ב”ה                

ובכן, הוא לא זכה, הוא וכל מתאבליו, פשוט, הרוויחו מן האירוע, כי ב”סכסוך הישראלי ערבי”, סליחה – ב”סכסוך הישראלי פלסטינאי”, לא שזה משנה, תמיד תמצא בקלות את האשם – היהודי! בקיצור – מעורבים בדבר יהודים, והם תמיד אשמים, וזה כייף! כידוע, אין בעולם עם המעורב כל כך באירועי רצח-עם כמו היהודים, בכל דור ודור עומדים עליהם לכלותם, ובשואה, היהודים ממש הגזימו…

ארבעה הרוגים ושבעה פצועים באדורה

“דניאל שפי בת ה-5 נורתה ונרצחה במיטתה, באפריל 2002 באדורה שבדרום הר חברון. שני פלסטינים תושבי האזור, לבושים במדי צה”ל עברו מבית לבית וירו בכל הנקרה בדרכם. מלבד דניאל נהרגו עוד 3 ו-7

אחרים נפצעו”.

דניאל, בת 5, נרצחה במיטתה בדם קר על ידי ג’יהאדיסט. מוחמד נהרג או לא נהרג, וזה גם לא משנה, באיזור אש, תחת חילופי אש בין חיילי צה”ל לג’יהאד, ביזמת הג’יהאד. כל “מערכות ישראל” הם ביזמת הג’יהאד, לכאורה, כי הג’יהאד היא תורת-הרצח, אבל, האמת, “מערכות ישראל” היו מסתיימות מזמן, אילולא היו הן אינטרס “ישראלי”, והג’יהאד היה מתכנס במאורותיו ומלקק את פצעיו, וכל רעיון לתקוף את היהודים בארץ ישראל היה מעורר בו חלחלה.

דניאל נשכחה בו ביום, כאן, ב”מדינת ישראל”, ואשר ל”עולם הנאור”, זה כלל לא היה מודע ללינץ’ בפעוטה. כי העולם הנאצי, בהובלת השמאל היהודי, מעלה על נס רק סקופים. וסקופ הוא – יהודי נשך כלב, כלב שטרף יהודים, זה לא סקופ. זו תופעת טבע, ואין מה לעשות. כלומר, יש להקדים ולהציע לכלב את כל הגוף, ואז, בכל פעם שיטרוף רק יד, או רק רגל, או רק אצבע, זה, פשוט לא ייחשב, הרי, בעצם, הובטח לו הגוף כולו, אז מה ההתבכיינות?

נכון, בתחילה היה זה ג’יהאד שכולו יוזמת מאמיניו, וזה נענה בהבלגה “ציונית”, שזה לא מפתיע, שהרי ה”ציונות” יכולה היתה למנוע את השמדת יהדות אירופה, אבל, זה היה הדבר האחרון שרצתה בו.

זה שנים רבות שהיזמה כולה באה מצד השמאל היהודי, כשהוא משתמש בג’יהאד ככלי, לא רק לביצוע ההשמדה, אלא, אותו שמאל העניק לג’יהאד “זכויות לגיטימיות”, ועל כן, הרצח לא רק מובן, הוא מוצדק. ה”פלשתינאים” הם לא רק כלי הרצח, אלא, גם ה”הצדקה” להשמדת שארית ישראל. ובמיוחד ב”התנחלויות”, תשאלו את זאב שטרנהל, את אורי אבנרי, את גדעון ספירו ואת שאר תמצית חלאת המין האנושי, המנהלת מלחמת חרמה בעם היהודי.

חמישה הרוגים בפיגוע ירי בקיבוץ מצר  

מחבל בודד נכנס אמש לקיבוץ שעל קו התפר, ירה למוות באשה ובמזכיר הקיבוץ, פרץ לבית מגורים וירה למוות באם ושני בניה. המחבל טרם נלכד. כמה שעות קודם לכן התפוצצו שני מחבלים ליד הקיבוץ ואיש לא נפגע

והאמינו לי, זה אפילו לא על קצה המזלג. ביום שנמצאו גופותיהם של קובי מנדל ויוסף אישרן, מרוטשות עד בלי היכר, במערת חריטון, הכריזה אחת מחברותיה של זהבה גלאון – “המתנחלים מגדלים מפלצות”. ראינו את ה”מפלצות” האלה בישיבת מרכז-הרב, מדממים על גמרותיהם. וישיבת “מרכז הרב” אינה נמצאת ב”מקום הסכנה”, היא אפילו לא בירושלים הגרעינית, עיר דוד ומקום בית-המקדש, היא בלב ירושלים של פיל-המיתרים-הלבן, וממש לידו.

ראינו את ה”מפלצות” היהודיות גם בתרפ”ט, על אותן גמרות, בחברון ובצפת. וראינו בתרפ”ט את בני מינם של גדעון, אורי, זאב ושרשור חלאתם, משתתפים בפרעות נגד יהודים.

טבח בנהריה   

אחר כך פרצו לדירתם של בני משפחת הרן (הירשהורן) בטרם הגיעה תגבורת משטרה. הם לקחו כבני ערובה את דני הרן בן ה-31 ואת בתו בת הארבע, עינת. האם, סמדר, הצליחה להסתתר באינטרסול מעל חדר השינה, יחד עם בתה בת השנתיים, יעל, ושכנה.

לאחר תפיסת בני הערובה, נלקחו דני ועינת אל חוף הים, שם התפתח קרב יריות בין חוליית המחבלים לבין שוטרים וחיילי צה”ל. סמיר קונטאר ירה בדני הרן בגבו מטווח קצר והרגו מול עיניה של ביתו עינת בת הארבע, לאחר מכן רצח גם אותה כשרוצץ בקת הרובה את גולגלתה כנגד סלע.

בביתם, באינטרסול, נחנקה למוות יעל, בתה בת השנתיים של סמדר, תוך כדי ניסיונותיה של האם להשתיקה כדי שלא יתגלו על ידי החוליה.

האמת היא, שלא ניתן להבהיר, באמת, לעם ישראל, מי הוא השמאל היהודי, כי אין מלים בשפת אנוש להגדיר את הזוועה המפלצתית הזו. הטינופת הזו מלווה אותנו מאז יציאת מצרים. אלפיים שנות שואה, לא סיפקו את תופת השנאה שלהם לעם היהודי.

כבר מאה שנה נטבחים כאן ילדים יהודים, צדיקים ותמימים, על ידי מפלצת הג’יהאד, כאן, בארץ ישראל, וזה, אחרי דורות של טביחתם או איסלומם בכפיה וברצחנות בארצות כיבושי האיסלאם. מיליארד מוסלמים, על אדמות ללא סוף, שנכבשו בסייף הג’יהאד, על מרבצי נפט ובליארדי פטרודולרים, אינם מפסיקים להתעלל בקומץ יהודים, ש”גזלו” מהם “אדמות קדושות”. ומי מעודד אותם לרצח, מי מקדם את כל מיני החרמות על היהודים בארץ ישראל – KAUFT NICHT BEI JUDEN, נכון, אלה שאיני מגדירה אותם, כדי לא לפגוע בנאצים. קוראיי יודעים, שאני מאמינה באמונה שלמה, שהם גרועים מן הנאצים.

כבר ב-1933 כתב ש”י עגנון:

“דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט, ח”א) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים”.

אבל, הילד מוחמד א-דורה, זה כבר סיפור שונה לחלוטין, כאן קם כל העולם הנאצי על רגליו האחוריות – יהודים, ערבים ונוצרים, להכות ביהודים, על עצם קיומם. אומרים שהבר-מינן המוחמדי הזה, כנראה, לא נהרג כלל, ועל כך יש להצטער. באותו היום, בצומת נצרים, צריך היה להרוג את כל המעורבים בעלילה – את אבי הילד, את צוות הטלויזיה ואת המרצחים שירו לעבר חיילי צה”ל.

פיגוע קפה הלל – בפיגוע נרצחו שבעה ישראלים ו-57 נפצעו. בין ההרוגים, מנהל חדר המיון בבית החולים “שערי צדק” ובתו נאווה, שעמדה להתחתן היום

במה זכה מוחמד א-דורה.

בבקר כלשהו, לפני כעשר שנים, התראיינה זהבה גלאון אצל חיים זיסוביץ. הוא שאל את החברה של גדעון, אורי, זאב.. “ראית את הלינץ’ ברמאללה” (הוא התכוון ללינץ’ המצולם מאד, בו מפלצות ה’יהאד מציגות את ידיהן המגואלות בדם, קבל מצלמות ועולם. ולמה אני מבהירה, כי רמאללה ידועה במעשי הלינץ’ שלה ביהודים)? זהבה עונה “לענין”: “ראיתי את הילד בצומת נצרים…”.

ביום רביעי אחר הצהריים, בכ”א באייר תשמ”ז, (20.05.1987), שוטט רמי על אופניו באזור מסביב לבתי היישוב. משבושש לחזור החלו חיפושים נרחבים אחריו. לבסוף נתגלתה גופתו בתוך מערה לא רחוק מהיישוב. רוצחיו נתקלו בו במקרה בעת שרכב על אופניו. הם התנפלו עליו והוא נאבק בהם. לבסוף רוצצו רוצחיו את ראשו באכזריות והטמינו את גופתו במערה.
רחמים היה בן שמונה במותו. הוא הובא למנוחת עולם בבית העלמין בקרני שומרון.

התשובה של זהבה היתה קלאסיקה שטירמרית במיטבה. כל העולם יודע שבעזה לא היתה שום הרעבה ושום פגע אחר תוצרת המדינה שהשמאל בנה, לבד מארגונים לטבח יהודים. עזה הבריחה את צה”ל כמה וכמה פעמים, ו”מדינת ישראל” המשיכה לזון ולכלכל את אשפת האדם העזתית. גם תידלקה אותה, ומוסיפה לתדלק, גם לאחר שחלאת עזה רצחה את השומרים במסוף הדלק שהוקם במיוחד למענה.
טונות של נשק ותחמושת זורמות לעזה, בכל הדרכים, אבל, ר”ל, אין דרך להביא מזון ותרופות…
לא היה שום משט הזדהות עם ילדי כל ישובי דרום “מדינת ישראל” שהופגזו יומם ולילה, בתוך אלה, בוגרי הפצמ”רים של גוש קטיף, שגורשו מבתיהם, מאותם טעמים “הומניים” המניעים את מארגני המשטים. אבל, היה משט להזדהות עם הג’יהאדונאצים.
 

בועז שבו ובנו הבכור יריב עמדו אמש (ה’) חבוקים, בוכים, ממאנים לקבל את האסון הנורא שנפל עליהם. מחבל שחדר אמש לבית המשפחה בהתנחלות איתמר שמדרום לשכם, רצח את האם רחל שבו (40), ושלושה משבעת ילדיה: נריה (15), צביקה (12) ואבישי (5). יוסי טויטו (40), אב לחמישה, ששימש כמפקד כיתת הכוננות של איתמר, נורה אף הוא למוות כשהגיע לבית המשפחה בניסיון לעזור.

גם לו נהרג א-דורא מאש חיילי צה”ל, לא צריך היה להתנצל ולהתקשקש במשך 10 שנים, אלא, להאשים קבל עולם את הג’יהאד, ברצח ילדי המזרח התיכון – יהודים ושאהידים!

זה כל הסיפור של השמאל היודונאצי; הם בכלל לא מבחינים בטבח היהודים; כששלהבת פס, בת עשרת החדשים, נרצחה על ידי צלף, בנשק שקבל מ”ישראל”, נשאלה יעל דיין:

את מצטערת שנתת לפלסטינים רובים?
“אני לא חושבת שמישהו מצטער על זה. הרובים האלה לא מפוצצים אוטובוסים, אף רובה לא הוכח כמשהו שמשתמשים בו לפיגועים“.
הרובים האלה הרגו את שלהבת פס בחברון, הרצח הזה לא יושב לך על המצפון?
“הרצח לא יושב לי על המצפון“.

כי דם יהודים לא נחשב בעיניהם, אף לא כקליפת השום, הם רואים בהתגוננות היהודים, רצח.

כשיהודים נרצחו בצומת-נצרים, זה “הגיע להם”, כי מה יש להם לעשות שם, או במערת המכפלה, או בקבר רחל, או בקבר יוסף, או, בכלל, באיזשהו מקום בעולם?

אין לי ענין בגלויות ובנסתרות בעלילת-הדם הנקראת על שם מוחמד א-דורה. לא מעניין אותי אם נהרג או לא, לא מעניין אותי, מאיזה רובה נורה הכדור.  נניח שמוחמד נהרג באש חיילי צה”ל, אז מה? אז מה? מה באמת היה לו לעשות שם? יש מלחמה, למעשה, יש ג’יהאד חד צדדי לגמרי, כי, אין שום סיבה לנסיונות הבלתי נלאים של הג’יהאדיסטים להשמיד אותנו, להיפך, לנו יש סיבות טובות מאד, אפילו מחוייבות המוסר, הצדק והאמת, להשמיד אותם. זה שזה לא נעשה עד כה, זהו פשע נגד האנושות. השודדים האלה יושבים על חבלי ארץ ישראל, הגדולים פי שלושה וחצי, כמעט, מן הבלימה שנשארה בידינו, ומשתמשים בשטחים אלה, כבסיסי תקיפה למחיקתנו מעל פני הבלימה בה אנו עדיין נאחזים, בקושי.

“… קח את סדרת הטיעונים של המופ”סים מלפני 55 שנה (נכתב – 30.7.1976

נגד “הציונים הרשעים” ובעד “המוני העמלים הערבים”, וכמעט אין לך צורך לשנות בהם מלה אחת, כדי שיהיו נשמעים רעננים בפי השמאלנים היום. מה לא קרה מאז? אימפריות קמו ונפלו, היתה מלחמת עולם והיו מלחמות ישראל, הקומוניזם הרוסי גילה את פניו המכוערות, על עם ישראל עברה השואה, מדינתו קמה, העמים שהיו מדוכאים פעם השתחררו, הערבים נהפכו לאדירי עולם בשטח בנשק ובנפט. אבל בעולם השמאלני לא קרה דבר. הכל נשאר בטהרתו, כמו אז, ללא מגע עם עולם החומר…”

עזריה אלון, דבר-השבוע, 30.7.1976, באסופת מאמרים תחת הכותרת – “הכישרון לארץ ישראל”.

ובינתיים עברו 89 שנה, ועדיין לא החליף השמאל את הדיסקט, כי לשנאת ישראל, אין תחליף! 

למה החלאה אינה מנסה לשחרר את פלשתינא השלמה, שנמסרה, בשעתה, לבריטים, למה רק את אותו חלק זעיר, שאותו לא מסרה בריטניה, כמקדמה, לג’יהאד האיסלאמי, כשהיא מתכוונת להמשיך ולחלק את הנותר? למה רק אותו לא-כלום, שבו אנו יושבים, נחשב ל”פלסטין”, שאותה מצווה לשחרר? כולם יודעים למה, חבל לחזור כמו תוכי. גם היודונאצים יודעים למה, ובכל זאת, ובעצם, דווקא בגלל זאת, הם ישקרו לכל אורך הדרך. אילולא שיקר השמאל בעזות מצח, במודעות גמורה לשקרים, ובלי טיפת יושר אינטלקטואלי, יכולנו אולי לתת להם אשראי לכנות ולחילוקי דעות לגיטימיים, אבל, הם משקרים, כאמור – במודעות גמורה, כדי לקדם את האג’נדה שלהם, שהיא – מחיקת היהדות מתחת שמי ה’. ומכיוון שהם מבינים שכל עוד חי יהודי אחד, היהדות לא תמות, הם פועלים להשמדתנו.

מה, באמת, היה לו לעשות שם? זה עניינו או ענין אביו, אך לא עניינם של מגיני העם היהודי. ממש לא!

“ישראל” לא היתה צריכה כלל להתייחס לפארסה המטומטמת הזו, מקסימום, לומר: תקפצו לנו! אבל “ישראל” היא “ישראל” – אסקופה הנדרסת במגפי כל העולם הנאצי, בהנהגת השמאלנאצים.

גל, בת פנינה (לבית אלון) ואיציק אייזנמן, נולדה בירושלים בי”ג באדר תשנ”ז (21.03.1997). בת בכורה להוריה, אחות לשגיא. התגוררה עם משפחתה ביישוב מעלה אדומים שמצפון-מזרח לירושלים, שם סיימה זה עתה גן טרום חובה.

ביום רביעי ט’ בתמוז תשס”ב (19.06.2002) אחרי הצהריים פוצץ את עצמו מחבל-מתאבד, שנשא חגורת נפץ על גופו, בתחנת האוטובוס בגבעה הצרפתית בירושלים. שבעה אנשים נהרגו במקום, ביניהם גל וסבתה נועה אלון, גננת ומחנכת מעפרה.

ילדים יהודים נטבחים בכוונה תחילה, הם המטרה, אך לרוצחים אין כתובת, יש רק ארגוני רצח, עד שזה מגיע ל”זכויות הלגיטימיות” שלהם, ואז הם “העם הפלשתינאי”, שיש לתת לו את שארית ארצנו. אבל, היהודים הם תמיד כתובת! הם מיקשה אחת של אשמים- תמיד. אצל ה”פלשתינאים” יש משהו, שלא ניתן למצוא אצל היהודים, וזה, בכל הדורות – והוא, חפות מפשע. אצל היהודים אין חפים מפשע, בין שהם במחנות-השמדה ובין שהם “רבונים” בארצם. אבל, אצל רוצחיהם, כל ה”אוכלוסיה חפה מפשע”, עד שיוכח אחרת… הפגזת ערי ישראל, לא מוציאה אפילו ציוץ, לא בעמים ולא בהנהגתם, השמאל היהודי, אבל, כשיהודים מפגיזים בסיסים לשיגור טילים, בעזה, אז, כל נאצי המכבד את עצמו, בעולם, מתנדב לתת “סיוע הומניטרי” ל”אוכלוסיה החפה מפשע”, לרוצחים ולמשפחותיהם.

ברגע אחד ניספו אב, אם ו- 3 ילדיהם

 בני משפחת סחיווסחורדר: ההורים – מרדכי וצירה; הילדים – רעיה בת ה- 14, אברהם יצחק בן ה- 4 וחמדה בת השנתיים

כאמור, אין לרוצחים כתובת – זה לא אני, זה חמאס, זה לא אני, זה הג’יהאד האיסלאמי, זה לא אני, זה פתאח, זה לא אני, זה גדודי חללי אל-אקצה, זה לא אני, זה “ספטמבר השחור”, זה לא אני, זה ההומניסטים על שם עז א-דין אל קאסם, זה לא אני, זה איראן, זה לא אני, זה חיזבאללה, זה לא אני … ואז, גלעד שליט מוחזק ארבע שנים אצל החברים של יוסי ביילין ושמעון פרס, ימח שמם וזכרם, ורון ארד עבר מיד ליד, עד שהתמסמס, ו”ישראל” מתרוצצת אחרי הזנב שלה, אבל, משחררת רוצחים בלא הפוגה, מחוות – לחג הקרבן, לחג החורבן, ליום האדמה, לגוש-שלום, לשלום-עכשו, לצד”ר…

פקעת צפעונים ענקית, תמנון ענק הלופת את קומץ היהודים בארץ ישראל, ו”ישראל” בודקת מאיזו אש נהרג ילד ג’יהאדי אחד, מתנצלת, מתבכיינת… תמיד מתיישבת, ברצון, על ספסל הנאשמים ומקבלת המון תצומי. שונאים אותי, סימן שאני קיימת. במקום להטביע את המשט לתורמי הג’יהאד, היא מקריבה לו את ילדי ישראל, כפותי ידים, ואז, שוב מתנצלת…

אם לא נמהר להיפטר מן המדינה שהשמאל בנה, פה תהא קבורתנו!