מחלוקת לחילול שמים

מחלוקת לחילול שמים

חנה אייזנמן
21.02.2011 05:42
מחלוקת לחילול שמים


עגנון פגש בגר בערב פסח והלה הסביר לו שעל גרים חלה החובה לקיים את מצוות היהדות קלה כחמורה, בעוד שליהודים מלידה נסלחות עבירותיהם בגין זכות אבות. ניכר ממעשייה זו כי עגנון היה מודע כבר לבעייתיות שבהצבת קיום המצוות כתנאי לגיור במדינת ישראל, שרוב תושביה אינם מקיימים את המצוות במלואן.



ב”ה

 

 

 

מחלוקת לחילול שמים

 

 

“הבד”צ נגד הרב עובדיה יוסף”.

 

מן התיקשורת: “הבד”צ נגד הרב עובדיה יוסף”. ומחול השדים, בעיקר השד העדתי, התחיל בשירשור. ממש אקרובטיקה של שקרים ורוע. כאילו התנגדות ה”חרדים” ושאר כל שלומי ישראל להפיכת היהדות לסחורה העוברת לידי כל הממעיט בשוויה, באה לאחר פסיקתו הפוליטית של הרב עובדיה יוסף ולא להיפך. כאילו לא התנגדו לכך שנים רבות בטרם היות ש”ס בארץ, וכאשר הרב עובדיה יוסף טרם התעסק בפוליטיקה.

 

בארץ ישראל התפתחה תעשיית גיור מיסודה של “מדינת ישראל”, שכל מטרתה להרבות גויים והתבוללות בישראל. זו היתה משאת נפשו ה”ציונית” של חוזה-מדינת-היהודים, וביתר שאת, של שונא ישראל, דוד בן-גוריון, שניסה להתחכם ליהדות כהלכה, בשאלה ה”ישראלית”: “מי הוא יהודי”.  

 

בשנת 1955, החליטה ממשלת “ישראל” להידרש לשאלה זו באופן רציני, שכן, בתוך העולים רבו מאד הנשואים בנישואי תערובת, שחפצו לרשום את ילדיהם במרשם התושבים של “המדינה” כיהודים. ברור שהיהודים לא יכלו להסכים לכך, שהרי, זה מתכון בדוק להתבוללות, שאסור לייבאו לארץ ישראל. בן גוריון חפץ להשיג הכרה בסמכותה של המדינה שלו לקבוע מי הוא יהודי, לצורך רישומו במרשם התושבים. היהדות לא עניינה את בן גוריון, אבל היא נחשבה, עדיין, לעיקר חשוב בעיני נתיניו היהודים, ובשלב זה של קיום “המדינה” שלו, לא יכל עדיין להרשות לעצמו, מה שמרשה “המדינה” לעצמה היום, בסיוע ה”ציונות הדתית” וש”ס, להכיר בגויים כיהודים, שכן, עלול היה לאבד את אהדת העם, אותה בנה בעמל רב שנים של שקרים והתחזות למבקש טובת ישראל. אשר על כן הפנה מכתב לחכמי הדור ולרבניו, בשאלה הנ”ל, בתקווה שיגיבו כפי שהגיבה הסנהדרין כאשר התייצב לפניה ינאי המלך – בהכנעה.

 

להלן שתים מן התשובות שקבל:

 

מחלוקת לחילול שמים  “דעתי ברורה בהחלט” כותב הרבי מליובביץ’ בתשובה לפנייתו של בן-גוריון. “בעניינים כאלה אין כל תוקף להצהרה בדיבור על הרצון להירשם בתור יהודי, ואין בכח הצהרה לשנות את המציאות”. “יהודי – או בסגנון שונה אבל בתוכן שווה – השייך לעם בני ישראל” מוסיף מנהיג חב”ד, “הוא זה, ורק זה, שנולד מאם יהודיה או גר שנתגייר באופן גירות מדויק”.

 

וש”י עגנון:

 

מחלוקת לחילול שמים ענותך תרבני לשאול אותי מה דינם של ילדי נישואי תערובת, שהוריהם גם האב וגם האם רוצים לרשום את ילדיהם כיהודים. אנוכי את שלמי אמוני ישראל, ששלמים ונאמנים לתורה, כפי שפירשוה חז”ל ונקבעו דבריהם בשולחן ערוך. ואין לי לא להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מדבריהם כלום.

 

(מתוך תשובת ש”י עגנון למכתב לחכמי ישראל ששלח דוד בן גוריון בשאלת הרישום במרשם התושבים של ילדים מ”נשואי תערובת” של יהודי ולא יהודיה בתוך: מיהו יהודי בימינו)

 

שניים אלה לא נתייראו מבן-גוריון, אבל, היו גם אחרים.

עגנון, היה מודע לדרישה המובנת מאליה – התחייבות הגר לקבל עליו עול תורה ומצוות.


וכך מובא באנציקלופדיה –
Ynet


באותה נשימה הביע הסופר הדגול תמיכה ברעיון ההפרדה בין דת למדינה, אשר “לעת עתה הן כשתי שכנות שאינן נוחות זו לזו”. לטעמו של עגנון התבטא כמובן מושג ההפרדה לא בהתעלמות הרשויות מחוקי הדת, כפי שמפרשים רבים מושג זה בימינו, אלא בהימנעות של רשויות המדינה מלהתערב בעניינים שבסמכותם של חכמי הדת. עגנון גם הוסיף לתשובתו מעשייה כמו-חסידית. הוא תיאר מפגש שהיה לו עם גר צדק בסג’רה של ימי העלייה השנייה. עגנון פגש בגר בערב פסח והלה הסביר לו שעל גרים חלה החובה לקיים את מצוות היהדות קלה כחמורה, בעוד שליהודים מלידה נסלחות עבירותיהם בגין זכות אבות. ניכר ממעשייה זו כי עגנון היה מודע כבר לבעייתיות שבהצבת קיום המצוות כתנאי לגיור במדינת ישראל, שרוב תושביה אינם מקיימים את המצוות במלואן.


 
הגרות איננה תעודה, איננה מעמד פוליטי וגם לא מעמד אזרחי, שאפשר להשיג ב“פרוטקציה”, או באמצעות הצגת הפנקס-האדום, או, בהצגת תעודת-חוגר! היהדות היא מהותו של היהודי, מהות לא קונים, היא יישות היא הוויה היא מחייבת ואף מזכה. היהדות אינה יכולה להיסחר בשוק ה”חפשי”, ה”ציוני”, “ממלכתי”, זוהי הצטרפות בהשתלבות מלאה בעם ה’. כל גיור אחר הוא זלזול בבורא הארץ, אשר בחר בנו מכל העמים.


השאלה הזו מעולם לא ירדה מן הפרק. וה”שותפה ההסטורית” החליטה להוציא את הממלכתיות ממצוקתה בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, למשל, התרת חורבן הארץ, כנגד כל המצוות שבתורה….

 

כך הוקמו בתי-הדין-לגיור שליד ממשלת-ישראל, כלומר, גיורים מטעם, למען “אחדות ישראל”, כמובן. ומכיוון שציבור ענק של תינוקות שנישבו בידי ה”ציונות הדתית” רואים בצה”ל, מעצם הגדרתו, ובלי שום קשר למעשיו, צבא “קדוש”, החליטו השובים, יודעי נפש שבוייהם, להעביר חלק נכבד ממערך הגיור לידי הרבנות-הצבאית, בראשות רפי פרץ, מי שהכשיל את כל תלמידיו בביצוע הפשע האולטימטיבי בגוש-קטיף, בצוותא חדא עם “מגויירי” צה”ל.

 

על השותפים ההסטוריים באש ובחרב ובחורבן, אפשר להחיל את הדברים המיוחסים לינאי המלך, שאמרם לשלומציון המלכה: “אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס(סוטה כ”ב) אלה ה”מגיירים” בסיטונות, המצדיקים זאת בצרכי עם ישראל, ומחזיקים טובה לעצמם, שלא בזכות!

 

“גיור” פאשיסטי

 

המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס ונאציות, נעשית אליל בשביל כל יחיד


כבר מזמן החליף העם היושב בציון את היהדות ב”ערכים” שונים ומשונים, שצירופם לאחד, או המקבץ הכולל שלהם, יוצר פאשיזם מן הסוג הגרוע ביותר. כזה שהוא הרס וחורבן האומה, נפשית ופיזית.

המחלוקת הקיימת היום בנושא הגיור איננה לשם שמים, וליתר דיוק, מצד ה”חרדים” היא לשם שמים, מצד כל הגורמים האחרים, שמאל, ש”ס וה”ציונות הדתית”, זו מחלוקת לחיזוק הפאשיזם ה”ציוני”/”ממלכתי”, ולמעשה, כשאתה אומר “ציוני” או “ממלכתי” אתה אומר פאשיסט. וכזו היא הפסיקה להכשרת הגיורים ה”ציוניים” וגיורי צה”ל.


את “המדינה”, כלומר, את הפאשיזם, היטיב לתאר פרופ’ יוסף קלאוזנר:


עסקתי בימי נעורי בספרו המפורסם של תומאס הובס – ”לויתן”, וראיתי, שהמדינה היא ה”לויתן”, שבולע את חיי היחיד ואף את חיי האומה. ותמיד פחדתי ש”לויתן” זה יהפוך את החיים האנושיים והלאומיים לחיי קסרקיט, שבהם אין ליחיד שום ערך עצמי ויש לו רק תפקיד, שקבעה לו המדינה. המדינה בסוציאליסמוס, כמו בפאשיסמוס ונאציות, נעשית אליל בשביל כל יחיד. אין לו דעה משלו וחלילה לו להתנגד לאינטרסים שלה, אף במשהו. ואף העומד בראש המדינה נעשה אל ואליל. כאלו-הים בשמים, כן ה”ראש”, או ה”מנהיג”, או ה”דיקטאטור” בארץ, יותר נכון – במדינה, אחת היא, אם שמו ”לנין” או ”סטאלין”, או שמו ”מוסוליני” או ”היטלר”….


הרב עאמר
לא, ממש, התלהב לאשר את “גיורי” צה”ל, אך, כרב-מטעם היתה לו בעיה, שגרמה לו לגמגם, הן בדבריו והן במעשיו, והנה, כמן מן השמים נפלה לחיקו פסיקת הרב יוסף, והוא נפטר מכל התלבטויותיו. הוא גם מודה בכך! מן הרגע שהרב יוסף פסק, הוא התייצב בראש המחנה לטיהור השרץ הצה”לי. ודרכו לשכנע את עם ישראל בצידקתו של מרן מעניינת מאד – “הרב עמאר אמר עוד, כי במשך עשרות שנים ראה כי מי ששלח ידו נגד הרב יוסף לא יצא נקי….”. איזו מניפולציה! מי שעשה את הרב יוסף לרבו, מחוייב אולי למרן, אבל, מי שהרב יוסף אינו רבו, מדוע אסור לו לצאת נגד פסיקתו? היציאה איננה נגד הרב, אלא, נגד פסיקתו. והיו לו פסיקות נוספות, שהביאו אסונות כבדים על עם ישראל. אז סותמים ליהודים את הפה באיומים על מה שיקרה להם אם יצאו נגד פסיקת הרב.


                                                                 מחלוקת לחילול שמים

אין ספק לשום אזרח ב”ישראל”, שהרב יוסף הוא דמות פוליטית!! במשך שנים רבות הוא מוביל תנועה פוליטית שנויה מאד במחלוקת. תנועה שעדיין לא החליטה, ואולי בכוונה, יושבת – רגל פה רגל שם – רגל ב”חרדיות” ורגל ב”ציונות”, ובקרוב, שתי הרגלים ב”ציונות”, כלומר, בהמרת היהדות בפאשיזם. תוכיח ההצבעה על הסכמי-אוסלו, תוכיח הפסיקה התמוהה מאד מאד של הרב יוסף: “פיקוח נפש דוחה ארץ ישראל”, תוכיח חברותו עם שמעון פרס, האדם שבראשו יותר דם יהודים מאשר בראשו של כל אדם אחר בעולם, כיום. לאחרונה קיים הרב יוסף ביקור ניחומים אצל הרשע, שישב “שבעה” על אשה מסכנה, שאותה זנח בשנות זיקנה ומחלה, לטובת ה”נשיאות“. והרשע החמיא לרב יוסף. מבחינתי, די בזה כדי להבין שפסיקת הרב אינה טובה ליהודים, כי, אם יש משהו ששמעון פרס שונא, זו היהדות, וממילא, שונא את העם היהודי:


“פרס הודה בחום לרב עובדיה על ביקור התנחומים, בירך את הרב על פסיקתו ההלכתית שפתרה את סוגיית גיורם של חיילי צה”ל ואמר לו: “גדולתך בתורה היא שאיפשרה את הפסיקה החשובה הזו המחזקת ומלכדת את עם ישראל”. הרב יוסף ענה לנשיא כי מה שעמד כנר לרגליו היה אחדות עם ישראל במסגרת ההלכה..”.


מעניין שהליכה לקראת גויים – בחלקם, ואולי ברובם, אנטישמים –  מביאה ל”אחדות ישראל…”. תירוץ המכשיר כל פשע
; כידוע לכל, פשעיה של “המדינה”, הקורעים את לב העם הזה ואת ארצו, מוכשרים בקידוש “אחדות ישראל”, מבית מדרשם של ה”ממלכתיים”, מחריבי העם והארץ.


                                                                 

מחלוקת לחילול שמים

המשך מלחמתם של ה”חרדים” בתועבת ה”גיור” הפיקטיבי, הפך, פתאם, למחלוקת בין אשכנזים לספרדים…. היתה זו מחלוקת לגיטימית, עד שהטיל הרב יוסף את הפצצה ה”דרמאטית” שלו, ופתאם מצאו להם ה”ספרדים” תירוץ לשחרר את השד-העדתי מן הבקבוק בו הם משמרים אותו לשעת כושר… וה”ציונים הדתיים”, ממש, קפצו על המציאה – אפשר לתקוף את ה”חרדים”, שנואי נפשם. פתאם – אהבה, אחווה, שלום ורעות, בין ה”חרדים” של ש”ס ל”ממלכתיים”.

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר