בס”ד   

ובחרת בחיים 

בתקופת בר-המצווה מתחיל הילד להפוך לנער בוגר; דחפים והרגלים מאבדים את אחיזתם המוחלטת בהחלטותיו, בפעולותיו ואף ברצונותיו. הוא מתחיל לפתח את חוש הביקורת העצמית, באמצעותו יבחן את התנהגותו וישפוט, כיצד להתנהג בעתיד. יותר מכך, הוריו, שבעבר נטלו על עצמם את ההחלטות המשמעותיות לגביו, יחלו לשתף אותו, ואט-אט יעבירו את המושכות לידיו. בהמשך התהליך הוא יהיה אדון על מעשיו, ואילו הוריו, יהוו גורם מייעץ, אמנם, בעל חשיבות ומשקל, אך, בכל-זאת, גורם מייעץ בלבד. בהתאם לכך, הוא יישא בתוצאות מעשיו, בין אם תהיינה חיוביות ובין אם לאו. ואילו, קרוביו, יוכלו רק לשמוח בשמחתו או להשתתף בצערו.

הבחירה החפשית  

שקיעה בשעת חנוכת בית הכנסת ברבבה

והנה, עניין בסיסי זה עומד בסתירה חמורה למול דברי ה’ לאברהם בברית בין הבתרים, שבפרשת השבוע: “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי…”. מפסוקים אלו משמע, כי ה’ גזר על המצרים שיעבידו ויענו את בני-ישראל, ובכל שלל מהם את הבחירה החופשית. יותר מכך, יוצא מכאן שהמצרים נענשו בחומרה רבה על מעשיהם, על-אף שהיו מוכרחים לעשותם מכח אותה גזרה. אם כן, כיצד אפשר לומר כי הבחירה החופשית היא “עמוד התורה והמצווה”, כלשון הרמב”ם, בהלכות תשובה, כאשר מוכח שהיא איננה מחוייבת המציאות ואף השכר והעונש אינם תלויים בקיומה?

הרמב”ם זיהה, כמובן, את הסתירה הזו, הוא מתייחס אליה ב”שמונה פרקים“;  הפתרון המוצע שם הוא, שהקב”ה, אכן, גזר על המצרים שישעבדו את בני-ישראל, אך הגזירה התייחסה לאומה המצרית, ואילו, לכל מצרי ומצרי היתה אפשרות לבחור האם לקחת חלק בשיעבוד ובעינוי. לפיכך יוצא שלא נשללה מן המצרים הבחירה החופשית, ומשום שבחרו לשעבד ולענות את בני-ישראל, נענשו בחומרה.

הרמב”ן, על פסוקים אלה, מציע פתרון אחר, לפיו ה’ באמת גזר על המצרים שישעבדו את בני-ישראל, ולכן הם לא נענשו על כך. העונש בא על שהפריזו בעוצמת השיעבוד וניסו להשמיד אותנו לגמרי, וזאת מדעתם ולא מכח הגזירה. ואכן, קשה לומר כי (שמות פרק א): “כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ ..”, נחשב בגדר שיעבוד, או עינוי בלבד. בדבריו אלה מסתמך הרמב”ן על דברי הקב”ה לזכריה בן-ברכיה בן-עדו הנביא (זכריה פרק א): “קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה: וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה”:

כל זה טוב ויפה, אך קושיה נוספת עולה מאותו עניין. במשך סיפור יציאת מצרים הכביד הקב”ה את לב פרעה כדי שיסרב לשחרר את בני ישראל, וכך יונחתו עליו כל עשר המכות. נמצא, שוב, שנשללה מפרעה הבחירה החפשית, והוא נענש על מעשה שהיה מוכרח לעשות, בלי שהיתה לו אפשרות לחזור בתשובה.

הרמב”ם מתרץ זאת ואומר, כי מניעת דרכי התשובה וההכרח לבחור בעשיית הרע משמשים לעיתים כעונש, לכשעצמם. החלק מהיציאה ממצרים הקב”ה רוצה להעניש את המצרים על ששיעבדו את בני ישראל, אך לשם כך צריך למנוע מהם לחזור בתשובה, משום שאם ישובו – לא יהיו ראויים להיענש. לכן מחליט הקב”ה שהעונש למצרים על שהפריזו בשיעבוד ורצו להכרית אותנו לגמרי יהיה במניעת דרכי התשובה, וכך יוכלו להיענש על שבחרו לשעבד אותנו. רעיון מחודש זה מופיע למעשה כבר בספר ישעיה. הקב”ה מצווה על הנביא למנוע ממאזיניו המורדים לשוב בתשובה, כעונש על מעשיהם הרעים (ישעיהו פרק ו): “הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ”:

פתרון אחר שניתן להציע הוא שהכבדת הלב איננה מניעת דרכי התשובה ושלילת הבחירה החפשעית, אלא, דבר אחר; בהכבדת לבו, השכיח הקב”ה מפרעה את הרשמים הנוראים, שהשאירה עליו המכה, אשר היו גורמים לו לשוב בתשובה. בכל זאת, פרעה עדיין יכל היה לשוב מתוך הבנה שמעשיו איומים ובלתי מוסריים. יוצא, שהקב”ה מנע מפרעה דברים שיזרזו אותו לשוב בתשובה, אך היכולת לשוב מעצמו, נותרה בידי פרעה.

לסיום, לאחר שתורצו קושיות ובעיות, לא נותר, אלא, לאחל לנו ולכל עם ישראל, שנשכיל לבחור ברצוי לפני הקב”ה, ומתוך כך תבוא הגאולה השלמה. כאמור בסוף פרשיית התשובה בפרשת “נצבים” (דברים פרק ל):

 (יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:

(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם: פ

: