לדף הפייסבוק של האתר

מזל טוב לדדי בן שאול הצייר שחוגג את יום הולדתו ה-80. לכבוד אירוע זה, מוצגת תערוכה גדולה מציוריו בבית-האמנים בירושלים, בקומה השנייה וכולה שלו.

ההיכרות שלי עם דדי ואלינור היא ארוכת שנים. גרנו בשכנות ברובע היהודי. באותו רחוב, באותו צד. הבית שלהם היה מאוד מיוחד, במיוחד הסטודיו שלו. סטודיו רחב ידיים שהיה בו כל מה שאמן צריך כדי ליצור. ראיתי את מכבש הליטוגרפי שגילו 150 שנה, שבעזרתו יצר ליטוגרפיות, (הדפסי אבן) תחום שדדי מומחה בו. במשך שנים הוא הדפיס לעצמו ולאחרים והיה היחיד שעסק בכך במשך תקופה ארוכה.

לדדי בן שאול יש מקום נכבד ומכובד בקרב האמנים בארץ. הוא מוערך ונחשב, עשייתו ותרומתו לאמנות היא גדולה. הוא גידל דורות של אמנים במסגרת “בצלאל”, ומילא במוסד זה תפקידים בכירים. כאשר פרש מכל תפקידיו המחייבים, ושפע של זמן עמד לרשותו, כל בוקר יצא מביתו, עם כן וכל מה צריך ויצא לצייר את הנופים המיוחדים במרחק הליכה בסביבת מקום המגורים.

כמה פעמים הראה לי את יצירותיו ואני כל-כך אהבתי. אינני מבקרת אמנות כי אין לי את הכלים לנתח יצירות. אני קובעת אם אהבתי או לא. כך גם בספרות ומוסיקה. שאלתי אותו אז: “כמה עולה ציור שלך?”

והוא השיב: “אין מחיר, אני לא מוכר, הציורים הם שלי.”

גדעון עפרת, מבקר אמנות, כתב ספר על דוד בן שאול, “הדפסי מוות וחיים” ובין השאר הוא מספר לנו קצת פרטים אישיים על האמן.

הילד יוסף דוד שאולזון הוא בנו של סוחר קמח, הם התגוררו בשכונת מקור-ברוך בירושלים. בגיל 11, הילד עזב את בית-הספר בשעת צהריים והגיע לכפר אבו-גוש, ארבעה ביריונים ערביים עם גלאביות ושבריות התנפלו עליו וכמעט חיסלו אותו. הוא ניצל וחזר הביתה פצוע והמום. השנה היתה 1943.

בגיל 16.5 הוא מגוייס ומשתתף במחלמת השחרור, “ומכאן ואילך, יפעמו סיוטי המלחמה בעומק יצירתו”. עוד מספר לנו גדעון עפרת שבגיל 20 דדי התחיל לצייר כמקצוע. הוא הביא אקוורלים לבעל הגלריה הידועה בירושלים, “ספראי” ומר ספראי הציע לו שיתמחה בציור דיוקנאות. מה עושה האמן הצעיר? הולך לשוק מחנה-יהודה ורשם בעפרון את העוברים והשבים, ובעל הגלריה קנה, לא רק הוא גם בעלת החנות “מאריאן” מתרשמת וקונה את יצירותיו.

מאז ועד היום בן שאול עשה דרך ארוכה באמנותו.

דדי הוא לא רק אמן. אהבתו למטבח היא גדולה. אחד הדברים שהוא מאוד אוהב לעשות זה לכבוש זיתים, מלפפונים, חצילים, ומה לא. על אדני חלונותיו היו הרבה צנצנות מלאות בכל טוב. אבל לא רק כבושים. הוא ואלינור ייצרו יין במרתף ביתם כמו פעם. בעונת הבציר הם קנו כמות גדולה של ענבים, רחצו אותם, זרקו לבריכה ושניהם דרכו עליהם ברגליהם… והמשיכו בתהליך עד שמילאו בקבוקים והתחלקו עם חברים. דדי אוהב לייצר יין פרטי, לכבוש, ולבשל.

בזמן שגרנו יחד ברובע, דדי עבר תאונה קשה ביותר. עיניו נפגעו וכמעט התעוור לגמרי.

הזוג בן שאול ואנחנו עזבנו את הרובע. הם עזבו לסג’רה או כפי שנקראת היום אילנית. הרבה שנים דדי לא הציג את עבודותיו, והנה תערוכה של ציורי נוף ודיוקנאות מוצגת, והיא מאוד נוגעת. הוא צייר גם את דיוקנה של אלינור והיא כן היא, ולא היא. הוא הצליח לצייר דמות מיסתורית. רק מי שמכיר אותה יכול לזהות.

טילפנתי אליו ואמרתי לו: “דדי, הלכתי, ראיתי, התרשמתי. ומה מצב ראייתך?”, והוא השיב: “אני רואה קצת, אבל הנפש היא הדומיננטית”. וסיפר שגם הצייר מונה התעוור לגמרי בסוף חייו, והמשיך לעבוד, ויצירותיו האחרונות נהדרות, והוסיף: “אני יוצא לצייר, והיום הנוף מתבונן בי ולא אני מתבונן בו”.

ברכות חמות דדי. מקבלת את ההזמנה שלכם לבוא לבקר אתכם שם באילנית, לשתות את היין הפרטי, ולטעום מהכבושים.

______________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש