודק): מה אתם רוצים ממני, שום אגורה מהכסף הזה לא נמסרה לי!

עכשיו נצא מתוך שני תרחישים אפשריים:

האחד –       רשם
ההוצל”פ מקיים דיון, והזוכה אכן מוכיח שהוא לא קיבל דבר מ”גביית
היתר”: במקרה הזה אנחנו חוזרים בדיוק לאותה הנקודה בה הגב’ ליברמן משקרת,
והכסף נמצא בידי הכונס (פיזית), ובידי הלשכה (משפטית), וכל הסיפורים על
“פנייה לרשם בבקשה מתאימה” אינם רלוואנטיים לסע’ 20 לחוק ההוצל”פ,
ואינם רלוואנטיים לסמכותו של הרשם;

והשני –       רשם
ההוצל”פ (השותף-לדבר-עבירה אשר אישר את ה”סולמית”) דוחה את הבקשה,
מהטעם ש”התיק סגור” (מה הפלא? האם יפליל את עצמו?!).

על פי התרחיש השני ממילא אנחנו חוזרים לאפשרות
האולטימטיבית, לפיה החייב מגיש תביעה אזרחית רגילה, נגד לשכת ההוצל”פ –
כלומר נגד המדינה – והדרא קשיא לדוכתיה.

והמסקנה הבלתי-נמנעת: “עודפי הכינוס” נחשבים,
משפטית, כמוחזקים בלשכת ההוצל”פ, וזו חייבת לשלמם לחייב, ללא שום שיקול-דעת,
וללא שום אפשרות לגלגל את האחריות לפתחו של רשם ההוצל”פ.

א-פרופו
תביעה אזרחית על “גביית היתר”

נניח שהחייב מגיש תביעה אזרחית נגד הזוכה, וזה, בכתב-ההגנה,
מכחיש כי קיבל את הכסף.

החייב-התובע, מזמין את הגב’ ליברמן להעיד את מה שהיא ענתה
לו: שהכסף “נמצא אצל הזוכה” … מאיפה יש לה הידיעה הזאת? האם היא
תהיה מוכנה להסתכן בעבירה של עדות-שקר, כאשר במשפטה יעיד הזוכה שהוא לא קיבל אפילו
אגורה מה”עודפים” האלה?!

ונניח שהחייב מגיש תביעה אזרחית, כאמור, כנגד לשכת
ההוצל”פ, ומביא כעד מטעמו את הזוכה, על מנת שיעיד כי הוא לא קיבל
אפילו אגורה אחת  מהעודפים … איך
הלשכה תפריך את העדות הזאת?

ונניח שהלשכה מגישה הודעת צד ג’ כנגד הזוכה וכנגד הכונס,
והחייב-התובע תומך בהגנתו של הזוכה, ומודיע לבית המשפט שאין לו כל עניין בסכסוך
שבין הלשכה לבין “זרועה הארוכה” … מה תגידו אז? איך תצאו מזה?!

תרגיל
אינטלקטואלי

סע’ 18 (א) – (ב) לחוק ההוצל”פ, זה לשונו:

(א)  בוטל פסק הדין
לאחר שביצועו התחיל או הושלם, רשאי רשם ההוצאה לפועל, לפי בקשת החייב, לצוות על
החזרת המצב כפי שהיה לפני הביצוע … אולם נכס שנמכר והועבר לפי חוק זה לא יוכל
החייב לבקש החזרתו בעין, אלא את הסכום שנתקבל ממכירתו.

(ב)  צו שניתן לפי
סעיף קטן (א) ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

השאלה הראשונה היא מה יעשה רשם ההוצל”פ אם הזוכה יודה
בכך שהוא קיבל את הסכום שהוגדר כ”הקטנת הקרן”, אבל יכחיש שקיבל את הסכום
השני, זה שסומן ב”סולמית”, ומה יעשה הרשם אם הזוכה יכחיש את קבלתם של
שני הסכומים (ובשני המקרים הרשם יקבל, עובדתית, את טענות הזוכה)?

השאלה השנייה היא מה יעשה הרשם עם הכונס, כאשר זה יטען את
אותן הטענות שהיום הכונסים והגב’ ליברמן טוענים כנגד החייבים בעניין הסולמיות –
והרשמים מקבלים אותן?

ומה יעשה הרשם אם הכונס יציג בפניו החלטות שהוא-עצמו נתן
בעבר (אולי אפילו באותו התיק), האומרות שהכסף נמצא אצל הזוכה, כאשר הזוכה מעיד את
ההיפך, והכונס לא מעיד כלל?

ומה יעשה הרשם אם הכונס יטען כי זו תביעה אזרחית רגילה,
ולרשם אין סמכות לדון בה?

והשאלה השלישית – נניח שרשם ההוצל”פ נותן, במסגרת
הזאת, צו נגד הכונס – איך צו זה “ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת
החייב נגד הזוכה” – כאשר הרשם עצמו קיבל את טענתו של הזוכה, לפיה הכסף כלל לא
הגיע אליו?

ומה יעשה הרשם אם הוא ירצה לבטל את שחרורו של הכונס, והכונס
יציג בפניו החלטה שלו-עצמו – אפילו באותו התיק – לפיה תיק שנסגר לא ניתן לפתיחה?

ומה אם הכונס מת, ולא השאיר כל עיזבון?

הנה כי כן – איך שלא נסובב את הבעיה, ואיך שלא נסתכל עליה,
תמיד נחזור לאותה הנקודה: כל המחלוקות סביב מה שהכונס עשה – או לא עשה – הן בינו,
הכונס, לבין לשכת ההוצל”פ, וממילא לחייב (וכמוהו גם לזוכה) אין כל עניין
בהן, משום שהם מכירים רק את הלשכה, ורק היא מחוייבת כלפיהם.

ועוד
תרגיל אינטלקטואלי

חייב מבקש לחייב את הזוכה בהוצאות, על שלא דיווח ללשכת
ההוצל”פ תוך 7 ימים על קבלת הכספים שהכונס קיבל תמורת הנכס, זאת לפי סע’
19א(ג) החדש.

הזוכה טוען להגנתו שתי טענות (“לחלופין
ובמצטבר”):

האחת –      מה אתם
רוצים ממני? הכונס לא העביר לי דבר!

והשנייה –    כסף
שמקבל הזוכה מהכונס אינו “תקבול שקיבל על חשבון החוב שלא באמצעות הלשכה”,
וממילא לא חל עליו סע’ 19א’, ומי שחייב בדיווח הוא הכונס, ולא הזוכה.

מה תעשו עכשיו לאור סע’ 19א החדש, שהגב’ ליברמן אומרת שהוא
“בא לפתור את הבעייה”, כאשר, כפי שהראיתי, גם הוא – כמו תקנה 17א’ שקדמה
לו – כלל אינו רלוואנטי לכספי הכינוס?

“הודאת
בעל-דין כמאה עדים דמיא”

כדי להמחיש את העובדה שהטיפול בעודפי-הגבייה הוא עניין
מנהלי, ולא עניין שיפוטי, אתן לך דוגמת איפכא-מסתברא:

נניח שהכונס (אשר בדוגמה שהבאנו) הביא ללשכת ההוצל”פ
את כל חמשת המיליונים, ושוחרר מתפקידו.

נניח עוד שרשם ההוצל”פ קובע שיתרה החוב היא מיליון
אחד, כאמור לעיל, ומורה לשלמו לזוכה, ולסגור 
את התיק, אבל לא אומר דבר באשר לעודפי הגבייה (ארבעה מיליון).

ונניח כעת שהדרג המנהלי לוקח את העודפים ומשלם אותם לחייב
(כמצוות סע’ 20), בלי החלטת רשם. מה הפסול בכך, כאשר אין עוד דורש לכסף הזה,
וסע’ 20 ברור לחלוטין?

לא, אין שום פסול בכך, כיוון שאין החולק על זכותו של החייב,
ואין לכסף כל דורש אחר (וממילא אין צורך בקביעה שיפוטית), ולשכת ההוצל”פ
רשאית (ולמעשה גם חייבת) לשלם את הכסף הזה לחייב, ללא שום צו שיפוטי.

בהיעדר כל טוען לכסף זולת החייב עצמו, היריבות עליו היא
בין לשכת ההוצל”פ, אשר מחזיקה בכסף, לבין החייב הטוען לו.

וכעת, כפי שכבר הבאתי לעיל, הגב’ ליברמן אומרת כי “ככל
שישנה יתרה, הרי שהיא מצוייה אצל הזוכה”, ובכך יש הודאה מפורשת בכך
שהכספים אשר נתקבלו ע”י לשכת ההוצל”פ (בין במישרין, בין באמצעות הכונס,
שהוא, כאמור, “זרועה הארוכה” של הלשכה) אינם נמצאים בידי הלשכה, אלא במקום
אחר.

והשאלה היא באיזו סמכות נתנה לשכת ההוצל”פ לכספים
האלה לזלוג אל הזוכה, ועל סמך מה היא מגלגלת את האחריות לכסף ממנה אל גורמים
אחרים.

וכדי להבליט את האבסורד נניח גם כי הזוכה בזבז את
הכספים, ומת בלי להשאיר כל עיזבון.

אמור מעתה: האמירה של הגב’ ליברמן כי עודפי הגבייה נמצאים אצל
הזוכה היא, מחד, הודאת בעל דין שהכספים שבאחריותו אינם נמצאים אצלו, אבל,
מאידך, היא אינה אמת, משום שלכונס – האדם האחרון שאנחנו יודעים עליו שהוא החזיק
בכסף – אין, כאמור, וגם לא היה, כל אינטרס להעבירם לזוכה, אשר בא על סיפוקו גם
בלעדיהם.

וכבר נפסק ע”י ביהמ”ש העליון כי דבריו של אדם אשר
בחלקם לטובתו ובחלקם לרעתו, דבריו שלחובתו אפשר להשתמש בהם כנגדו, ואילו דבריו
שלטובתו – הוא אינו יכול להיעזר בהם – אלא אם הוא הוכיח אותם כשם שמוכיחים כל דבר.

המסקנות
מכל האמור: גניבת המיליארדים, כל שנה ושנה

בעמ’ 55 לדוח השנתי של רשות האכיפה והגבייה לשנת 2012, אשר
פורסם לאחרונה, נאמר (ההדגשות הן במקור):

גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב (גבייה עקיפה):

גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב נרשמת כאשר התשלום נמסר ישירות
לזוכה או לבא/ת כוחו. סך הגבייה באמצעות הקטנת קרן החוב בשנת 2012, שדווחו
לתיקי ההוצאה לפועל עומד על סכום כולל של 37,719 (במלש”ח) המהווים
גידול של 8% מהשנה שעברה.

“גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב (גבייה עקיפה)”,
כאמור בדוח, יכולה לשיטתי (כמוסבר לעיל), להיות רק במקרים כגון אלה:

האחד –       כאשר
החייב בא לבנק, ומשלם מרצונו “על חשבון החוב”;

השני –        כאשר
החייב ממחה לזוכה, “על חשבון החוב”, כספים המגיעים לו מצד שלישי, והזוכה
מסכים להמחאה הזאת;

והשלישי –   כאשר צד
שלישי נותן לחייב מתנה בדרך של תשלום לזוכה “על חשבון החוב” של
החייב.

אלא מאי? במקרים האלה אין
לזוכים – ובעיקר לבאי-כוחם – כל אינטרס לדווח על ה”גבייה” הזאת, ואתם
עצמכם עמדתם על כך – הן בהופעותיכם בכנסת, והן במקומות אחרים – ובהתאם לכך גם
יזמתם את החלפת תקנה 17א’ בסע’ 19א’ לחוק (שעדיין, ככל הידוע לי, לא הוכיח את
עצמו, והוא, כאמור, גם אינו רלוואנטי לכספים שנגבו ע”י הכונס).

אמור מעתה: כל מה
ששולם שלא באמצעות הלשכה אינו נכלל בגדרם של 38 מיליארד השקלים בהם מדבר הדוח
השנתי.

מה נשאר
מה”גבייה” הזאת? נשארו רק הכספים שנגבים ומדווחים ע”י הכונסים,
תחת ההגדרה “הקטנת קרן”, כאשר אתם-עצמכם, באמצעות הגב’ ליברמן ובדרכים
אחרות, מגדירים אותם כ”תשלומים שלא באמצעות הלשכה” – למרות שהם, כמוסבר
לעיל, אכן באמצעות הלשכה.

מה לא נכנס
ל”גבייה” הזאת? אותן “הקטנות הקרן ללא יתרה מתאימה”,
המסומנות ב”סולמית”, ואין מובאות בשום חשבון ובשום חישוב, משום שהמחשבים
שלכם, כאמור, מתייחסים למספר המסומן ב”סולמית” כאל “גודל לא
מספרי”.

“הקטנות הקרן” האלה
נחלקות, איפוא, לשתי קבוצות:

האחת –      ההקטנות
המדווחות מספרית, וניתנות לכימות בלחיצת כפתור;

והשנייה –    הקטנות
ה”סולמית”, אשר לא ניתנות לשום כימות, אלא אם תינתן למחשבי ההוצל”פ
הוראה “לאסוף” אותן ולהוריד מהן את ה”סולמית” הזאת.

אלא מאי? אתם, במוצהר,
מתייחסים לכל מה שהכונסים עושים כאילו היו אלה פעולות “זרות” לתיק
ההוצל”פ, ולהקטנות ה”סולמית” – אשר, כאמור, אינן
“הקטנות” כלל ועיקר – אתם בכלל לא מתייחסים.

בכמה
כספים מדובר?

סך-כל הכספים הנגבים
בקבוצת ה”הקטנות” הראשונה (ההקטנות המדווחות, כאמור) הוא, על פי הדוח
שלכם, 37,719 מלש”ח – קרוב לארבעים מיליארד ש”ח – זה החלק הגלוי.

ומה באשר
ל”הקטנות” הסמויות (המסומנות ב”סולמית”)? אותך אני לא יכול
לשאול, כי את, כאמור, לא יודעת, משום שהמחשבים שלכם, כאמור, לא תוכנתו לדעת אותם.

נשארה, איפוא, הערכתם של
המעורים בתחום, ולפי ההערכה הזאת, על כל שקל של “הקטנת חוב” גלוייה,
אמיתית, נעלם – לפחות – שקל אחד של “הקטנת חוב” סמוייה.

הגב’ הר-אבן, האם את
מבינה מה פירוש הדבר? האם את מפנימה שכונסי-הנכסים גונבים לכיסם (וללא ספק
משתפים בגניבה הזאת את כל אלה שבתוך המערכת, המאפשרים להם את הגניבה) כ-40
מיליארד (!!!) ש”ח לשנה?

ונניח שטעיתי בגדול,
ומדובר לא בארבעים מיליארד, אלא “רק” במיליארד אחד לשנה – ממש
“נחמה”…

האם, לדעתך, הדבר אפשרי
בלי שיתוף-פעולה של גורמים בביתך-פנימה, כולל הגב’ ליברמן, ועם רשמי
ההוצל”פ בראש הפירמידה?

והאם, לדעתך, זו
שיטת-הגניבה היחידה במערכת ההוצאה לפועל, או בשיתופה? אם זו אכן דעתך, אז צפי
להפתעות, אבל אלה כבר “אופרות אחרות”.

אחריותך
האישית

הגב’ הר-אבן, אין לי שום
הכרות אתך, מעולם לא הצטלבו דרכינו, ואת מעולם גם לא פגעת בי אישית – לא במישרין
ולא בעקיפין – והוא הדין גם בכל חברי מערכת האתרים של קימקא: לאיש מאיתנו אין
חשבון אישי אתך.

הגם שברור לנו שמערכת
ההוצאה לפועל היא קן-צרעות של שחיתות במיליארדים, אין לנו שום ידיעה עד כמה
את מעורבת אישית בשחיתות הזאת.

מחד, תיתכן האפשרות שאת
“ייבאת” את השחיתות הזאת יחד עם הגב’ ליברמן ממקום העבודה הקודם שלה
(הנהלת בתי המשפט), שם היא מילאה את אותו התפקיד שהיא ממשיכה למלא עכשיו
כ”סגניתך” הבכירה, והכל נעשה בלי ידיעתך האישית, תוך הערמה עליך – הערמה
שהגב’ ליברמן היא שותפה בכירה לה;

אבל, מאידך, קיימת
האפשרות שאת, אישית, מנווטת בעצמך את כל השחיתויות האלה.

כך או כך – האחריות
ה”מיניסטריאלית” היא שלך, בכל מקרה.

זאת ועוד: מרגע קריאתך את
הדברים האלה, כבר לא תוכלי לומר “לא ידעתי”, משום שלפי הפסיקה עצימת-עיניים
כמוה כידיעה-ממש, וגם לא תוכלי למצוא את “הגנת ההסתמכות” מאחורי
סינריהם של הגב’ ליברמן או של רשמי ההוצל”פ, משום שהם, כאמור, שותפים
לשחיתות הזאת, ושום יועץ משפטי סביר, במעמדך, לא יכול לתת אמון עיוור
ב”ייעוץ” כזה.

עצה
ידידותית

כאמור לעיל, קיימות שתי
אפשרויות: האחת – שידייך נקיות מכל השחיתות הזאת, והשנייה – שאת חלק ממנה, ושכל מה
שתיארתי לעיל נעשה תחת שרביטך, ובחסותך.

אם ידייך נקיות – אנחנו
מציעים שתפני למשטרה, לחקור את כל הסיפור הזה, ואל היועץ המשפטי לממשלה – כדי
שינחה אותך איך לנהוג בכספים שמקבל כונס-נכסים, איך לרשום אותם, ומה לעשות בהם –
במיוחד כאשר התקבול עולה על החוב.

אם ידייך אינן נקיות – נסי
לסדר לעצמך מעמד של עד-מדינה, או ברחי לגואטמלה, שם תוכל להתפנק עם הכסף שנפל
בחלקך והצלחת להבריחו, או, לחלופין, להתפרנס מקילוף בננות ותפוחי-אדמה.

מערכת האתרים של קימקא
מחכה לתגובתך, אותה נפרסם כלשונה, ואם לא תגיבי – נפרסם את כל מה שאנחנו מבינים, ונעשה
הכל כדי שתתבעי אותנו על הוצאת לשון-הרע.

בכבוד
רב,

שמחה
ניר, עו”ד

עורך ראשי

רשת האתרים של
קימקא

מצורף: מכתבי
אל עו”ד ענת ליברמן

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס