ב”ה                                                                         י’ בתמוז, התשס”ב

“מלחמה קשה ביותר”

רובי ריבלין אומר (יומן ערוץ 7, י’ בתמוז), שאנו נמצאים “במלחמה קשה ביותר”. הוא צודק! בשתי ידים קשורות מאחורי הגב וראש דופק בקיר, המלחמה קשה מאד. כל השיקולים בעולם מנחים את ממשלות “ישראל” ב”מלחמתה באויב”, הגרוע מן הנאצים, להוציא שיקול אחד – מניעת רצח העם היהודי! תינוקות יהודים נרצחים, אבל בוש אומר, ש”ישראל” צריכה לזכור תמיד, שאסור לפגוע ב”תהליך השלום”. אז, שרון, פרס ובן-אליעזר זוכרים! גם אנחנו נזכור ולא נשכח את פשעיהם המתועבים נגד העם היהודי!

תינוקת בת שנתיים, ילדה בת חמש, נער, אמהות נרצחות – שיגרה. שר הבטחון מתנגד ל”תפיסת שטחים כפעולת עונשין”. קול-ישראל מודיע לנו כי בתגובה על “הפיגוע הזה…”, כאילו כל פיגוע עומד בפני עצמו; כאילו לא מתנהל פה רצח שיטתי של העם היהודי, שאותו יש לקדם ב“הבא להרגך השכם להרגו”!

אכן “תפיסת שטחים” איננה פעולת עונשין, היא חובתנו לעצמנו ולקב”ה. אנו צריכים להיות פה, כי הארץ הופקדה בידינו ע”י בוראה. מסירת ארץ הבחירה לידי אנשים שאיבדו צלם אלוקים, היא שהביאה עלינו את מרחץ הדמים הנורא הזה. והזוועה תימשך, ככל שתימשך הפקרת הארץ. הגדר תביא עוד מוות. פגיעה בהתנחלויות תביא יותר מוות. כל מעשה, התואם את תכנית השלבים המשותפת לערבים ול”מחנה השלום”, תביא רק מוות! פעולת העונשין צריכה להיות אחת – להשמיד, להרוג ולאבד את התועבה המפלצתית הזו, המתקראת “העם הערבי הפלשתינאי”, בלא לסכן חייל יהודי אחד! להפציץ ללא הבחנה. כל עוד נדחה את המעשה הזה, אשם כל עם ישראל בעמידה על דם תינוקות!

חנה אייזנמן