לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

מעמדו של נתניהו, ראש ממשלת ישראל, כשק החבטות הבין לאומי, קבל לאחרונה חיזוק נוסף. ה”פופולריות” של נתניהו הגיעה לשיאים חסרי תקדים. אין כמעט פגע או חולי ממנו האנושות סובלת שנתניהו איננו נושא באחריות, מלאה או חלקית, עליו. לא בדקתי את סדר היום של וועידת האקלים העומדת להתכנס בימים אלה בדורבן, בדרום אפריקה, בחסות האו”ם, אבל לא תהיה זו הפתעה אם מושב מיוחד יוקדש לדון במידת ההשפעה שיש למתן אישורי בניה בירושלים ע”י נתניהו על התחממות כדור הארץ.

הנושא ש”עשה כותרות” הפעם היתה גסות הרוח שהפגינו נשיאי ארה”ב וצרפת בעת שביטאו את תיסכוליהם מהעובדה שבנימין נתניהו איננו מוכן לרקוד לפי החליל שלהם. השיחה בין השניים, שהתקיימה בארבע עיניים, “זכתה”, שלא במתכוון, לכיסוי עיתונאי נרחב. במהלך השיחה נשיאי צרפת וארה”ב הביעו בלשון מאוד לא דיפלומטית את דעתם האישית על ראש ממשלת ישראל.

לפני שאמשיך, מספר מלים על מהות הדברים שנאמרו. הדיווח בעיתונות מייחס לסרקוזי, נשיא צרפת, את המשפט הבא אינני יכול להפגש יותר עם נתניהו – הוא שקרן (Je ne peux plus voir Nétanyahou, c’est un menteur – אני מביא את הדברים בשפת המקור, צרפתית, כי למיטב ידיעתי סרקוזי איננו מנהל שיחות עם מנהיגי מדינות אחרות באנגלית). תגובתו של אובאמה, בלשון עממית, היתה לך יש טענות? לי יש אותו כל הזמן. הגירסא הרשמית היתה קצת יותר מהוקצעת לך כבר נמאס ממנו, אבל אני צריך צריך להתעסק אתו יום יום (You’re fed up with him, but me, I have to deal with him every day). הארוע – תוכן הדברים, ויותר מכך העיתוי של הפרסום, מטיל צל כבד על פגישת הקווארטט עם נתניהו שנועדה לקבוע לו”ז לקידום “תהליך השלום”. השאלה המתבקשת עכשיו היא על מה בדיוק ידונו בפגישה הזאת? האם בכלל אפשר לקיים דיון ענייני באווירה כזאת? מה בדיוק הם יגידו לנתניהו? ויתרה מזאת, מה הם מצפים לשמוע? מן הראוי היה שנתניהו ישיב להם באותה מטבע, אבל זה כמובן לא יקרה.

בכל מקרה, כאשר יתברר שוב שלא הושגה כל התקדמות, נתניהו יוצג פעם נוספת כמי ש”הכשיל” את השלום. אינני פוסל על הסף את האפשרות שזאת היתה מלכתחילה מטרת ה”תרגיל”. כמקובל בארועים מסוג זה, “כללי הטקס” חייבו את סרקוזי להתנצל, והוא הסביר למנהיגים יהודיים אתם נפגש, ש”דבריו הוצאו מהקשרם” – “ידיעות אחרונות” מיום 26 בנובמבר. נו באמת, מעניין לדעת אם מי שהוא מהנוכחים בפגישה טרח לשאול את סרקוזי באיזה הקשר הדברים יכלו להאמר? הביטוי “דברי הוצאו מהקשרם” הוא תרוץ מקובל של כל שקרן.

בדבריו של אובאמה על נתניהו אין הרבה חדש – לא בתוכן ולא בסיגנון. היחסים העכורים בין שני המנהיגים האלה מעולם לא היו בגדר סוד. מצדו של אובאמה, לפחות, גם מעולם לא נעשה כל נסיון להסתיר את זה, למעט מס שפתיים לצורך מערכת הבחירות. עד היום אובאמה לא הפנים את העובדה שהוא זה שנושא במלוא האחריות למבוי הסתום אליו נקלעו המגעים בין ישראל לפלשתינאים, והוא מתעקש לראות בנתניהו את הגורם לכך שהפלשתינאים מסרבים להפגש עם ישראל על מנת לדון בהסדר כל שהוא.

סרקוזי זה סיפור קצת שונה. בראש ובראשונה הוא לא באותה ליגה. לצרפת ישנן הרבה יומרות אבל יש הרבה מן הגוזמא בהתייחסות אליה כאל מעצמת על או כאל מעצמה בכלל. המציאות הלא כל כך נעימה אתה סרקוזי צריך להתמודד יום יום היא שהוא עומד בראש מעצמת בלון שאפילו ב”מגרש הבית” שלה, האיחוד האירופי, יש לה מעמד של “כינור שני” בלבד. צרפת לא זכתה לניצחון צבאי באף אחת מהמלחמות בהן היא היתה מעורבת מאז ימי נפוליון, וזה נושא שמטריד מאוד את הצרפתים, גם אם הם לא מרבים לדבר עליו. “גדולתה” של צרפת (La Grandeur de la France) היא מוטיב החוזר בכל הנרטיבים שלהם. הכלכלה הצרפתית גם היא לא מי יודע מה –הם עדיין לא הגיעו לרמה של איטליה או של יוון, אבל הם גם לא בדיוק ברמה של גרמניה. יכולתה של צרפת לתרום מה שהוא חיובי לסכסוך במזרח התיכון היא מצומצמת ביותר, להיות מויש’ה גרויס על חשבונו של נתניהו זה אמצעי ל”הפגנת נוכחות” – גם אנחנו בעסק, גם לנו יש מה לאמר. ה”הבנה” בה הדברים התקבלו ע”י מנהיג מעצמת העל מס’ 1 בעולם וודאי תרמה להרגשתו הטובה של סרקוזי. השאלה היא אם זה גם תרם מה שהוא נוסף. זאת גם שאלה טובה מה בדיוק זה היה צריך לקדם.

לגופו של עניין, מה או מתי נתניהו אמר או הבטיח מה שהוא לסרקוזי ולא עמד בדיבורו? נכון, הוא אישר בניה בהתנחלויות ביהודה ושומרון וכן בירושלים. זה לא מצא חן בעיניו של סרקוזי. אבל נתניהו מעולם לא הבטיח לסרקוזי (וגם לא לכל מנהיג אחר לצורך הדיון) שהוא יימנע מלעשות זאת. נתניהו סרב להאריך את הקפאת הבניה הזמנית בהתנחלויות מעבר למועד עליו התחייב, וגם זה לא מצא חן בעיניו של סרקוזי. אבל נתניהו הודיע מראש שזה בדיוק מה שיקרה בתום מועד ההקפאה. איפה כאן השקר? נתניהו הצהיר שהוא מקבל את העיקרון של “שתי מדינות לשני עמים” וזה עדיין לא התממש? למיטב הבנתי על מנת שהפיתרון הזה יתממש שני העמים צריכים להסכים לו, ובינתיים מי שמסרב אפילו לדון בו זה הצד הערבי ולא נתניהו, שלא לדבר על כך שהצד הערבי מסרב אפילו להכיר בקיומו של “עם שני”. איפה כאן השקר?

וכאן אנו מגיעים לעיקר. לסרקוזי יש בעיה אמיתית. לאורך כל הדרך נתניהו סרב לקבל את התכתיבים שלו, והוא ממשיך בדרך “הנלוזה” הזאת גם היום, וזה בהחלט מרגיז. מנקודת מבטו של סרקוזי זה מצב בלתי נסבל. אחרי ככלות הכל מי זה הנתניהו הזה? בסך הכל הוא ראש ממשלה של ארצונת מחורבנת (a shitty little country) כפי שבמשרד החוץ הצרפתי רואים את מדינת ישראל. אחד כזה מעיז לאמר “לא” לסרקוזי? על זה סרקוזי צריך לעבור לסדר היום? איפה נשמע כדבר הזה?

אצל אובאמה המצב איננו שונה בהרבה. הוא לא ירד לרמה של סרקוזי, והוא גם נמנע מלנקוט ב”שם המפורש”. אבל צורת התבטאותו לא הותירה מקום לספק מה הוא חושב על נתניהו.

מדיניותו של נתניהו שנויה במחלוקת. על זה אין וויכוח. ישנם גם כאלה הרואים בה טעות הרת אסון. אבל הוא ראש ממשלתה של מדינה ריבונית שנבחר לתפקידו באופן דמוקרטי, ויש לו מנדט מהציבור שבחר בו לנהל את מדיניותו כפי שהוא מבין את צרכיה של המדינה. הטחת כינויי גנאי ברמה של גן ילדים היא לא הדרך ההולמת ליישב חילוקי דעות. היא וודאי לא בסיס נאות לשיתוף פעולה בין מדינות שאמורות להיות בעלות ברית.

קלישאה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם במהלך הדיונים העוסקים בסכסוך הישראלי ערבי, היא הביטוי צעדים מעוררים אמון (Confidence Building Measures). אלה צעדים בהם הצדדים אמורים לנקוט על מנת שתושג התקדמות כל שהיא,. קצת קשה לראות בהתבטאויות הנשיאותיות האחרונות צעדים שיכולים להוביל לבניית מערכת יחסים המושתתת על אמון הדדי.

לסיום החלק הזה, סיפור מהעבר. בקיץ 2003 התקיים כאן בטלוויזיה דיון לרגל מלאת 25 שנים לחתימת הסכמי קמפ דייויד. הדיון שודר באחת מרשתות CSPAN העוסקות במתרחש בפוליטיקה בוושינגטון. למיטב זכרוני המשדר הספציפי הזה היה בחסותו של אירגון AIPAC. מבין המשתתפים בדיוני קמפ דייויד רק ג’ימי קרטר, נשיא ארה”ב לשעבר השתתף בדיון. בגין, סאדאת ודיין כבר לא היו בין החיים, ומצבו הבריאותי של עזר וייצמן לא איפשר לו לקחת חלק. ביחד עם קרטר, גם אהרון ברק ואלייקים רובינשטיין, שהיו במשלחת הישראלית, הוזמנו לקחת חלק בדיון. אף נציג מצרי לא השתתף (אינני יודע אם זה בגלל שלא הזמינו או בגלל שהם סרבו לשלוח נציג). במהלך הדיון קרטר התלונן שבגין “רימה” אותו – שהוא התחייב לעצור את מפעל ההתנחלויות ולא עמד בדיבורו. אהרון ברק השיב לו בנימוס במלים אלו כבוד הנשיא, אני רשמתי את הפרוטוקולים של הדיונים, ולא נאמר בהם שום דבר על עצירה או הפסקה של מפעל ההתנחלויות (Mr. President, I was the one who took notes of the negotiations. Nothing was mentioned about the settlements) – אינני ערב לנוסח המדוייק, כי זה התרחש לפני יותר משמונה שנים ולא הקלטתי את הדיון. קרטר הגיב בשתיקה, אבל הבעת פניו העידה שהוא לא הרגיש בנוח כשאהרון ברק העמיד אותו במקומו. אני מרשה לעצמי לשער שאם סרקוזי ייפגש אי פעם עם קרטר לשיחה בארבע עיניים, יהיה להם נושא משותף לדון בו.

התקשורת והאליטה ה”נאורה” במדינת ישראל פיתחה מיתוס על פיו זהותו של העומד בראש הממשלה היא הגורם הקובע את יחסיה של ישראל עם אומות העולם. המיתוס הזה משמש להם כתרוץ להצדקת מערכת השיסוי וההסתה אותה הם מנהלים דרך קבע נגד הממשלה והעומד בראשה. לציבור הם מספרים שה”עליהום” של התקשורת והאליטה ה”נאורה” נגד נתניהו איננו נובע ממניעים אישיים, שרק “טובת המדינה” היא בראש מעייניהם, כי רק הדחת נתניהו מראשות הממשלה היא מה שיביא את הגאולה לעם היושב בציון.

ה”דיאלוג” הצרפתי אמריקאי האחרון, והפרסום שניתן לו ברחבי העולם, היה כמשב רוח גבית עבור החבר’ה האלה. “אתם רואים? זה לא רק אנחנו. הנה גם גדולי עולם חושבים על נתניהו את מה שאנחנו אומרים כל הזמן . . .” האפשרות שסדר הדברים הוא הפוך, שה input ממנו ניזונים אותם “גדולי עולם” הוא כל כולו מתוצרת כחול לבן, כלל לא עולה על דעתם. גם כאשר ישנה מודעות להדים הבינלאומיים של ההסתה שלהם, הם אינם חושבים שיש מקום להנמיך קצת את הטון. מאמר קודם (ויהי בימי שלוט השנאה) עסק בנושא בהרחבה.

על פי השקפת עולמה של האליטה “הנאורה”, בראש ממשלת ישראל צריך לעמוד לא מי שהציבור בישראל בחר בו, אלא מי שיהיה מסוגל לקבל תכתיבים מגורמי חוץ – בעגה שלהם זה נקרא “לקבל החלטות כואבות”. קצת קשה להבין מה ה”היגיון” לפיו צריך תמיד להתכופף כאשר גורמי חוץ דורשים זאת, אבל זה נשמע כמו פרפראזה על דבריו של אריק שרון בזמנו – מה שרואים משם לא רואים מכאן.

אין הגדרה מדוייקת לאיזה גורמי חוץ ראש הממשלה חייב לציית. זה תלוי בנסיבות. בדרך כלל זה נשיא ארה”ב, אבל לא בהכרח. לפעמים הנשיא מאציל מסמכויותיו למזכירת המדינה או לנציג אחר מטעמו. אבל זה יכול להיות מזכיר האו”ם, וזו יכולה להיות הקנצלרית הגרמנית או כל מנהיג אירופאי אחר, ואסור כמובן לשכוח את “שרת החוץ” או את “השליח המיוחד” של האיחוד האירופי. ואם לא די בכל אלה, מעל שמי המזרח התיכון מרחפת רוחו של “הגדול מכולם” – תום פרידמן מהניו יורק טיימס.

תליית הקולר בנתניהו היא מיתוס. מיתוס ותו לא. לאמונה הזאת אין כל בסיס. בהשאלה מאימרה של טלייראן (Talleyrand), מי שהיה שר החוץ הצרפתי בתקופת נפוליון, לחשוב כך זה יותר גרוע מטעות, זו טיפשות. הבעיה היום איננה נתניהו כמו שבעבר היא לא היתה בגין. היא אף פעם לא היתה ראש ממשלתה של מדינת ישראל. למי שכבר שכח, היו לא מעט “חריקות” בתקופת שמיר, וגם רבין המנוח “זכה” לטעום את ה”הערכה מחדש” של היחסים בתקופתו של קיסינגר. הבעיה היא בכלל לא במישור הפרסונלי.

אין ספק שלאישיותן של הנפשות הפועלות יש מידה מסויימת של השפעה על היחסים בין מדינות. זה לא יכול להיות אחרת. אבל אלו הן רק הפרעות “מסדר שני”, ובדרך כלל השפעתן זמנית בלבד. הבעיות בהן מדינת ישראל נתקלת במערכת יחסיה עם אומות העולם הן במישור שונה לחלוטין. הן נובעות ממהותה ואופיה של המדינה ולא מאישיותו של העומד בראש ממשלתה.

מדינת ישראל היא חריג, חריג שבעולם לא יודעים איך “לאכול” אותו. כל המגעים, וכל ההסכמים הנחתמים בעקבותיהם, של ארצות שונות בעולם עם עמי האזור הם תמיד עם השליט של המדינה בה מדובר. עד גל המהומות שהחל לטלטל את האזור במהלך השנה האחרונה, הלגיטימיות, או למען הדיוק, חוסר הלגיטימיות, של השליטים/מישטרים באזור לא מנע קיומם של יחסים תקינים אתם. כל עוד השליט “סיפק את הסחורה”, האמצעים בהם הוא נקט על מנת לשמור על כסאו היו “עניין פנימי” בלבד, והשאלה אולי כדאי לשמוע גם מה שיש לעם להגיד כלל לא עלתה על הפרק. היום אנחנו שומעים על “אובדן הלגיטימיות” של שליטים שהודחו כמו מובאראק או קדאפי, וכן על זו של שליטים אחרים להם מצפה כנראה גורל דומה, כמו אסד, אבל זו המצאה של החודשים האחרונים. השאלה איך ומתי השליטים האלה זכו ל”לגיטימיות” שלהם היא נושא לדיון נפרד (זה שדה מוקשים כי אפשר באותה מידה לשאול את השאלה הזאת על מספר גדול של מדינות בהן עדיין אין איום ישיר על יציבות המישטר, כולל לפחות שתיים מבין החברות הקבועות במועצת הביטחון). האמת הפשוטה היא שזה נוח מאוד לעשות עסקים עם שליטים של מישטרים רודניים. זה הרבה יותר נוח מאשר להתעסק עם שליטים שצריכים להתחשב בדעת הקהל בארצותיהם. שליטים החייבים להעמיד את החלטותיהם ומעשיהם להכרעתו של ציבור בוחרים, שליטים שהעם יכול להחליף אותם במערכת הבחירות הבאה הם פרטנרים מאוד לא נוחים לעשות אתם עסקים. וכך, במשך עשרות שנים, עם או בלי “לגיטימיות”, העולם התייחס לרודנים כאל פרטנרים ראויים, פרטנרים שמוצדק לתמוך בהם ולהעניק להם סיוע כלכלי וצבאי בסכומי עתק. בו בזמן הוא עצם עין והתעלם ממצבה העגום של האוכלוסיה בארצות האלו. Business as usual היה שם המשחק.

הסיפור הזה לא התחיל מהיום. הוא החל עוד לפני שמדינות האזור זכו לעצמאות. המעצמות הקולוניאליות שחילקו ביניהן את רסיסי האימפריה העותומנית בתום מלחמת העולם הראשונה התייחסו לתושבי האזור כאל “ילידים” (Natives) שאינם בשלים לנהל בעצמם את עינייניהם. זה היה המשך טבעי ליחסן אל תושבי מושבותיהם באפריקה ובאסיה. יותר מאוחר, כשהאמריקאים הגיעו לאזור אחרי מלחמת העולם השניה, הם “נכנסו לנעליים” של הבריטים והמשיכו את “המסורת”. זה התאים למדיניותה של ארה”ב בכל העולם במסגרת המלחמה הקרה. על מנת לחסום את התפשטות הרוסים הם קיימו קשרים ותמכו במשטרים רודניים באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית ללא כל התחשבות בעמי הארצות האלו. לעתים קרובות אפילו נגד רצון העמים האלה (החלפת אליינדה בצ’ילי בגנרל פינושה היא דוגמא מצויינת). בגלל הנוחיות של הרגע הם נמנעו מלחשוב על ההשלכות לטווח ארוך של מדיניות כזאת. האפשרות שלא לעולם חוסן, שכאשר המישטרים האלה יתמוטטו במוקדם או במאוחר זה יפעל כמו בומרנג נגדם, הודחקה. התהפוכות העוברות על העולם הערבי בשנה האחרונה הן התממשות אזורית של התהליך הזה. האמריקאים עדיין משלים את עצמם ש”מה שהיה הוא שיהיה” ושהם לא יתקשו למצוא שפה משותפת עם מי שיבוא במקום הרודנים שהודחו. מדיניותו של אובאמה, המונחית ע”י ה”מומחים” לענייני העולם הערבי במחלקת המדינה, מתבססת על האמונה שזה מה שיקרה. אבל המומחים האלה גם מאמינים שאם מדינת ישראל תמנע מבניה בירושלים יהיה שלום באזור.

מדינת ישראל היא חברה דמוקרטית במשמעות המערבית של המושג. בתור שכזאת היא נטע זר באזור, אי דמוקרטי בים של חברות שבטיות נחשלות ומישטרים טוטאליטריים המקיפים אותו מכל עבר. הבוחשים בקלחת המזרח התיכון רואים בנתניהו “אגוז קשה”, תמהוני עקשן שאיננו מוכן להתפשר למען איזו פיקציה שהם קוראים לה “שלום”. נוח להשתמש בנתניהו כאליבי לכך שהמגעים להשגת הסדר נקלעו למבוי סתום, אבל בו בזמן זו התעלמות מהעובדה שבניגוד ל”פרטנרים” אחרים באזור, נתניהו איננו פועל בחלל ריק, והוא איננו יכול לא להתחשב ברצון הציבור שבחר בו. מעבר להיבטים האישיים של היחס לנתניהו וממשלתו, התקשורת בישראל גורמת נזק בלתי ישוער בכך שהיא מעלימה את העובדה שמדיניותו של נתניהו נהנית מתמיכה רחבה בציבור הישראלי. זר הניזון מעיתונים כמו “הארץ” ו/או “ידיעות אחרונות” כלל לא מודע למציאות הזאת.

לנגד עיניהם של העוסקים ב”מלאכת השלום” עומדות דמויות של ראשי ממשלה כוחניים שכיהנו בעבר, שנהגו ל”צפצף” על דעת הקהל כולל הציבור שבחר בהם, ולא היססו לקבל החלטות הרות גורל באופן שרירותי, לפעמים על חודו של קול ולפעמים גם זה לא – צורת התנהגות שאיננה שונה בהרבה מזאת הנהוגה בארצות אחרות באזור. הם היו רוצים שגם נתניהו ינהג כך.

ביל קלינטון, נשיא ארה”ב לשעבר, נתן ביטוי לגישה הזאת כאשר אהוד ברק החליף את נתניהו בראשות הממשלה ב 1999. הוא תאר את הרגשתו כזו של ילד המקבל צעצוע חדש (I’m eager as a kid with a new toy). בתשובה לשאלות עיתונאים, שלא ראו את ההתבטאות הזאת כמחמאה לברק, קלינטון הבהיר התבטאותי לא באה להביע התנשאות (I don’t think it’s patronizing at all). לכאורה דבר פעוט, לא מה שהוא שבגללו צריך ללכת לרב, אבל כל מי שמכיר את החיים הפוליטיים בוושיגטון, יודע ששם אין פליטות פה ודברים אף פעם לא נאמרים כלאחר יד. לצד המקבל בדרך כלל אין ברירה, והוא נאלץ לבלוע את הצפרדע. התנצלויות הן בגדר מס שפתיים בלבד ולעתים קרובות ההתנצלות יותר חמורה מהאמירה המקורית. שום נשיא, לאורך כל ההיסטוריה של ארה”ב, לא הרשה לעצמו לכנות מנהיג של מדינה אחרת “צעצוע”, גם לא מנהיגים של מדינות שיחסיהן עם ארה”ב לא היו ידידותיים. לאור מה שקרה אחר כך לא יהיה בכך משום הגזמה לאמר שברק עמד בציפיות.

היו בעבר הרבה סיבות למתוח ביקורת על נתניהו וגם היום עדיין יש, אבל הוא לא נתן שיתייחסו אליו כאל צעצוע. לא בתקופתו של קלינטון, וגם לא היום. ביל קלינטון לא אהב את זה, וכמוהו גם מנהיגי העולם היום. לאחרונה קלינטון שב והעלה את הבעייתיות הכרוכה בכך שנתניהו פועל במסגרת דמוקרטית. הוא מאשים את נתניהו שהוא מונע מהשלום לבוא לאזור בכך שהוא נענה לדרישות הציבור שבחר בו ומתעקש ליישם את המדיניות שהרוב מקרב ציבור הבוחרים בישראל תומך בה. נו באמת, איך הוא מרשה לעצמו? זו גם טענתה העיקרית של האליטה ה”נאורה” בישראל נגד נתניהו.

לציבור החי בתוך הבועה השמאלית יש השקפה משלו על מהותה של הדמוקרטיה. בהשאלה מהבדיחה המפורסמת על הציפורים והקפה מתקופת הצנע, בעולם שמשמאל, משמעותה של דמוקרטיה היא לא “יירצו – יאכלו, לא יירצו – לא יאכלו”, אלא “אצלנו הם יאכלו גם אם הם לא יירצו”. עם השקפת עולם כזאת אין זה מפליא שתחת חסות החופש הדמוקרטי הם נוקטים בצעדים שמשמעותם היא הרס הדמוקרטיה. אין להם ספק שדרכם היא התגלמותה של הדמוקרטיה ה”אמיתית”, אבל זה רק מלמד שהדג אף פעם לא יודע שהוא רטוב.

המאמר עסק ביחסם של “גדולי עולם” לנתניהו, יחס שבניגוד לנסיונות הנואלים להציג אותו כבעיה אישית של נתניהו, הוא יחסם של המנהיגים האלה למדינת ישראל ולעם היושב בתוכה. אבל למטבע יש גם צד שני. עם יחס כזה ועם התבטאויות כאלו מצד “הפרטנרים” שבאים ל”השכין שלום באזור”, מי שהוא חושב שאפשר להתייחס אליהם באמון? שאפשר לסמוך על הבטחות שלהם? שאפשר לקחת ברצינות את מה שהם אומרים? במשך שלוש שנות כהונתו כנשיא, אובאמה לא החמיץ אף הזדמנות להסתכסך עם נתניהו. המצב הדרדר לרמה בה עצם ישיבתו של אובאמה עם נתניהו בלי לעזוב את הפגישה באמצע על מנת “להשכיב את הילדים” היה בחזקת “התפתחות חיובית” ביחסים. אחרי כל זה יש למי שהוא אלו שהן אשליות לגבי הסיכויים להשיג הסדר? עד לארוע האחרון בפגישה עם סרקוזי, רווחה התחושה שהמצב אולי לא נעים, אבל הוא לא כל כך נורא – “לפחות הם לא צועקים ומגדפים אחד את השני”. עכשיו גם את זה כבר אי אפשר להגיד.

מצבו של נתניהו דומה לאדם המנהל מו”מ למכירת הדירה שלו עם מתווך דירות. בזמן שהוא יושב בסלון ומתמקח על התנאים, רעייתו, הילדים וקרובי משפחה אחרים צורחים מהמטבח בקולי קולות – די נמאס, תפסיק עם השטויות, אל תתעקש על המחיר, תחתום, תחתום כבר.

אסיים בקוריוז מהימים האחרונים, המלמד על “סינדרום נתניהו”. במהדורת דצמבר של The Foreign Policy Magazine, עיתון המופיע בוושינגטון, מתפרסמת רשימת מאה הוגי הדעות המובילים בעולם Top 100 Global Thinkers (לא מצאתי תרגום מדוייק למושג Global Thinkers), לשנת 2011. הרשימה מכילה שורה של שמות שעל מרביתם לא שמעתי עד היום. במקום ה 28 ברשימה מופיעים שמותיהם של מחמוד עבאס וסאלם פאיאד מהרשות הפלשתינאית, אבל לא על אלה רציתי לדבר. גם לישראל יש נציגות ברשימה. נו, איך אפשר בלי? אבל רק במקום ה 63. שם מופיע שמו של מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר. ומה מקנה לו את הזכות להכלל ברשימה? היותו האיש היחיד במדינת ישראל המוכן להתנגד לנתניהו (being the last man in Israel to stand up to Benjamin Netanyahu).

______________________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש