ב”ה

ציפי אומרת שאי אפשר להשוות את מצבנו היום למצבנו ב”שואה.”… שמתם לב? עצם העלאת אפשרות של השוואה כזו, אומרת דרשני. לא דרישה ממני, שאני הרי יודעת שמצבנו היום גרוע ממצבנו אז, אלא, מציפי הדוחפת כל העת לוויתורים, כי “אנחנו החזקים”, על פי נוסחתו של איזה יודונאצי שכתב: “העולם כועס? לישראל לא אכפת”.

ואז בא ביבי ואומר: קוראים להשמדתנו והעולם שותק. סקופ עולמי!!!! זוכרים? זה העולם שכועס ול”ישראל” לא אכפת, ממילא, הוא שותק, כאשר עומדים עלינו לכלותנו. למעשה, הוא אינו שותק, עובדה, הוא מביע את כעסו, למשל באינפלציה של הצעות גינוי לישראל, שיא המתאים לספר השיאים של גינס. בשנות השואה לא נאמרו שום גינויים, כי כולם היו עסוקים ביישום הפתרון הסופי לבעיית-היהודים. בדיוק כמו היום. אז הם שלחו לפניהם את הנאצים הגרמנים, היום הם משתמשים בג’יהאד. אבל, חלאת השמאל לא תפסיק להכות על ראשנו ב”קהיליה הבינלאומית”, הכועסת, על שההתאבדות שלנו, מרצוננו, איטית מדי.

נחזור ל”סקופ”, ששחרר לחלל העולם המנוול שכתב בשעתו את “מקום תחת השמש”. מסתבר שזה דווקא לא סקופ בשבילו, בדיוק כפי שזה איננו סקופ ליהודים, שגירסא דינקותא שלהם: הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב…. אלא, בינתיים החליט ביבי למכור את נשמתו לשטן “הקהיליה הבינלאומית” ולתמצית חלאת המין האנושי – רוצחי העם היהודי מבית ומחוץ.

עשו אינו פוגע ביעקב כאשר זה חזק. ולזה התכוונו היהודים, גם כאלה שכבר צעדו לקול התיזמורת אל המשרפה, שנשבעו: לעולם לא עוד. הם גם רשמו על קירות ודרגשים: נקמה! הם לא ידעו שזה “לא יהודי”! הם לא ידעו שככל שיותר מהם ימותו, כן יתעצם ה-case של ה”ציונים” –  אמני הפיכת האסון ליתרון – לדרישה למדינה שלהם…

כשהגיע בן גוריון למחנות העקורים לאחר מלחמת העולם, אותה בילה בשהיות ארוכות בבריטניה ובארה”ב, כדי שלא להידרש להשמדה המתחוללת באירופה, שרו אלה, דמעות בעיניהם: “דוד מלך ישראל חי וקיים…”. לא ידעו המסכנים שהרוצח הזה עשה ככל יכלתו, שלא להיתבע ולא להיענות להצלתם. תמיד הצליח בן גוריון ברמאויותיו. כך בהעפלה, כך בהקמת צבא עברי בעת מלחמת העולם, כאשר הפך את כשלונותיו לטרפד את היוזמות האלה, של האצ”ל ובית”ר, להישג שלו. אך לא בבן-גוריון לבדו עסקינן, אלא, בנאציזם ה”ציוני”, הממשיך בכל חמת שטניותו להחריב עלינו את עולמנו.

ה”ציונות” כפתה על עם ישראל את השמדתו, כדי שיתאפשר לה להקים לעצמה, על אפרו,  בית בארץ ישראל, או באוגנדה או במוזמביק, כדלהלן:

“עליהם להבין שהמטרה העיקרית היא הקמתה של מדינת היהודים לאחר המלחמה, ולא ייתכן שעמי העולם שופכים את דמם במלחמה והיהודים ישבו לבטח ולא יקריבו קרבנות מצידם. שאם כך יהיה, באיזו זכות ישבו לשולחן הדיונים לאחר המלחמה כשיחלקו את העולם מחדש לגבולותיו”? (איש “החלוץ” בשוויץ, שוואלב, כאשר נתבקש לממן הצלת יהודים)

אישור חד וחלק לכניעה להשמדה!! מה שהוא לא אמר הוא – ש“חיסול הגלות”, בלשון סגי-נהור של הרוצח בן-גוריון, יקל על ה”ציונים” את תפיסת השליטה על ענייני העם היהודי, כולל הסכמת הגויים להקמת “מדינה”, מתוך רגשי אשמה. זמניים, יש לציין!

כשעמי אירופה שפכו את דמם, כדי להציל את עצמם, כבר היו כמה מליוני יהודים לאפר, אבל זה לא הספיק ל”ציונים”…..

מכל מקום:                                                           

“את מאמצי ההצלה הותיר, איפא, בן גוריון, לחלוטין בידי גרינבוים, שרת וקפלן. שתי עובדות ניתן לקבוע במסמרות: הוא לא שם את ההצלה בעדיפות ראשונה של המדיניות הציונית, ולא ראה במפעל ההצלה נושא מרכזי, שמחובתו לעמוד בראשו. הוא לא מצא לנכון להסביר מדוע נהג כך, לא בימים ההם ולא בימים אחרים. אדרבא, את מיטב מאמציו ואת מירב כוחותיו הקדיש לליכוד הישוב והציונות מאחורי ‘תכנית בילטמור’ (תכנית החלוקה) וההכנות הדרושות להוצאתה לפועל” (הדרך לאייר, שבתי טבת).

והרבה לפני כן:

–          “אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).

מאז הקמתה מבצעת מדינת בן גוריון פשעים נאציים נגד העם היהודי. למעשה, החלה בכך עוד בהיותה “המדינה שבדרך”, שגם זה היה שקר, שכן, בן גוריון אכן רצה בדיקטטורה, אלא, שזו תהיה בחסות מעצמה זרה, שממנה יקבל את מינוי הדיקטטור, וכך, איש לא יוכל עוד לגזול ממנו את הרודנות.

ואותה “מדינת ישראל” האנטישמית, מורשת ה”ציונות”, עושה בדיוק את ההיפך מן המתבקש מעם שכל העולם כבר ניסה כמה פעמים “לפתור” את “בעייתו”, ולפטור את עצמו מבעייתו. ובתוך כך רודפת ברוע, באכזריות, בצביעות ובשטניות את היהודים ומטפחת את מורי הנאצים, את נושאי סייף הג’יהאד.

כשישראל, המדינה הידונאצית היחידה בעולם, באה בדרישה לעולם לקבוע “יום שואה בינלאומי”, חשתי מושפלת, כמו בכל פעם ש”ישראל” מביאה את “אורחי-הכבוד” הנאציים שלה ל“יד ושם”, לחשוף לפניהם את פצעינו הפתוחים ושותתי הדם. שהרי, ב”שואה” רואים ה”ציונים” את זכותנו היחידה לארצנו. עוכרי ישראל אינם לוקחים את האנשים לחברון, לשילה, לשכם, לארץ ישראל! הם לא לקחו אותם לגוש-קטיף, אבל, הם יקחו אותם ל“יד ושם” לזכר גוש-קטיף, למוזיאון גוש קטיף, שאסור היה להקימו!!!. כי העם ה”חזק” הזה יודע רק להתבכיין. אלוקיו מנחיל לו נצחונות כבירים, הוא מוותר עליהם ושב להתבכיין: משמידים אותי!!!

אתם שותקים! אחרי כל מה שעשיתי לרצות אתכם, אחרי שתקעתי לעצמי סכינים בגב ובלב, אחרי שירקתי על עצמי, אחרי שהתפלשתי לרגליכם, כך אתם עושים לי?

ולא היא! מדינת הדמים והזדון, הרשע והפשע הטוטאליים, משמידה את העם היהודי. מאז הפגיעה הראשונה, באיזה שהוא קרוואן שהוצב בארץ ישראל על ידי יהודים, ועוד לפני כן, מאז הסכמי-רודוס וכל הסכם אחר עם הג’יהאד, צריכים לעמוד כל אנשי הנהגת “המדינה” לדין על פי תקדים משפטי-נירנברג. וזה, באיחור רב מאד, שכן, כבר אז, בעת המשפטים, צריכים היו לשבת על ספסל הנאשמים, עם כל הנאצים, גם בן-גוריון, שרת, גרינבוים, קסטנר ושאר כל ה”ציונים”, שלא הקימו מדינה מעפר ואפר, אלא, על עפר ואפר שהם יצרו! אבל, איזה אבסורד יהיה זה, להושיב “יהודים” על ספסל-הנאשמים, כאשר כל מדינות העולם הנאצי מנהלות משפט ראווה, כאליבי, נגד עושי דברם לביצוע הפיתרון-הסופי. הכושי עשה את שלו, הכושי חייב להיעלם ולשתוק!

וכך יקרה גם לכושי שלנו, “מחנה השלום”, ימח שמו, גם הוא ייעלם, אלא, הוא עלול לקחת אותנו עמו, ואת זה חובה למנוע! יש לעצור, בכל האמצעים, את תהליך השמדתנו על ידי “מדינת ישראל”!