לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

אשר יגורתי מופיע בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת, ביום 21.5.2012, ונושא נאום בן 783 מלים, המוגדר כ”דברי ברכה”.

כשם שאנחנו יודעים מדוע נכנסת כלה לחופתה, כך גם יודעים אנו מדוע מקיימים עסקני הלשכה את הכנס הראוותני והיקר הזה (המוגדר לפעמים גם כ”יוקרתי”): הזדמנות לעורכי הדין המבוססים, המלוקקים, המלקקים והמתלקקים להתחכך זה בזה וב”גדויילים”, והזדמנות ל”גדויילים” הנ”ל “לרדת אל העם” – אל עורכי הדין העשירים, אשר יכולים לעזוב את המשרד לחמישה ימים, אולי יותר, ולצאת לחופשה מפנקת באילת, אשר חלק מעלותה מוכר ע”י שלטונות המס כהוצאה ל”השתלמות מקצועית”.

אז אשר יגורתי מגיע לברך, ולא, למשל, לשאת הרצאה מחכימה, אשר באמת תהווה “השתלמות מקצועית”, כי אם הוא ירצה להרצות, הוא יצטרך גם להשיב על שאלות, וזה לא ממש מתאים לו, לאשר גרוניס.

אני גם מניח שיגורתי לא מגיע לאילת בטרמפים, ואפילו לא ברכב-השרד שלו, אלא בטיסה, יחד עם המאבטחים שלו, והכל על חשבון המדינה. אני מניח גם שהדבר לא נעשה על חשבון ימי החופשה שלו, כי הדבר לא נעשה לצורך ענייניו הפרטיים, אלא במסגרת תפקידו, על פי סעיף 1א(א)2, סיפא, לחוק נשיא ביהמ”ש העליון, התרפפ”ו.

אני מעריך, איפוא, באופן גס ביותר, שהדבר עולה למשלם המסים כ-10,000 (עשרת אלפים) ש”ח – למעלה מעשרה שקלים למילת ברכה, וזה יקר בהרבה מעלות מברק-ברכה הנשלח באמצעות שירותי הדואר הרגילים. כמובן שאפשר לשלוח את הברכה גם בפקס או בדואר אלקטרוני, דבר שהיה מוריד את העלות לאפס, אבל מי בכלל חושב על כך.

אני לא רוצה להתייחס לנאום-הסרק הזה, השזור באמירות פשטניות כגון “לכולנו, שופטים ועורכי-דין, קיים אינטרס משותף שתשופר היעילות של בתי המשפט וזאת בלא לפגוע באיכות של עשיית הצדק”, אני, לפי תומי, סברתי כי לחלק מהשופטים ועורכי-הדין אין אינטרס בשיפור היעילות, לחלק מהם דווקא אין אינטרס שלא תיפגע האיכות של עשיית הצדק, ולחלק אחר אין אינטרס – לא בכך ולא בכך.

אבל גרוניס אמר שיש “לכולנו”, והוא, מן הסתם, יודע על מה הוא מדבר.

והוא, מן הסתם, גם ידע על מה הוא מדבר, כאשר אמר את 38 המלים האלה:

אציין כי לאחרונה נתפרסם מחקר שנעשה על ידי מחלקת המחקר בשיתוף עם פרופ’ אורן איל-גזל מאוניברסיטת חיפה בנושא שיעור הזיכויים בהליכים פליליים. המחקר ניפץ את המיתוס לפיו רק פרומיל אחד מן הנאשמים המובאים לדין מזוכים בבתי המשפט בישראל.

מי היא “מחלקת המחקר”?

על כך עונה יגורתי בפיסקה הקודמת לנאומו:

גוף חדש שהוקם לאחרונה במערכת השיפוט הוא מחלקת המחקר. אחד מתפקידיה החשובים של מחלקת המחקר הוא לספק נתונים בדוקים לגבי המתרחש במערכת, כך שניתן יהיה לקבל החלטות ניהוליות על בסיס נתונים ולא על יסוד תחושות בטן.

ובכן, אחד מ”תפקידיה החשובים” של אותה המחלקה, הוא לשמש כלי-עזר לקבלת החלטות ניהוליות, וזה בסדר, כי כל גוף מסודר צריך שתהיה לו מחלקה כזאת, והשאלה היא מדוע לא עשו זאת קודם. שאלה נוספת היא מה יקרה אם ביום מן הימים תגלה המחלקה הזאת כי טענות שנטענו בעבר כנגד מערכת המשפט והוכחשו על ידה בכל תוקף אכן היו נכונות וצודקות, והאם יגורתי אכן יקום ויתנצל “בשם מערכת המשפט לדורותיה” בפני כל מי שנפגע מהכחשות-הסרק האלה.

אבל מה עושים כאשר המערכת זקוקה למחקר לשם “יצוא”, דהיינו לא לצורך “החלטות ניהוליות” אלא כדי לסנגר על המערכת? עושים מחקר “בשיתוף” עם פרופסור זה או אחר מאוניברסיטה זו או אחרת …

ממש “מחקר” עצמאי ובלתי-תלוי!

אבל בואו לא ניתפס לקטנות, ונראה מה בשורה לנו בפיו של יגורתי, לגופם של דברים:

המחקר ניפץ את המיתוס לפיו רק פרומיל אחד מן הנאשמים המובאים לדין מזוכים בבתי המשפט בישראל.

ואני שואל איפה הבושה, ואיפה היושר האינטלקטואלי.

מה שיגורתי מגדיר כ”מיתוס” אינו מיתוס, אלא נתונים רשמיים של מדינת ישראל, אשר הופקו ופורסמו ע”י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ”ס). זה לא בהכרח אומר שכל מה שיוצא מתחת ידיה של הלמ”ס הוא אכן קדוש ואין להרהר אחריו, אבל היושר האינטלקטואלי מחייב לקרוא לילד בשמו, לומר כי “עם כל הכבוד” (או בלעדיו, לפי טעמו של הדובר), מערכת המשפט סבורה שהנתונים של הלמ”ס אינם נכונים.

ואם נתוני הלמ”ס אינם נכונים, שיתכבד יגורתי ויציג את הנתונים הנכונים, לדעתו, וגם יסביר מדוע הנתונים שלו עדיפים על נתוני הלמ”ס, וכן יגלה לנו איכן ומתי “נתפרסם לאחרונה” המחקר עליו הוא מדבר.

אז לא: יותר קל להפריח אמירות המצוצות-מן-האצבע במסגרת “דברי ברכה”, מאשר לבוא עם דברים מסודרים, ולהסתכן במתקפה חזיתית כאשר להוד-רוממותו, נשיא ביהמ”ש העליון, אין שום יתרון על פני הקהל שבפניו הוא מקשקש.

מעניין מה היה יגורתי אומר אם “מחלקת המחקר” שלו הייתה מאשר את נתוני הלמ”ס, ואילו “החלטות ניהוליות” היו מתקבלות על בסיס נתונים אלה, “ולא על יסוד תחושות בטן”. האם היו אומרים לשופטי ישראל “תתחילו לזכות יותר, כי אנחנו לא נראים טוב בעיני הציבור”?

לא, איש לא היה אומר את זה לשופטים, כי את התשובה לשאלה איך ה”אנחנו” הזה נראים בעיני הציבור אפשר ללמוד מפרסומי הלמ”ס, וכן ממקורות אחרים, אבל לא ממחקרים-מטעם, אשר איש לא יאמין בהם.

לטעמי גם אי אפשר – ואסור – לתת לשופטים “מיכסות” של הרשעות או זיכויים. אפשר לדרוש מהם יושר אינטלקטואלי, התייחסות לכל הטענות, אבל זו בדיוק נקודת-התורפה של שופטי ישראל, אשר איש לא מוכן לגעת בה, ובגללה אמון הציבור בשופטיו הוא “על הפנים”.

חבל שמי שאמור – וחייב – לשמש דוגמה ומופת ליושר אינטלקטואלי, הן לשופטי-מרעיתו והן בכלל, לוקה דווקא בכך, ונשאלת השאלה למה אפשר לצפות משופטים כמו אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר או צבי סגל.

ואם מאלה כבר אי אפשר לצפות לשום דבר – למה אפשר לצפות משופט-התעבורה בזרנוגה גימ”ל?

אבל, כפי שכבר אמרתי לכם, ההבדל בין גרוניס לבתולה הוא שגרוניס נשאר גרוניס.

______________

המלצות היום:

השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

שופטי העליון אשר גרוניס, ניל הנדל, עוזי פוגלמן: האם הם אידיוטים, או שהם רק עושים את עצמם ככאלה?

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש