אנטומיה של כישלון או, ההחמצה משתלמת
אנטומיה של כישלון או, ההחמצה משתלמת
המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”
לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין
מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –
איך נפטרנו מאשר גרוניס
היהודים הם כידוע יותר חכמים משאר העמים, אחרי ככלות הכל
הפסוק כי מציון תצא תורה לא נאמר בחלל הריק. כשמדובר בערבים, על אחת
כמה וכמה – מה אלה כבר מבינים? הם לא מתוחכמים, הם סתם פרימיטיבים, הם עוד לא יצאו
מהחברה השבטית. אלו רק מקצת מה”מחמאות” אותן שומעים בשיחות ובחוגי בית
בהם הנושא עולה לדיון. בקרב החוגים הנאורים במדינת ישראל, החוגים המהווים את עמוד
השדרה של מחנה שוחרי השלום ומחפשי הצדק, לא תמצאו גם אחד שמטיל ספק בעליונותו האינטלקטואלית
מול החכם שבערבים. הערבים זקוקים שמי שהוא יאמר להם מה טוב להם, למה הם זקוקים
ואיך הם צריכים לנהל את חייהם. הערבים הם ציבור של ילדים מפגרים שאינם
“בשלים” כדי לקבל החלטות בעצמם. ביטוי הולם להשקפת העולם הזאת היא
אימרתו המפורסמת של אבא אבן הערבים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
השוואה בין מצבם של הפלשתינאים ערב חתימת הסכמי אוסלו ומצבם היום, מבלי שהם וויתרו
כהוא זה על אף אחת מעמדותיהם המקוריות, מלמדת שיש מקום, אולי, לשנות את הגדרת
המושג “החמצה”.
בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר שהפעם היחידה לגביה אבא אבן
צדק הייתה ב-1947, כשהערבים דחו את תוכנית החלוקה. נסו לדמיין לעצמכם איך מדינת
ישראל הייתה נראית היום, אם היא בכלל הייתה קיימת, לו הערבים היו מקבלים את החלטת
האו”ם ויושבים בשקט. ה”נס” הזה לא חזר.
מאז, כל הדיבורים בצד הישראלי על החמצות של הערבים הם משחקים
ב”נדמה לי”. הערבים אף פעם לא החמיצו שום דבר. אדרבא, הם למדו מהר
שבעקבות כל “החמצה” הם יקבלו הזדמנות ל”החמיץ” הצעה יותר
נדיבה.
לעתים קרובות, מה שנראה לצד האחד כהזדמנות איננו בהכרח כזה
גם בעיני הצד השני. עבור הישראלים השגת השלום הייתה תמיד יעד ראשון במעלה, יעד
שעבורו הם היו מוכנים להקריב הרבה, יעד שעבורו הם היו מוכנים לקחת סיכונים. טבעי
לפיכך שמנקודת מבטו של הצד הישראלי אי השגת שלום היא החמצת הזדמנות (לא נדון כאן
בשאלות כגון מהות השלום או אם הוא בכלל בר השגה). זה בכלל לא ברור שהדברים נראים
כך גם מהצד הערבי. בשיח הפוליטי בישראל המושג “חלון הזדמנויות” הוא מטבע
לשוני שגור. בצד הערבי אין לו זכר. זה יהיה אולי לא מדוייק לומר שהערבים אינם
רוצים בשלום אבל ספק אם השלום אליו הערבים חותרים דומה למה שבישראל מתכוונים לו. אפשר
להרחיב ולהתייחס להבדל התהומי בין הגישה של העולם המערבי לשלום לבין זו של העולם
הערבי, אבל זה נושא לדיון אחר.
עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל, מטרתם של הערבים, בכל
הרמות, הייתה למנוע את הקמתה של מדינה יהודית (את היווצרותה של “יישות
ציונית” כפי שהם נהגו לכנות אותה). אחרי שמדינת ישראל קמה, מטרת הערבים הייתה
להשמיד אותה. זו הייתה ונשארה מטרה משותפת של כל העולם הערבי. במאמר מוסגר, בעקבות
הכישלון של עמי ערב להשמיד את היישוב היהודי במלחמת העצמאות, מיעוט ערבי נותר תחת
שלטון “כיבוש” ישראלי. בדלית ברירה ערבים אלה החלו להשלים עם המציאות
החדשה. הסכמי אוסלו התקבלו ע”י ערבים אלה כאות וסימן לכך שעוד לא אבדה התקווה
להחזיר את הגלגל לאחור ולהגשים את מטרתם. בלהיטותם להשיג הסכם ויהי מה, הארכיטקטים
של תהליך אוסלו התעלמו לחלוטין מההשפעה האפשרית של ההסכמים האלה על ערביי ישראל.
מנקודת מבטם של הערבים, השלמה עם קיומה של מדינת ישראל, ועל
אחת כמה וכמה חתימת הסכם שלום אתה, היא כישלון. את אי ההגעה להסכם שלום הצד הערבי
אינו רואה כ”החמצה”, אלא כ”עמידה על עקרונות”. הפיאסקו של קמפ
דייויד 2000, כישלון שיחות טאבה בשלהי שלטון ממשלת ברק, כישלון המו”מ של
אולמרט עם אבו מאזן נראים מהצד הישראלי כ”החמצות” של הערבים. ההיגיון של
הצד הערבי עובד אחרת. בעקבות כל הצעה שהם דחו הם קבלו הצעה יותר נדיבה. מנקודת
מבטם של הערבים קבלתה של הצעה ישראלית תהיה תמיד החמצה של האפשרות לקבל הצעה יותר
טובה. איזה פרייאר יסכים לשלם היום 50,000 ש”ח עבור מכונית כאשר הוא יודע
בוודאות שמחר המוכר יציע את אותה מכונית תמורת מחצית המחיר? הערבים צריכים להיות
טפשים כדי להסכים לעיסקה כזאת. אם היה ספק שזה אכן המצב, בא חיים רמון, וכמו סוחר
חמוצים בשוק מחנה יהודה, אמר להם את זה במפורש “אל תקנו ממנו [מנתניהו],
מאתנו [מקדימה] תקבלו יותר”. הערבים הבינו והעדיפו ל”החמיץ” את
ההזדמנות לקבל את הצעותיו של נתניהו ולהמתין שציפורה תשוב לזירה. הסבלנות השתלמה. חיים
רמון ב”גלות” וקדימה כבר לא קיימת, אבל בימים אלה נתניהו הראה לערבים
שהם לא חיכו לשווא – ציפורה שוב בתמונה.
מכל צד דורשים מנתניהו ל”חדש את התהליך המדיני”. הדרישות
באות מבית ומחוץ, מבלי שמי שהוא טורח לפרט מה בדיוק נתניהו צריך לעשות על מנת שזה
יקרה. הקיפאון במו”מ, הנמשך כבר קרוב לארבע שנים, נגרם ע”י החלטתו של
אבו מאזן להפסיק את המגעים באופן חד צדדי, אבל הדרישה ל”חידוש התהליך
המדיני” מופנית לנתניהו ולא לאבו מאזן. הדרישה למחוות או, בעגה המקובלת,
הדרישה לנקוט ב”צעדים מעוררי אמון” (Confidence Building Measures – CBM), גם היא מופנית לנתניהו ולא לאבו מאזן.
כאשר נתניהו יעלה הצעות של שהן, לערבים לא תהיה שום סיבה
לקבל אותן ללא כל קשר למהותן. זאת תהיה החמצה נוספת, אבל מניסיון העבר הערבים
יודעים שההחמצה משתלמת.
בארה”ב ישנה אימרה להפוך לימון ללימונדה
(turn a lemon into lemonade). זה ביטוי מקובל בעולם העסקים כאשר אנשי
מכירות מנסים למכור מוצר שאיננו “כליל השלמות” – “לימון” בעגה
המקצועית, והלקוח עולה על החסרונות/ פגמים של המוצר. סוכני מכירות מצטיינים
מתפארים ביכולתם להפיק לימונדה מ”לימונים” – להצליח למכור מוצרים
פגומים.
אחרי סיומה של מלחמת העצמאות, במהלך התקופה שחלפה מאז
שנחתמו הסכמי שביתת הנשק ב-1949, הערבים הפגינו כישרון פנומנלי להפיק מכל כישלון
ו/או מפלה שהיו להם הישגים מדיניים. הם תמיד הצליחו להפיק לימונדה מהלימונים.
בצד הישראלי זה עבד הפוך. לאורך כל תקופת קיומה, מדינת
ישראל הפגינה חוסר יכולת משווע להפיק תועלת מההישגים ו/או ההצלחות שהיו לה. ישראל
אף פעם לא הצליחה לתרגם אותם להישגים מדיניים.
בימים אלה עומד להתחיל סיבוב חדש בניסיונות להפיח רוח חיים
בפגר המהלך ששמו “תהליך השלום” במזרח התיכון. קשה לראות איך מי שהוא
מסוגל לחשוב שיש סיכוי כל שהוא שהפעם יקרה מה שלא קרה באף אחד מהסיבובים הקודמים,
אבל כולם מדברים כאילו ההצלחה בפתח.
בכל מו”מ כל אחד מהצדדים שואף להשיג מה שיותר. זה מובן
מאליו במו”מ מסחרי, אבל זה נכון לא פחות גם במו”מ מדיני. מטבע הדברים,
כל עוד אחד הצדדים משוכנע שביכולתו לקבל מהצד השני יותר ממה שהוא מציע, הוא לא
יסתפק בהצעות שנתנו לו ויעדיף “להחמיץ” אותן. כל עוד לאחד הצדדים נדמה
שהזמן עובד לטובתו, לא תהיה לו שום סיבה להזדרז ולהביא לסיום המו”מ. הדרך
היחידה להביא לתזוזה של ממש היא לשבור את מעגל הקסמים הזה. מה שנדרש על מנת להשיג
את זה הוא ל”שנות כיוון” – להבהיר לצד השני שבעקבות כל הצעה שנדחתה תבוא
הצעה פחות נדיבה. במלים אחרות – לדאוג לכך שהחמצה תהיה חמוצה ושהיא לא תהפוך
ללימונדה.
במו”מ מסחרי, כאשר מוגשת הצעה ע”י אחד הצדדים,
תמיד נכלל בה סעיף המגדיר למשך כמה זמן ההצעה תקפה. לפעמים פרק הזמן הוא קצר –
“תחתום, תחתום, מחר לא יהיה”, אבל בדרך כלל הוא יותר ארוך – שבוע,
שלושים יום, ששים יום, ולעתים אפילו תשעים יום. במהלך הקריירה שלי הייתי מעורב
במספר לא קטן של מו”מים. מעולם לא ראיתי הצעה שאיננה מכילה סעיף כזה. משום
מה, בכל מה שקשור לסכסוך הישראלי ערבי הכלל הזה לא חל. זו כבר מסורת שכל הצעה
שמועלית ע”י ישראל נשארת על השולחן עד לאחרית הימים. מיותר לומר שהתופעה הזאת
מתייחסת להצעות של הצד הישראלי בלבד. את המסורת הזאת יש לשבור אחת ולתמיד. אינני
יודע איך אומרים בערבית “עבר זמנו, בטל קורבנו”, אבל לא יזיק אם הערבים
ילמדו קצת עברית קלאסית.
היום, 65 שנה אחרי היווסדה של מדינת ישראל, הערבים מוכנים
לקבל את תוכנית החלוקה של האו”ם. אינני בטוח שהם באמת מתכוונים לזה, כי הם
ממשיכים לדבר על “זכות השיבה”, אבל זה מה שהם אומרים. אם עם ישראל יתאזר
בסבלנות וימתין 65 שנה נוספות, ייתכן שהערבים ישלימו עם המצב של היום. אין לי ספק
שרבים יאמרו “זה אף פעם לא יקרה”. אבל את זה אמרו גם על תוכנית החלוקה
ויותר מאוחר אמרו את זה על האפשרות שייחתם הסכם שלום עם מצריים. בהשאלה מדברי
חז”ל, אין שום סיבה לקרב את הקץ. החיפזון הוא מן השטן.
לפני מספר שבועות התקיים במכון הבין תחומי בהרצליה דיון על
הסכסוך הערבי ישראלי. כמקובל בדיונים כאלה במדינת ישראל, משתתפי הדיון ייצגו קשת
רחבה של דעות – היו שבעה שייצגו את הזרמים השונים במחנה השלום ונציג אחד שביטא את
עמדת המחנה הלאומי. בדיון השתתפה גם ציפורה, שאמורה להוביל את המגעים עם
הפלשתינאים. היא הצהירה “יש למהר ולמסור את אדמות יהודה ושומרון לרשות
הפלשתינאית, כי, לאור התהפוכות בעולם הערבי, אם נחכה לא יהיה למי למסור אותן”
– אינני ערב לניסוח המדוייק אבל זאת הייתה רוח הדברים. קשה להבין איך ציפורה
מתכוונת לנהל את המו”מ עם הפלשתינאים, אבל התגובה שלה למתרחש בעולם הערבי היא
בדיוק ההיפך ממה שהיא הייתה צריכה להיות.
משתתף אחר באותו דיון, הפרופ’ שלמה אבינרי, ברך את ציפורה
על כך ש”למרות שהיא החלה את דרכה במחנה הלאומי, היא התאשמלה1
והצטרפה למחנה השלום”. בהמשך דבריו, פרופ’ אבינרי אמר את המשפט הבא
“הישמרו מאנשים שהם מאמינים באמת, מפני שמאמינים אמיתיים לעולם אינם מודים
בטעותם”. קשה למצוא תיאור יותר קולע לעדת המאמינים ההזויים המאכלסים את מחנה
השמאל “שוחר השלום”. אני מסופק אם זה הציבור אליו אבינרי התכוון בדבריו, אבל על כך
כבר נאמר “ניבא, ולא ידע מה שניבא”.
מו”מ אינו יכול להתנהל בין עמים או בין חברות. זה לא
מעשי. בחיים כל אחד מהצדדים ממנה נציג או משלחת של נציגים שינהלו את המו”מ
עבורו. לעתים מתווסף לתמונה צד שלישי – מתווך שאמור לנסות ולגשר על פערים בין
עמדות הצדדים. על פי רוב הנוכחות של מתווך מביאה יותר נזק מאשר תועלת. הסיבה היא
שלמרות כל הדיבורים הרמים על “גישה מאוזנת” (even handedness), מתווך חסר
פניות (honest broker) הוא פיקציה, דבר שלא קיים במציאות. למתווך
יש תמיד אג’נדה, מה גם שהוא מחוייב לדאוג בראש ובראשונה לאינטרסים של מי ששלח
אותו. את הדיון בפרובלמטיקה הנובעת מנוכחותו של מתווך במו”מ אשאיר למאמר אחר.
לכאורה זה מובן מאליו שנציגים למו”מ יחתרו להשיג את
ההסדר הטוב ביותר עבור הצד אותו הם מייצגים. מהצורה בה מתנהל המו”מ למציאת
פתרון לסכסוך הערבי ישראלי מתקבלת תמונה קצת שונה. בעוד שבצד הערבי הכלל הזה נשמר
פחות או יותר, בצד הישראלי הברדק חוגג. בהשאלה מאימרתו של נפוליאון שכל חייל נושא
בתרמילו את שרביט המרשל, כל ישראלי נושא בתרמילו את יונת השלום.
כמעט לכל ישראלי שני יש נוסחת קסם איך לעשות שלום, ואין שתי
נוסחאות הדומות זו לזו. יתרה מזאת, בדיקה לעומק מראה שככלל, עושי השלום הישראלים
משקיעים יותר מאמצים בהכנסת מקלות בגלגלי המתחרים מאשר בהשגת שלום או הסדר כל
שהוא.
עד כמה שזה נשמע אבסורדי, עושי השלום מהצד הישראלי משקיעים
את כל מאמציהם בחיפושים אחרי הסדר שיהיה מקובל על הערבים, בעוד שהשאלה אם הסדר כזה
יהיה טוב גם לישראל כלל לא עולה על סדר היום. התוצאה המעשית היא שבפועל, בין כל
המי ומי של תעשיית השלום מתנהלת תחרות מתמדת להשגת ההסדר היותר גרוע למדינת ישראל.
זה אולי לא מה שעושה השלום המצוי היה רוצה, אבל זה מה שיוצא.
תופעה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם היא שכל שיהוק ו/או גיהוק
הנפלטים מפיו של מנהיג ערבי כל שהוא, זוכה לצונאמי של תגובות. גל של פרשנויות,
ניתוחים פוליטיים ותחזיות ממלאים את התקשורת הכתובה והמדוברת. כלל לא משנה מה
נאמר, מי אמר את זה ולמי זה נאמר, למומחה הישראלי יש את כל התשובות והוא תמיד יודע
מה ישראל צריכה לעשות.
בימים אלה אנו עדים לניסיון נוסף להפיח רוח חיים בברווז
הצולע שידוע גם בכינוי “יוזמת השלום הערבית”, או “יוזמת השלום
הסעודית”, או “יוזמת השלום של תום פרידמן” (תבחרו לבד את הכינוי
שנראה לכם).
במהלך פגישה עם מזכיר המדינה של ארה”ב, שר החוץ של קטאר
אמר שהליגה הערבית “תסכים לפתרון של שתי מדינות על בסיס גבולות 1967 עם
תיקונים קלים”.
הדברים רק נאמרו ובישראל נעו אמות הסיפים. “נתניהו
חייב להיענות ליוזמה החדשה”, “נתניהו צריך להיענות ליוזמה החדשה”,
נתניהו מוכרח להיענות ליוזמה החדשה”, “אסור לדחות את היוזמה החדשה”
– אלו רק מקצת מהכותרות הממלאות את התקשורת. עשרות מומחים ויודעי כל מסבירים
לציבור שהנה הנה, בחלקו של נתניהו נפלה הזדמנות פז ל”תקן” את המעוות
ולכפר על הדחיה הישראלית של יוזמה שהייתה אמורה להביא גאולה לעולם.
זאת שאלה טובה אם מי שהוא מבין כל הערב-רב הזה הממלא את
מסכי הטלוויזיה ואת כותרות העיתונות טרח לקרוא מה בדיוק נאמר ע”י אותו שר חוץ
ואת מי, או את מה בדיוק הוא מייצג.
נתחיל מהאחרון. השר הקטארי אמור היה לדבר בשם הליגה הערבית,
היא לא בדיוק מייצגת את הפלשתינאים. כאשר זה נוח להם הפלשתינאים מסתתרים מאחורי
גבה של הליגה כדי להצדיק את מה שהם לא יכולים/רוצים לעשות. אבל כשהליגה הערבית
איננה “מנגנת” בדיוק לפי התווים שלהם, הפלשתינאים נזכרים שהם אדונים
לעצמם ומה שהליגה הערבית חותמת עליו לא מחייב אותם.
התמונה מתערפלת יותר כשמנסים להבין מה בדיוק נאמר ע”י
הקטארי. ה”חידוש המהפכני” בדברי השר, עליו כולם מצביעים, הן שתי המלים
“תיקונים קלים”. זה לא היה אף פעם בעבר. לא נכנס כאן לדיון בשאלה כמה קל
זה “קל”, אבל אני לא בטוח ששני הצדדים משתמשים באותן אמות מידה לקביעת
הקלות.
הבעיה האמיתית היא דווקא בקטע המדבר על “פתרון שתי המדינות”.
לכאורה זה גם מה שהישראלים רוצים. אבל האם זה באמת המצב? המשפט “שתי מדינות
לשני עמים” הוא מטבע לשוני השגור על פיו של כל עושה שלום מצוי בישראל. הישראלי
הממוצע חושב שההסדר המוצע הוא שבשטח של מה שהייתה ארץ ישראל המנדטורית תקומנה שתי
מדינות – מדינה אחת ערבית ומדינה אחת יהודית.
חזון שתי המדינות של מחנה השמאל “שוחר השלום” בישראל הוא
קצת שונה. בלי לקרוא לילד בשמו, שתי המדינות אליהן חותר מחנה השמאל “שוחר השלום”
בישראל הן אחת ערבית – נקייה מכל נוכחות יהודית (יודן-ריין בלע”ז), ושניה –
דו לאומית. שום אקרובטיקה מילולית לא תעזור – מדינה שיש בה מיעוט לאומי היא מדינה
דו לאומית מעצם ההגדרה. אין זה משנה אם המיעוט מונה 10%, 20%, או 50%. יותר קל
להתמודד עם מיעוט של 10% או 15%, אבל גם נוכחות של מיעוט עויין של 15% – 10% היא
מתכון לצרות ולהנצחת הסכסוך. דיבורים על “רוב יהודי מוחץ”, או “רוב
יהודי מוצק”, או “רוב יהודי יציב” הם לא יותר מאשר קשקוש חסר
משמעות. רוב הוא דבר זמני והוא יכול בקלות להשתנות בהתאם לנסיבות, מה גם שבמחנה
השמאל “שוחר השלום” שוררת אחדות דעות שיש לאפשר לערבים את מימוש זכות השיבה. שתי
מדינות – אחת ערבית ואחת יהודית תתכנה רק באמצעות חילופי אוכלוסיה דו סיטריים –
טרנספר בלע”ז. את דעתו של מחנה השמאל “שוחר השלום” על טרנספר כולם יודעים,
למרות שעם טרנספר של יהודים אין להם כל בעיה.
מה שקובע הוא לא מה שחושבים בצד הישראלי. מה שקובע הוא מה
חושבים הערבים. כל עוד נקודת המוצא היא שרק פיתרון שיהיה מקובל על הערבים יכול
להיות בסיס להסדר, זו המציאות שצריך לחיות אתה. הביטוי “שתי מדינות לשני
עמים” לא קיים בלקסיקון הפוליטי של העולם הערבי, גם לא כאשר הם מדברים
אנגלית. אפילו בהתבטאות האחרונה בה מוזכר “פתרון שתי מדינות”, הם נעצרו
לפני התוספת “לשני עמים”, שלא לדבר על כך שכלל לא מוזכר, אפילו ברמז,
איזה עמים. יהיו כאלה שיאמרו שזאת רק סמנטיקה. שיהיה להם לבריאות.
לסיום, חזון שתי המדינות של מחנה השמאל “שוחר השלום”
הישראלי, הוא רעיון הזוי שאין לו כל אחיזה במציאות. בלי להיכנס לדיון בפרטי
הגבולות – עם או בלי “תיקונים” כאלה או אחרים, המדינה הערבית אמורה לקום
בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. אין ולא הייתה אף פעם בשום מקום בעולם מדינה
המורכבת משני חלקים שאין ביניהם רצף טריטוריאלי. גרמניה של ערב מלחמת העולם השנייה
הייתה יצור כזה כשפרוסיה המזרחית הייתה מופרדת מיתר חלקי גרמניה ע”י
ה”פרוזדור הפולני”. איך זה הסתיים לומדים בספרי ההיסטוריה. אחרי מלחמת
העולם השנייה הבריטים חילקו את תת היבשת ההודית להודו ופקיסטאן. פקיסטאן הייתה
מורכבת משני חלקים ללא קשר יבשתי – חלק מפקיסטאן היה ממזרח להודו. היום זאת מדינה
נפרדת בשם בנגלדש.
___________
1 אין מילה כזאת. זאת מילה שאני המצאתי
לתאר אדם שבעקבות ארוע מוחי שינה את עמדותיו הפוליטיות והפך להיות שמאלני.
______________
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס