סתם יום של כיף

סתם יום של כיף

חנה אייזנמן
14.03.2012 01:57
סתם יום של כיף


שמתי לב, שאמנם אין עונה, אבל יש קול… למעשה, יותר מקול אחד, מקהלת צווחנים, תינוקות של בית רבן, הקוראים בהתלהבות את פרשת ויצא, בטעמי המקרא. אלו הם נכדי וחבריו, תלמידי כתה א’, בתלמוד תורה ביד-בנימין, העושים חזרה על קריאת הפרשה הנלמדת בכתה. מה עושים הילדים בבית, בחבל בנימין, בסתם יום של חול?



ב”ה

 

 

 

סתם יום של כיף

 

 

64 שנות עצמאות אינן הולכות ברגל. מדינה קטנה אחת וכל כך הרבה מלחמות

 

הטלפון מצלצל, אני מרימה את השפופרת – על הצג, מספר הסלולארי של בתי. אני עונה – שלום… מן העבר השני, אין עונה, כמעט סגרתי, חשבתי, בטח הילדים שוב שיחקו במכשיר ולחצו בטעות על מספרנו. אלא, אז, שמתי לב, שאמנם אין עונה, אבל יש קול… למעשה, יותר מקול אחד, מקהלת צווחנים, תינוקות של בית רבן, הקוראים בהתלהבות את פרשת ויצא, בטעמי המקרא. אלו הם נכדי וחבריו, תלמידי כתה א’, בתלמוד תורה ביד-בנימין, העושים חזרה על קריאת הפרשה הנלמדת בכתה.

 

מה עושים הילדים בבית, בחבל בנימין, בסתם יום של חול? או, על זה אפשר להגיד – שהחיינו וקיימנו והגיענו לראות דור נוסף אשר יודע את ה”מדינה במצור”. אין לימודים, היום, על פי הוראת פיקוד העורף, בבתי-הספר שבמועצה האזורית שורק – לשם נוסעים הילדים יום-יום. ביום הקודם, בשובו מן הלימודים, סיפר הילד שהוא שמע היום שלש “אזעקות אמיתיות”. שלש פעמים הבהילו את הילדים למקלט. עוד דור של ילדי מקלטים. בתוך הילדים האלה, מי שהיו תינוקות, כאשר גורשו, ל”טובתם” מבתיהם בגוש קטיף. ביד-בנימין יש קהילה של פליטי גוש קטיף, שנעקרו משם על ידי “המדינה”, שהיום נתניהו הוא ראש ממשלתה, אולי, בזכות הרמת ידו, להסכמה לביצוע הפשע של גירוש יהודים מארץ ישראל. פשע אותו הוא ממשיך לקדם! ילדי כתה א’, בני משפחות יוצאות הגוש, היו עוללים ויונקים, וחלקם, עוברים, בעת הגירוש, אך, אחיהם הגדולים יותר, כבר ידעו פצמ”רים, אזעקות “צבע אדום” ומקלטים… הם מרגישים, ממש, “כמו בבית..”. וכצפוי, וכפי שהיה ידוע מראש לפושעים שביצעו את הפשע – כלום לא השתנה. למה שישתנה, כשהתנאים אינם משתנים? למה שהערבים יסטו ממנהגיהם, כש”ישראל” מתמידה לצ’פר אותם?

 

ראש הממשלה מצהיר בגאווה ועוז, בוועידת איפא”ק, כי לישראל יש הזכות להגן על עצמה… על זה ייאמר: מה אתה אומר??!! ואכן, ישראל הפכה לוירטואוזית-המגננה. במשך כל שנות עצמאותה, פיתחה את אמנות המגננה עד למרומי כיפת הברזל. גם המקלטים השתכללו. אני עוד זוכרת את השוחה הרדודה בחצר הצריף בו גרנו בכפר חסידים. הייתי אז, כבת שלש-ארבע. נשמעה אזעקה, בשבת בצהרים. אחי ואני נשלחנו לשוחה, שחפר אבא בחצר, והתכווצנו בה. ובינתיים המרצחים הערבים צולפים על הכפר, ממורדות הכרמל, מעל קבוץ יגור. אין שום בטחון בשוחה, אבל, אם לא יועיל, לא יזיק. אבא ואמא ממשיכים לשבת בנחת ליד שולחן השבת, אוכלים את הקרטופל-סלאט. הנין שלהם “התקדם”, הוא לא מתלכלך בשוחה חפורה באדמה, הוא כבר במקלט בטון. בהחלט התקדמות; בשדרות, על כל צעד ושעל, מוצבים מקלטוני בטון, שהתושבים מתאמנים, בזכותם, בריצה מרתונית, ייתכן שיש כבר כמה אלופי עולם, בלי ידיעתם…  64 שנות עצמאות אינן הולכות ברגל. מדינה קטנה אחת וכל כך הרבה מלחמות… זה מזכיר לי בדיחה, שצריך לספרה ביידיש, אבל, גם בעברית זה הולך – שני חברים נפגשים. האחד שואל מה נשמע, מה חדש, והשני מספר, שבתו התחתנה, בשעטו”מ. הראשון תמה – חשבתי שהיא נשואה כבר מזמן… החבר משיב – כן, היא היתה נשואה, התגרשה, ועכשו התחתנה בשניה. בן שיחו מתפעל – בת אחת, יחידה, וכל כך הרבה נחת…. 

 

מה שהנכד אינו יודע הוא, שה”מדינה במצור”, כי כך רוצים אותה מנהיגיה. ילדינו, בכל דור ודור, פורצים את המצור, מרחיבים את הגבולות המלאכותיים, שניכפו עלינו על ידי מהרסינו ומחריבינו מבית ומחוץ, אבל, מהרסינו ומחריבינו אינם מוותרים, הם תמיד יחזירו אותנו ל”גבולות אושוויץ”, ויחזרו להתבכיין על “מדינה במצור”, ודור חדש של ילדים, יקפוץ ל”מלחמת מצווה”, יפול תוך כדי ניצחון, ודמו יידרס ויחולל על ידי ה”מדינה במצור”, הדמונאציה היחידה במזרח התיכון ובעולם כולו. על דמו ייסוג ה”צבא הטוב ביותר במזרח התיכון”, כשהוא מסמן V באצבעותיו. עד כדי כך הצליחה שטיפת המח המזוויעה, מבית מדרשו של השמאל היודונאצי. ובאותו מקום ידרוך דור נוסף, בצאתו למלחמת-סרק נוספת. כי גם “מדינת ישראל” מרגישה כמו בבית; כי גם אלפיים שנות הגשת הצוואר למאכלת, אינן הולכות ברגל, הן רצות לאושוויץ!!

 

בישובו של הנכד חוגגים באדיקות את “יום העצמאות”, וזה פשוט מטורף!! זה לא חדש שציבור גדול בארצנו סובל מן המחלה הממאירה ומעוררת הבחילה הזו, המכונה “ממלכתיות”, או “ציונות”. העיקשות של חיים דרוקמן להמשיך ולשטוף את מח העם הזה בשקר המילניום-פלוס, זה דיבוק, הדורש הסתכלות של מומחים בתחום רפואת הנפש. אבל, בעיני “כס אלוק’ ממעל”, שהוא עבדו הנרצע, זה, דווקא, מוצא חן, הם אפילו מעניקים לו את הפרס היוקרתי ביותר שלהם. עכשו יכל חתן הפרס להתגאות ולהצהיר – אני שותף – שותף לשטרנהל, לשולמית אלוני, ליגאל תומרקין, לעמוס עוז ול”אוהבי ישראל” נוספים. האמת היא, שהוא יכל לטפוח על חזהו, בשיא הגאווה, כי כל מה שעשו הקולגות שלו לפְּרס, אינו מגיע לקרסולי תרומתו ל”מדינה”; הוכחתי את עצמי במספרם הרב של תלמידי, המונחים היום תחת מצבות בבתי הקברות הצבאיים. אין רבים כמוני, שתרמו תרומות יקרות כאלה למדינה, ועל כן, אני ראוי לפרס. ואפשר לשאול את שמעון פרס. הוא בעל סמכא בענין – רוצים הוכחה? פרס אמר שערפאת היה ראוי לפרס נובל לשלום…

 

הנכד וחבריו היו יומיים בבית. אמש ראיתי באינטרנט, שהיום יחזרו הלימודים לתיקנם. וזה, עד הפעם הבאה, שהמרצחים ישתעשעו בתחביב שלהם – נסיון להשמיד יהודים רבים ככל האפשר. ישראל תעשה שוב איזו הצגה פירוטכנית, שוב תזכה לגינויים מכל העולם, ושוב תצ’פר את המרצחים ב”שקט תמורת שקט”, ותמשיך לזונם ולכלכלם ולתדלקם ולחמשם. כי, אין בעולם שונאים גדולים יותר ליהודים, ממייצגי “מדינת ישראל”, מאז הקמתה!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר