התכשיטנית


התכשיטנית



רות ירדני כץ
22.07.2011 19:34


התכשיטנית - יארמה וקיילה - יצחק בשביס-זינגר - ישראל זמיר - זנאי


סיפור בעקבות מאמר קודם, והערות על הסופר יצחק בשביס-זינגר: האם הסופר היה זכאי לתואר “זנאי”, והאם היה לו זה לכבוד, או לגנאי?




לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

אחרי שהתפרסמה הרשימה שלי על קיילה ויארמה מאת בשביס-זינגר קיבלתי טלפון מגברת שאינני מכירה. 

“שלום”, אמרה.

השבתי “וברכה”.

אמרה: “קראתי את הרשימה שלך על בשביס-זינגר שבה סיפרת שהוא היה תאב-מין…”.

נכנסתי לתוך דבריה ואמרתי, שהוא לא היחיד בין הסופרים הידועים שהיו זנאים, גם זו’רז’ סימנון, ארנסט המנגווי ו… 

האישה מהעבר השני עצרה אותי. “תשמעי, הם לא מעניינים אותי. אני רוצה לספר לך סיפור מהחיים. מה שקרה לי. את מוכנה להקשיב?”.

“כן,”השבתי.

הייתה דממה של כמה שניות וקולה שוב חזר והיא המשיכה. “בעלי הוא כזה, חולה מין, מניאק. אנחנו נשואים כמה שנים, אין לנו ילדים, הוא בעל תפקיד מכובד ונחשב, אני אמנית מייצרת תכשיטים. יש לי סטודיו בבית, ותכשיטיי נמכרים יפה. העובדה שהעבודה שלי היא בבית והייתי זמינה רוב הזמן, בעלי ניצל זאת. אדם שלא יכול לשלוט בעצמו, כל הזדמנות להשכיב אותי ולא חשובה השעה, מה אני עושה, אם אני רוצה או לא – סיפקה את יצרו. הוא לא יודע שובע. יום אחד התעוררתי מהסיוט ואמרתי ‘לא עוד!’ – הרגשתי מושפלת, נעלבת, מפוחדת ונגעלת. את שומעת אותי?”.

“כן,” השבתי, “אני מקשיבה לכל מילה.”

היא המשיכה. “הוא רק נכנס הביתה וגלי קור וחום הציפו את כל גופי רק מהרעיון שהוא יגיד ‘בואי למיטה’. נמאס לי, לא יכולתי לשאת יותר, ויום אחד תפסתי אומץ ואמרתי לו, ‘אתה רוצה סקס שלוש ארבע פעמים ביום? תמצא לך מאהבת, לך לבית-זונות, אולי לטיפול. מה שאתה רוצה, אבל אני לא מוכנה יותר. אני מוכנה גם  לפרק את הזוגיות שלנו, תמצא לך אישה שתהיה מוכנה לשכב איתך כל פעם שבא לך. את איתי?” שאלה ואני השבתי, “כן, אני איתך”.

הייתה שתיקה של כמה שניות והיא הרימה את קולה. “שתדעי, בעלי הוא איש יפה-תואר, גבוה, חסון, ראשו מלא שיער, עיניו הירוקות מהפנטות והחיוך שלו ממיס אפילו קרח ביום חורפי. אחרי שהבהרתי לו שאני לא יכולה ורוצה יותר, בעלי לקח את הצעתי ומצא תחליפים. הביא הביתה כל פעם מישהי אחרת. אני בסטודיו עובדת והוא מזיין למעלה. לא היה איכפת לי, השתחררתי מהעול הנורא. היחסים בינינו השתנו מקצה לקצה. לא נתתי לו לגעת בי, חיינו באותו בית, הלכתי איתו לאירועים חשובים מפני שזה היה חשוב לתדמיתו והוא עמד על-כך שאהיה לצידו. מצאנו דרך משונה ומוזרה להישאר ביחד וחיי קיבלו תוקף. הרוגע והשלווה אפפו אותי, לא הייתי בהיסטריה, מבוהלת ומפוחדת, הדמיון שלי עבד שעות נוספות ויצרתי תכשיטים שנחטפו. יום אחד בעלי בא עם איזו יפיפייה, נכנס איתה לסטודיו, הציג אותה בפני ואמר… את איתי על הקו?”.

“כן,” השבתי, “אני מתה מסקרנות.” שמעתי אותה צוחקת וניסיתי לדמיין כיצד היא נראית.

היא המשיכה. “כמו שאמרתי, הוא הציג אותה בפניי ואמר שמהיום יש לנו מנהלת לבית, לא עוזרת – מנהלת,  והיא תגור איתנו. סיפר שעלתה מארגנטינה, היא תבשל, תכבס, תנקה, תספק את כל צרכיי ואת צרכיו. ‘איפה מצאת אותה?’, שאלתי, והוא סיפר שאכל במסעדה והיא ישבה בשולחן סמוך, הם התחילו לפלרטט, היא סיפרה לו שהיא יהודייה, עלתה לארץ לבד כי שם המצב הוא נורא ואיום. שאלתי אותו ו’כמה זמן אתה מכיר אותה?’ הוא השיב שחצי שנה הם מנהלים רומן, והוסיף שהוא הביא אותה לביתנו הרבה פעמים כשעבדתי בסטודיו. ‘האם אתה מאוהב בה?’ והוא השיב בחיוב, שאלתי, ‘האם היא אוהבת אותך?’, והוא חייך את חיוכו הממיס והשיב שהיא מטורפת עליו. הסכמתי לסידור החדש. ומה שקרה כך קרה. בעלי יצא בבוקר לעבודתו והיא ואני נשארנו בבית. היא ניהלה את הבית ובזמנה הפנוי ירדה לסטודיו שלי ואני לימדתי אותה תכשיטנות. תלמידה מצוינת והרבה שעות בילינו יחד, היא למדה עברית ואני ספרדית. התקרבנו מאוד. בחורה יפה, מוכשרת, חרוצה, שנולדה מאושרת. כל דבר עשה אותה מאושרת, כל דבר שימח אותה. הסטודיו פרח ושתינו יצרנו תכשיטים והרחבנו את המקום ומכרנו. בעלי התחיל לדאוג. כשבא הביתה במפתיע כי חשק בה, היא לא נענתה. אמרה לו ‘לכל דבר יש את הזמן שלו והיא לא פנויה לזין שלו מתי שהוא משתולל’. באלה המילים. הוא איים עליה שהוא יזרוק אותה מהבית… היא צחקה לו בפנים והשיבה לו שהיא כבר עוזבת. כאן התערבתי ואמרתי: ‘את לא עוזבת, את נשארת איתי, שהוא יילך'”.

“והוא הלך?” התפרצתי. 

“תקשיבי לעוד שני משפטים. אמרתי לו שיש לו שתי אפשרויות. או שהוא לוקח את חפציו  ועוזב מיד,  או שאני מפרסמת בכל הארץ מי האיש.  במה הוא בוחר? – הוא עזב. את רואה? זכית בסיפור מהחיים בגלל רשימה שכתבת על בשביס-זינגר. שלום לך”.

 

ישראל זמיר, בנו של בשביס-זינגר, התייחס וההתייחסות הופיעה בעיתון העיתי של הסופר אהוד בן עזר. הנה:

ישראל זמיר

האם יצחק בשביס היה זנאי?

תגובה ל”התכשיטנית” לרות ירדני כץ

האם יצחק בשביס היה זנאי, כפי שמגדירה אותו רות ירדני כץ ברשימתה?

איני בטוח כלל. אבי הִרבה לכתוב סיפורים הקשורים למין. לדעתו, מין הוא הדבר האנושי ביותר שקיים בעולמנו. אבותינו, מחברי התנ”ך, התייחסו למין בהבנה ובטבעיות מדהימה. התנ”ך עמוס בסיפורי מין, יצר, ונביאנו לא התביישו בכך, כי אין להתבייש בדבר שהוא אנושי. הם כתבו על מין, על יצר ואף ניבלו את פיהם. כשהוכיחו את בני-ישראל כינו אותם “זונות”, “נואפים” וכשביקשו לבטא אהבת אל לעמו, השתמשו בסמלים מיניים: אלוהים הוא “הבעל” ועמו “בתולת-ישראל.” לדעת אבי, “אנשים המואסים ביצר או במין אינם יהודים”!

ביליתי זמן רב בחברתו של אבי. היו לו “רומאנים” רציניים עם מספר לא גדול של נשים ואך כפסע הפריד בין גירושיו מאשתו ונישואיו עימן. הוא נהג להשאיר בהן זיק של תקווה, ולכמה מהן אף הבטיח נישואין. היו אף שהתלוננו על הפרת-נישואין ותבעו אותו למשפט.   

אבי, לדבריו, היה ביישן גדול, ובכל המקרים הנשים הן שבאו אליו והוא נסחף אחריהן. לדבריו, אין זה מטבעו לאכזב נשים, מלבד ביצירותיו. ששם זהו שדה-הקרב האמיתי שלו. שם הוא לוחם בחימה שפוכה בגברים, בנשים, ואפילו בשדים ורוחות.

מטבעו הוא טיפוס פאסיבי המתקשה להחליט החלטות אמיצות שבין אדם לחברו. פעם החליט לעצב דמות של גיבור פעיל, יוזם, נוקט-עמדות, נוטל את גורלו בידו והתוצאה: יאשה מזור, גיבור “הקוסם מלובלין”, שנמלט בסוף חייו אל “תפיסל’ה”, כלא זעיר, שבנה לעצמו. אין זה מטבעו של אבי לנקוט עמדות נוקשות כלפי נשים, שהעריצו אותו. לדבריו, הוא אף פעם לא יזם. הוא ישב באיפוק ונתן לנשים להתרשם מאישיותו, מהברקותיו והן שמשכו אותו אליהן. כשיצא ספרו “שונאים סיפור אהבה”, שתרגמתי לעברית [ולי הייתה הזכות לערוך את התרגום למען ספריית פועלים. – אב”ע], באחד הראיונות שאלתי אותו: 

“יד על הלב, אתה הֶרמן?”

“כולנו הרמנים. ברגע שאדם נושא אישה הוא מתחיל לחפש פילגש”. זו אינה יותר מהברקה. לדבריו, הוא לא אחת מצא עצמו משועשע בקראו את כותרות המבקרים, המציגים אותו כ”זנאי”. “הם מיטיבים לדעת למה התכוונתי כשכתבתי מה שכתבתי. אני כותב על אהבה, על מעשי זימה, על נשים שאינן נאמנות לבעליהן בעיירה כלשהי בגליציה. לדעתם, אני מסלף את דמות העיירה היהודית, כאילו הם מכירים אותה טוב ממני. וכי הכול בעיירה היה נופת-צופים? לא היו שם יצרים? תאוות? ארוטיקה?”.

אחד המגזינים, היוקרתיים בארצות-הברית, “מק קולס”‘ בחר בו כאחד מעשרת הגברים המושכים באמריקה. עורך התחקיר ראה לנכון לנמק כי במקרה של אבי, הדגש אינו על יפי תוארו או גופו המוצק והשרירי, כי אם על יכולתו להקסים נשים בכישרון שיחתו והוא כותב:

“אצורה בו אנרגיה עצומה המסוגלת לשלח טיל לירח. בדרך-כלל, נשים נמשכות אל כוכבי-קולנוע או אל שחקני תיאטרון, ואילו שיחות עימו הותירו בליבן את הכמיהה לפגישה נוספת. הוא מתאר יצרים כה עזים עד שהדף מתלהט בשעת קריאה”.

יש להבדיל בין כתיבה לבין אורח-חיים. נכון, אבי הִרבה לכתוב על החיים היצריים, כשחלק לא מבוטל מספריו עוסק ביהודי “העולם-התחתון”, כיוון שגדל ברחוב קרוכמלנה בוורשה – רחובן של זונות ופושעים. אוזניו קלטו מנעוריו את סגנון-הדיבור, את האווירה שאפפה את האזור והוא קלט הכול. פעם מצאתי פנקס שלו עמוס ביטויים לקוחים מן השוק בקרוכמלנה. 

באחת השיחות הוא הסביר כי ככל הנוגע למין, מה שלא עשה בחייו – תיאר ביצירותיו כאילו עשה. “טול מאתנו את היצרים ונדמה לעלי חסה”.

העובדה שיצא לו שם של נואף שעשעה אותו והוא מעולם לא טרח להכחישה.  איני בטוח שהיה בעל יצרים כה עזים, כפי שתיארה אותו רות ירדני כץ, שהשוותה אותו לאותו “תאב מין, אדם שלא שלט ביצריו ובכל הזדמנות השכיב את אשתו ולא חשובה השעה”. נכון, היו לו קשרים עם נשים רבות, שסיפרו לו קורותיהן – חומר רקע ששימש לכתיבתו. להשוותו לארנסט המינגוויי ולסימנון ג’ורג’ ביחסיהם לנשים – הדרך עדיין רחוקה. מי שמכיר את קורותיו יודע, כי שנות חייו בפולין היו קשות מאוד, ללא עבודה קבועה, וגם בשבע השנים הראשונות באמריקה סבל מאלם כתיבה ומקשיי הסתגלות.

אבי הִרבה להזמין נשים למסעדות ושמע מפיהן קורותיהן. כך פגשתי את מאשה ותמרה מ”שונאים סיפור אהבה”, את גברת פופקו מסיפור “הַזָקָן”, את סוניה לופאטה מ”המושבה” וכמובן את מזכירותיו שליוו אותו במסעותיו, דובה גרובר ודבורה מנשה-טולושקין. אלמה [אשתו בארה”ב] נאלצה להשלים עם סגנון-חייו. לדבריה, גדוּלה מלווה בחולשות-אנוש.  

איני בא חלילה לסנגר על אבי, אלא להסביר את הפער שנוצר בין התדמית לבין אורח-חייו של האיש. אני מכיר עוד סופרים שמרבים לכתוב על מין ואין הם “תאבי-מין”. כדאי להבחין בין בעלי יצרים עזים ללא שליטה (הללו לטעמי, זקוקים לטיפול רפואי) לבין הללו שמתארים מין, מִשגלים, תנוחות וכל השאר, אף-על-פי שברוב המקרים אלו יותר משאלות-לב, מאשר מציאות ריאלית.

אבי, למיטב ידיעתי, תיאר מציאות יצרית, כשדמיונו הפורה משלים פרטים שכאילו חווה. התואר “זנאי”, כפי שהכתירה אותו רות ירדני כץ, נראה לי גדול עליו בכמה מספרים.

אילו הראיתי רשימה זו לאבי, מן הסתם היה מגיב ואומר:

“בן, עזוב, אני רואה בתואר ‘זנאי’ מחמאה. לכתיבה על מין יש חן, ניחוח מיוחד”.

ראוי להפריד בין כתיבתו לבין אורח-חייו, שדמה ליתר הסופרים.

אהוד, נדמה לי שגם אתה מואשם בנטיות דומות. אני מציע שתגיב… 

אהוד: אגיב גם אגיב. מעמדי הנידח בספרות העברית קצת דומה לזה של אביך, ואני גאה מאוד על כך, וגם על התואר “זנאי”, אילו הודבק לי – אם כי  לא זכיתי להצלחה הספרותית והמסחרית של אביך וגם אין סיכוי שאקבל פרס נובל. בדרך-כלל מכנים כאן את יצירתי הבידיונית בשם פורנוגראפיה, ולרוב אומרים זאת כל מיני פיינשְׁמֵקֶרִים שמעולם לא קראו אותי.

אספר לך סיפור. לאחר שיצא לאור הרומאן ה”פורנוגראפי” שלי “הנאהבים והנעימים”, [שאותו גם פירסמתי כאן בהמשכים, ואני שולח אותו כל הזמן בקובץ וורד חינם למבקשים] –  יצא לי לבלות ערב עם קרוב-משפחה רחוק שלי, שחי עם אשתו המשוררת במושב בגליל ומגדל פרחים. להפתעתי הוא הופיע לא איתה אלא עם אישה שאותה הכיר במועצת הפועלים של טבריה, ואשר לדבריו אוהבת מאוד את הכתיבה שלי ובייחוד את ספרי האחרון שקנה לה, ושניהם קראו בו: “הנאהבים והנעימים”.

תוך כדי דיבור וסעודה מבשר ארנבת שצד למעננו שומר ותיק מפתח-תקווה בשם נתנזון – הבנתי כי הידידה היא גם מאהבת, וכי אשתו המשוררת, שהיא חברה שלי, וכלפיה חשתי נאמנות, אינה יודעת דבר על כך.

“ירמיהו,” אמרתי לו, “מה זה? השתגעת? מה אתה עושה?”

“אבל כולכם מתנהגים כך, בתל-אביב.” ענה.

“מה פתאום? מאיפה אתה יודע?”

“מה זאת אומרת מאיפה? הלא קראנו בספר שלך!”

וירמיהו ביקש שלא אספר לאשתו.

מה שמאוד העיק עליי.

כן, ישראל, כזה שם של זנאי יצא לי, מהספרים!

 

שלום רב ישראל זמיר.

תודה על התייחסותך והארותיך אחרי שקראת את “התכשיטנית”. נדמה לי שלא קראת את הרשימה המקדימה על “יארמה וקיילה”  שבה אני נוגעת גם קצת בחייו של אביך וגם מצטטת אותו. “כל רומן העשיר את חיי ואת יצירתי. לא, איני מצטער. רווק אני, רווק בנשמתי. אף אם אשא הרמון מלא נשים – אתנהג כרווק”.

את המשפט הזה מביאה לנו פלורנס נואוויל שכתבה את הביוגרפיה של אביך. איך שלא יהיה, אביך הוא בין הסופרים הענקיים שיישאר אתנו ועם הדורות הבאים.

רות ירדני כץ 

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר