ברק לייזר מהנהלת בתיהמ”ש, מתי אמרת את האמת, ומתי שיקרת?
ברק לייזר מהנהלת בתיהמ”ש, מתי אמרת את האמת, ומתי שיקרת?
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
שמחה ניר, עו”ד
27.4.2011
לכבוד
מר ברק לייזר
יועץ מקצועי למנהל בתי המשפט
ירושלים
נכבדי,
הנדון: סתירה בין שני מכתביך באותו העניין, ועוד
ביום 13.12.2009, בעקבות פנייתך אל ארגון “נקים”, בבקשה להסיר פרסום על השופט זכריה כספי, פניתי אליך בשאלה מדוע לא זכיתי גם אני – העורך הראשי של רשת האתרים של קימקא – לכבוד הזה, שתפנו גם אלי בבקשות כאלה.
את מכתבי ההוא סיימתי בהצעה הכי נדיבה שאפשר: אם נראה לך שפגעתי בשופט כלשהו, ולא בצדק – אל תהסס לפנות אלי.
במאמר מוסגר אציין כי גם לפני אותה הפנייה וגם אחריה פניתי אליכם לא פעם בהתמסרות ל”דיברור מרצון” של פרסומים קשים, לפני פרסומם, ואתם מעולם לא קיבלתם את המחווה הנדיבה שלי, שאינה מקובלת על אף עיתונאי אחר.
על מכתבי הנ”ל ענית לי בתודה, ואף הוספת: באם נסבור כי הנך עושה שימוש בלתי ראוי בזכות הציבור לדעת, נפנה גם אליך בעניין.
· לנותיותך מצורף העתק מכתבך.
הערכתי מאוד את תגובתך, בה ראיתי משום הכרה רשמית מצד מערכת המשפט לפיה הביקורת שלי, הגם שהיא “מרגיזה ומקוממת”, היא אכן לגיטימית.
והנה, לתדהמתי, הגיעני מכתבך ללשכת השר מיכאל איתן, בו אתה כותב דברים הפוכים לחלוטין. מכתבך בא בעקבות פנייתי אל השר איתן, בתור “מר אינטרנט” של הכנסת, בו הזמנתיו להתייחס בחומרה אל פנייתו של מנהל בתי המשפט, משה גל, אל גוגל ישראל, כדי שאלה ידאגו להוריד את האתר שלי מהאינדקסים של גוגל.
ומה אתה כותב בו?
מר שמחה ניר אינו בוחל בשום אמצעי על מנת להכפיש את מערכת המשפט, שופטיה והעומדים בראשה. … דרך התנסחותו הבוטה, המשמיצה ושלוחת הרסן …
אשר לטענות הנוגעות למנוע החיפוש “גוגל”: אכן, ביום … פנתה עו”ד יוסים מהלשכה המשפטית של הנהלת בתי המשפט לגוגל ישראל, בבקשה למחוק קישורים פוגעניים המופנים כלפי מערכת המשפט ושופטיה. יצויין ויודגש כי פנייה זו לא באה כדי לפגוע בחופש הביטוי, שכן בין פרסומים אלה, אשר מהווים עבירות פליליות והוצאת לשון הרע, לבין חופש הביטוי, אין דבר. שיטת הפעולה של מר ניר מתאפיינת בכך, שמכתביו, אשר כאמור כוללים דברי בלע והסתה, מתפרסמים באתר האינטרנט אותו הוא מפעיל, והתשובות שנמסרות לו משמשות כעלה תאנה לעבודה עיתונאית לגיטימית.
· לנוחיותך מצורף גם העתק של מכתבך זה.
אבקש את הסבריך לסתירה התהומית בין שני מכתביך אלה, אבל, ברשותך, אוסיף כמה מלים, ברמה העקרונית.
המלים “הכפשה” ו”השמצה” הינן מלים פחדניות של מי שאינו מוכן להתחייב בדברים ברורים ומפורשים.
כך, למשל, אם אני אגיד על אדם בתפקיד ציבורי שהוא “בועל קטינות” – בוודאי שזו “הכפשה”, אבל השאלה אינה אם אני “הכפשתי” אותו, אם לאו, אלא אם הוא אכן בועל קטינות, אם לאו.
והוא הדין גם לעניין ה”השמצה”, מילה אשר שום מילון לא מצליח להבהיר מהי – אלא במילה דומה, אשר אם נבדוק באותו המילון נגיע למילה דומה אחרת וכן הלאה, ובסוף הטיול הסיבובי הזה נגיע שוב בחזרה את אותה המילה …
והמילה “פוגעני” – כל ביקורת הינה “פוגענית”, אבל זו טבעה של הביקורת, אלא אם כן אנחנו מדברים על חופש-הביטוי נוסח פראבדה.
במכתבך אל השר מיכאל איתן אתה גם מייחס לי פרסומים אשר “מהווים עבירות פליליות והוצאת לשון הרע”, ואתם הרי יודעים היטב שאני לא מפרסם שום עובדות, אלא רק פרשנות לעובדות אשר פורסמו ברבים, או שהן כתובות עלי-ספר בתעודות ציבוריות – לרבות פסקי-דין.
ועם כל הכבוד, במדינת-חוק מתוקנת פרשנות לעולם לא יכולה להיות לשון-הרע.
ואגב, כאשר אני נותן פרשנות, אני לעולם מביא יחד איתה את הרקע העובדתי, כדי שהקורא יוכל לשפוט אותי, אם אני צודק בפרשנותי, או סתם אידיוט. אני עושה זאת גם משיקולים עיתונאיים מקצועיים, וגם משיקולי ההגינות כלפי המבוקרים על ידי.
אבל אתה לא נוהג כלפי באותה ההגינות בה אני נוהג כלפיכם. אתה לא מביא דוגמאות לאותה “לשון הרע” אותה אתה מייחס לי, ומסביר במה הן מהוות “לשון הרע”, אלא מייחס לי “לשון הרע” – בחזקת “עובדה”, ואין תימה בכך.
אין תימה בכך, משום שאתם אין לכם שום דבר נגדי בעניין הזה.
כן, ראיתי את מה שאתם רואים אצלי כ”לשון הרע”: אחרי כמעט חמישים שנה בהן אני מנסה בכוח להביא אתכם לתבוע אותי על לשון-הרע – הליך בו אוכל לטעון “אמת דיברתי” – אתם התעוררתם רק אחרי שאני התלוננתי על הקומבינה שלכם עם גוגל ישראל – סמיכות-פרשיות אשר ריח לא טוב, ריח חזק של תפירת-תיקים, נודף ממנה.
ומה הצלחתם להעלות בחכתכם כ”ראייה” לאותה “לשון הרע” שאתם מייחסים לי?
הצלחתם להעלות בחכתכם שני דברים בלבד:
האחד – מכתבי אל יו”ר נציגות השופטים, השופטת ורדה אלשיך;
והשני – מכתבי אל רשם ההוצל”פ עמיעד רט.
המכתב הראשון התייחס להופעתה המתוקשרת של יו”ר הנציגות, לא בתפקידה השיפוטי, אלא בתפקידה כיו”ר גוף וולונטארי, לא-סטאטוטורי. מכתב זה נסב על דברים שהיא אמרה לציבור, והוא התבסס על דברים שאמר הד”ר מישאל חשין הצעיר, לימים גודע-הידיים המפורסם ביותר במזרח התיכון, כאשר הוא עדיין כיהן בתפקיד הבן-של, ועל פסיקה של נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר.
כאשר שופט יוצא מתחת לגלימה, ויורד אל זירת השיח הציבורי, הוא צריך לדעת ולהבין שעל המגרש הזה ישנם כללים אחרים, אבל יחד עם זאת, אני פניתי אליה בכל הנימוס, תוך שאני משתמש בלשונה-היא.
להגיד שיש כאן “לשון הרע”? זו הגזמה פראית, משום שאני לא באתי עם עובדות, אלא עם התייחסות נורמטיבית. עם פרשנות גרידא.
המכתב השני הופנה אל רשם ההוצל”פ עמיעד רט, לאחר שגיליתי בדף-חשבון שבתיק-הוצל”פ אשר בניהולו “זליגה” של כמעט חצי מיליון ש”ח, וכמי שרואה עצמו מחוייב לעיתונאות מקצועית והוגנת, פניתי אליו לתגובתו, לפני הפרסום, וגם נתתי לו די זמן להגיב.
במערכת יחסים מתוקנת בין התקשורת לבין מערכות המחזיקות מערכי דוברות, מקובל להפנות דברים כאלה אל הדוברות, אבל פניתי לא-פעם אל מערך הדוברות של מערכת המשפט לדיברור-מרצון, אבל זו אף לא טרחה לענות לי.
משנדחיתי שוב ושוב ע”י מערך הדוברות שלכם, לא אמרתי נואש, ופניתי ישירות אליך, אבל אתה לא הרמת את הכפפה, וענית לי – זה לשבחך, כי מהדוברות אפילו את המעט הזה לא קיבלתי – כי בגלל ה”סגנון” אתה לא מוצא לנכון להגיב.
התירוץ הזה הוא אינו ראוי, אם ננקוט לשון-המעטה זהירה.
הוא אינו ראוי, משום שאני לא פניתי אליך לדיברור בעניין ה”סגנון” שלי, אלא בעניין התוכן;
והוא אינו ראוי, משום שיכולת לענות לי כי “מבלי להתייחס לסגנונם של הדברים, תגובתנו לגופו-של-עניין היא כזו-וכזו”.
לכם, במערכת המשפט, ישנה בעייה: אתם יודעים שבכל מחלוקת עם הציבור, ידכם תהיה על התחתונה, ולכן אתם לא מוכנים להגיב על כל פרסום ביקורתי עליכם – בין מראש, בין בדיעבד.
ואיך אתם, בכל זאת, הודפים את הביקורת? ע”י קומבינות עם גוגל, ע”י תלונות-סרק, גם למשטרה וגם ללשכת עורכי-הדין – אופנה אשר קיבלה תאוצה מיוחדת מאז נכנס לתפקידו הבוס הנוכחי שלך, משה גל.
כיוון שאתם לא מוכנים “להתמסר” לדיברור-מרצון על ביקורת כנגדכם, אפילו בטרם-פרסומה, לא מצאתי מנוס מלפנות אל הרשם במישרין, וכאשר הוא לא טרח לענות לי – בין במישרין, בין באמצעות הדוברות – לא ראיתי מנוס מלהתלונן על הרשם בפני שר המשפטים, ובפני גורמים אחרים המוסמכים לטפל בפן זה או אחר של הנושא.
לשכתו של שר המשפטים יעקב (“תשאלי את הנהלת בתי המשפט“) נאמן, כמה מפתיע, גלגלה את תפוח-האדמה הלוהט הזה לפתחך, ואתה, במקום להסתפק במתן חוות-דעת למי שפנה אליך, חרגת מסמכותך, נטלת לעצמך שררה לא-לך ושמת עצמך לפוסק ומחליט בתלונה אשר לא מוענה אליך, ושאתה גם לא מוסמך לפסוק ולהחליט בה, ואף אחד אפילו לא התיימר להסמיך אותך לעשות כן (אם בכלל היה מישהו המוסמך לעשות כן).
או-קיי, אז נטלת לעצמך את הסמכות והשררה, אבל מה עשית איתה?
אתה “דחית” את תלונתי, כאשר הנימוק היחיד שהיה לך הוא ה”חסיון” לטובת החייב בתיק ההוצל”פ, והגם שה”נימוק” הזה הוא מפוקפק מאוד, טרחתי והמצאתי לך כתב-ויתור על החיסיון הזה, בחתימתו של בעל החסיון עצמו.
ומה עשית אז, אחרי שהמצאתי לך את כתב-הוויתור? נאלמת ונעלמת. נהגת כאותה הלטאה אשר משאירה בידיך את זנבה, ונעלמת על מנת להצמיח לה זנב חדש – וחוזר חלילה.
ואני שואל אותך, מר לייזר: איפה היושר האינטלקטואלי?
אני מזמין אותך, איפוא, היום הזה –
א. להבהיר לי – וכעובד-ציבור גם לציבור כולו – באיזה משני המכתבים אמרת את האמת, ובאיזה מהם ענית ברעך עד שקר?
ב. לתת לי את הדוגמאות הבולטות ביותר למה שאתה מגדיר בפרסומי כ”עבירות פליליות והוצאת לשון הרע”, ו” דברי בלע והסתה”.
ג. להסביר לקשה-הבנה כמוני מה פשר “התשובות שנמסרות לו משמשות כעלה תאנה לעבודה עיתונאית לגיטימית”, ומאימתי עבודה לגיטימית זקוקה לעלי-תאנה?
ד. להודיעני, בשם מערכת המשפט כולה, על הסכמה לדיברור בטרם-פרסום של כל דבר שאגיש לכם לדיברור, או על סירוב לעשות כן;
ה. להתייחס לעניין רשם ההוצל”פ עמיעד רט, ולשאלה איפה חצי מיליון השקלים, אנה הלכו, וזאת בשים לב לכך שהחייב באותו התיק ויתר על החיסיון, אם אכן קיים כזה.
ו. לדבר על ליבו של מר רט שיגיש נגדי תביעת לשון הרע (בתביעה אזרחית נטל הראייה המוטל עליו הוא פחות מאשר בפלילים, ונטל הראייה המוטל עלי הוא רב מאשר בפלילים).
באותו הכבוד שאתה רוחש לי,
שמחה ניר, עו”ד
___________
העתק: חה”כ מיכאל איתן, השר לשיפור איכות השירות לציבור
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
Barak Laser 2 letters.tif – ברק לייזר, 2 מכתבים סותרים – מתי אמר את האמת, ומתי שיקר?