הזעם והגאווה

הזעם והגאווה

אוריאנה פלאצ’י
26.09.2010 03:26
הזעם והגאווה


הפשעים שביצעו הסרצנים במאה השבע-עשרה ובמאה השמונה-עשרה לאורך חופי טוסקנה והים התיכון. כלומר, כשחטפו את אבותי, כבלו אותם בשלשלאות ברגליהם, במפרקי ידיהם ובצווארם, והובילו אותם לאלג’יר או לתוניס או לטנג’יר או לאיסטנבול ומכרו אותם לעבדות בשווקים, החזיקו אותם כעבדים נרצעים לכל חייהם, כלאו את הנשים הצעירות בהרמונות, שיספו את גרונן בכל פעם שניסו להימלט



 

ב”ה                                     הזעם והגאווה

 

”הזעם והגאווה” 

 

פרק מרב מכר שמסעיר את אירופה, הנוגע בעצב שחשף הטרור האסלאמי, תוך האשמות קשות על העיוורון והרפיון של המערב כלפיו.

אוריאנה פלאצ’י (שלהי 2001)

קטע מתוך “הזעם והגאווה” מאת אוריאנה פלאצ’י. מופיע באומדיה ((7/3/2008 באדיבות הוצאת דביר.

 

“הוד קדושתו” מבקש סליחה מן המוסלמים       הזעם והגאווה    

 

אמור לי, הוד קדושתך: האם נכון הדבר שלפני זמן מה ביקשת מבני-אללה סליחה על מסעי- הצלב, שהובלו בידי קודמיך בניסיון להחזיר לידם את כנסיית-הקבר? האם בני אללה ביקשו ממך אי-פעם סליחה על שלקחו אותה לעצמם? האם הם ביקשו ממך אי-פעם סליחה על ששיעבדו במשך יותר משבע מאות שנה את חצי האי האיברי האולטרה קתולי, את כל פורטוגל ושלושה רבעים מספרד, ואילולא גירשו אותם איזבלה מקסטיליה ופרננדו מארגון ב-1490, היינו מדברים כולנו ערבית? הדבר ממש מסקרן אותי, הוד קדושתך, משום שממני הם מעולם לא ביקשו סליחה על הפשעים שביצעו הסרצנים במאה השבע-עשרה ובמאה השמונה-עשרה לאורך חופי טוסקנה והים התיכון. כלומר, כשחטפו את אבותי, כבלו אותם בשלשלאות ברגליהם, במפרקי ידיהם ובצווארם, והובילו אותם לאלג’יר או לתוניס או לטנג’יר או לאיסטנבול ומכרו אותם לעבדות בשווקים, החזיקו אותם כעבדים נרצעים לכל חייהם, כלאו את הנשים הצעירות בהרמונות, שיספו את גרונן בכל פעם שניסו להימלט: זוכר? ודאי שאתה זוכר. הרי האגודה לשחרור העבדים הלבנים שהוחזקו בידיהם באלג’יריה, בתוניסיה, במרוקו, בטורקיה ועוד, נוסדה בידי אחים איטלקים: הלא כן? והכנסייה הקתולית היא שניהלה את המשא ומתן לשחרור אלה שהיה להם די כסף לתשלום הכופר: הלא כן? אתה ממש מעורר את השתוממותי, הוד קדושתך הרם. אתה, שעמלת קשה כל כך כדי לראות את ברית-המועצות קורסת. הדור שלי, דור שחי כל ימי חייו בחרדה מפני מלחמת עולם שלישית, צריך להודות בעיקר לך על הנס שאיש מאיתנו לא פילל לראות: אירופה משוחררת מהסיוט הקומוניסטי, רוסיה המבקשת להצטרף לנאט”ו, לנינגראד שהיתה שוב לסנט פטרסבורג, פוטין שהפך לחברו הטוב ביותר של בוש. לבעל בריתו האמיץ ביותר. ולאחר ניצחון שכזה, אתה קורץ למי שגרועים מסטלין, אתה מפלרטט עם מי שרוצים עדיין לבנות מסגדים בין כותלי הוותיקן? הוד קדושתך הרם… עם כל הכבוד, אתה מזכיר לי את הבנקאים היהודים-גרמנים שבשנות השלושים, בתקווה להציל את עצמם, הלוו כספים להיטלר. וכעבור כמה שנים נבלעו בתוך המשרפות שלו.

הזעם והגאווה

אינני פונה, כמובן, לטורפי הנבלות שלנוכח מראות 11 בספטמבר מצחקקים להם בבוז ואומרים, “יופי, מגיע לאמריקנים”.  אני פונה לאנשים, שגם אם אינם טיפשים או רשעים, מחפשים עדיין מפלט שווא בהתחסדות או באי-בהירות או בספקנות. ולהם אני אומרת: עורו, בני אדם, עורו! מאובנים, מרוב פחד ללכת נגד הזרם או להיראות גזענים (מילה שאינה כלל במקומה, אגב, משום שהבעיה אינה נוגעת כלל לגזע: היא נוגעת לדת), אינכם מבינים או אינכם רוצים להבין שמסע-הצלב המהופך יצא לדרכו. מסומאים מרוב טמטום וקוצר ראייתם של חסידי התקינות-הפוליטית, אינכם קולטים או אינכם רוצים לקלוט שמתחוללת כאן מלחמת דת. מלחמה שהם מכנים ג’יהאד. מלחמה שלא שמה לעצמה ליעד אולי, (אולי?), לכבוש את שטחנו, אבל שמה לעצמה ודאי ליעד לכבוש את נשמותינו, לגזול את חירותנו. מלחמה המתנהלת במטרה להכחיד את הציוויליזציה שלנו, את אורח חיינו ואורח מותנו, את דרכנו להתפלל או לא להתפלל, לאכול, לשתות, להתלבש, להשכיל וליהנות מהחיים. הלומים מרוב תעמולת כזב, אינכם מכניסים או אינכם רוצים להכניס לראשיכם שאם לא נתגונן, אם לא ניאבק, הג’יהאד ינצח. הוא ינצח, כן, ויחריב את העולם שהצלחנו איכשהו לבנות. לשנות, לשפר, להפוך לחכם יותר, קנאי פחות, או לא קנאי כלל, אפילו. הוא יעלים את התרבות שלנו, את המדע שלנו, את הזהות שלנו, את אמות המוסר שלנו, את הערכים שלנו, את העינוגים שלנו… אלוהים! אינכם קולטים שהאוסאמה-בן-לאדנים הללו רואים את עצמם זכאים להרוג אתכם ואת ילדיכם משום שאתם שותים אלכוהול, משום שאינכם מגדלים זקן ארוך ונשיכם מסרבות לעטות צ’אדור או בורקה, משום שאתם הולכים לתיאטרון או לקולנוע, משום שאתם נהנים לשמוע מוזיקה ומפזמים שירים, משום שאתם רוקדים וצופים בטלוויזיה, משום שנשיכם לובשות חצאיות מיני או מכנסיים קצרים, או משום שאתם לא מאמינים באלוהים?!? אני אתאיסטית, תודה לאל. ואין לי כל כוונה להיענש על כך מידי הקנאים הנחשלים הללו.             
                                                                                            הזעם והגאווה

כבר עשרים שנה אני חוזרת ואומרת את זה. עשרים שנה. בנימה מרוככת יותר, לא בזעם ובגאווה כאלה, לפני עשרים שנה כתבתי על כך מאמר מערכת. זה היה מאמר מערכת שנכתב בידי אדם שרגיל להתערבב בין כל הגזעים והמנהגים והאמונות, בידי אישה שהיתה רגילה להיאבק בכל גילוי של פאשיזם ושל חוסר סובלנות, בידי חילונית שאין לה טאבו. אבל זה היה גם קול זעקה מפיה של בת המערב המתקוממת נגד המטומטמים שלא הריחו את ריחה המבאיש של מלחמת-הקודש המתקרבת, ושמחלו לבני אללה על מעשי הטרור שהם ביצעו באירופה… הטיעון שהעליתי לפני עשרים שנה נשמע פחות או יותר כך: “איזה היגיון יש בכיבוד אלה שאינם מכבדים אותנו? איזו הדרת כבוד יש בהגנה על תרבותם או תרבותם כביכול, בשעה שהם מפגינים בוז כלפי תרבותנו? אני רוצה להגן על התרבות שלנו, לא על שלהם, ואני מודיעה לכם שאני אוהבת את דנטה אליגיירי ואת שקספיר ואת גתה ואת ורלן ואת וולט ויטמן ואת ליאופרדי הרבה יותר מאשר את עומר ח’יאם“. ושומו שמים: צלבו אותי. “גזענית שכמותך, גזענית מלוכלכת!” הצרצרים שלנו הם שצלבו אותי עם המילה הכוזבת “גזענית”. ומאוחר יותר, כלומר בעת הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן, הם עשו זאת שוב. הם עשו זאת כי בכל פעם שהלוחמים המזוקנים צווחו אללה-אכבר תוך יריית פגז, לבי ניבא לי רעות ואמרתי: “הבה נודה בכך. הסובייטים הם אולי מה שהם, אבל במקרה זה עלינו לומר להם תודה.” ובכלל, הם צלבו אותי גם כשגוללתי מה נהגו המזוקנים הללו לעשות לשבויים הסובייטים שנפלו בידיהם. כלומר, ניסרו את רגליהם ואת ידיהם. (אותם מעשי זוועה שביצעו, אל תשכח, בשלהי המאה התשע-עשרה בשגרירי המלכה ויקטוריה ובדיפלומטים אירופים אחרים שישבו בקאבול. לאחר שביתרו כך את גוף קורבנם, הם ערפו את ראשו בעודו בחיים, ועם הראש הכרות שיחקו בוסקאצ’י. מעין משחק פולו אפגני. את הידיים ואת הרגליים הם מכרו כשלל מלחמה בשווקים…) הם צלבו אותי גם אז, כן. ולא מצא חן בעיניהם שבכיתי על החיילים האוקראינים כרותי הידיים והרגליים, שלאחר שננטשו בידי הברברים הללו ונאספו אצל חבריהם, רבצו בבתי חולים שדה והתחננו תנו-לי-למות. הם כינו אותי “גזענית” גם על כך, זוכר? ובעודם מכנים אותי גזענית הם הריעו לאמריקנים, שהיו מוטרפים כל כך מפחד מפני ברית המועצות שהם הרעיפו על הברברים סיוע ונשק, אימנו צעיר סעודי אחד, אוסאמה בן לאדן שמו, וקראו: “הידד לעם האפגני ההרואי! הלאה הסובייטים! סובייטים, צאו מאפגניסטאאאן!” ובכן: הסובייטים יצאו. אוסאמה בן לאדן נשאר, ושיגר את המתאבדים שלו לאמריקה. מרוצים עכשיו?


                                                                                       הזעם והגאווה
ויש גם כאלה שאינם כן-מרוצים או לא-מרוצים. הם פשוט מצפצפים. מה אכפת לנו, הם אומרים, אמריקה רחוקה. בין אירופה לאמריקה יש אוקיינוס. לא, לא, חמודים שלי. אין אוקיינוס: יש זרזיף של מים. משום שכאשר גורל המערב מוטל על כף המאזניים, כאשר הישרדות הציוויליזציה שלנו נתונה בסכנה, ניו יורק זה אנחנו. אמריקה זה אנחנו. אנחנו האיטלקים, אנחנו הצרפתים, אנחנו האנגלים, אנחנו הגרמנים, אנחנו השווייצים, האוסטרים, ההולנדים, ההונגרים, הסלובנים, הפולנים, הבלגים, הספרדים, היוונים, הפורטוגלים, הסקנדינבים, הרוסים… כן: גם הרוסים, משום שמוסקבה חולקת עמנו את בעיית הטרור המופעל נגדה בידי המוסלמים של צ’צ’ניה. אמריקה היא אנחנו, אני אומרת לכם. ולכן, אם אמריקה תתמוטט, תתמוטט אירופה. יתמוטט המערב, נתמוטט כולנו. ולא רק כלכלית, כלומר, מהבחינה היחידה המדאיגה רבים. (פעם, כשהייתי צעירה ותמימה, אמרתי למחזאי ארתור מילר: “אתם האמריקנים אומדים הכול בכסף, מתעניינים רק בכסף המחורבן הזה.” וארתור מילר צחק והטיח בחזרה: “ואתם לא?”) מכל הבחינות נתמוטט, חמודים שלי. משום שהציוויליזציה שלנו תגווע ובמקום מגדלי פעמונים נקבל צריחי מסגדים, במקום חצאיות מיני נקבל בורקות, במקום כוסית שיכר נקבל חלב נאקה… אתם לא מבינים את זה, לכל הרוחות? בלייר הבין. זמן קצר לאחר הטרגדיה הוא הגיע לכאן והפגין מחדש את הסולידריות שלו עם בוש. לא סולידריות המבוססת על פטפוטי סרק ויבבות: סולידריות המבוססת על מעשים. כלומר, על ברית צבאית. שיראק לא הבין. כידוע לך, גם הוא הגיע לכאן. ביקור שתוכנן זמן רב מראש, לא ביקור אד-הוק. הוא בא, ראה את חורבות מגדלי התאומים, הבין שאת מספר ההרוגים אי-אפשר לאמוד, אבל ביכר לא ליטול סיכונים. במהלך ריאיון בסי-אן-אן שאלה אותו כריסטיאן אמנפור ארבע פעמים באיזה אופן ובאיזה היקף מתכוונת צרפת להתייצב מול הג’יהאד הזה. וארבע פעמים הוא נמנע מלהשיב, חמק כמו צלופח. כלומר, באורח פתלתל ופחדני כל כך, שהתחשק לי לצעוק לו: “מסייה לה פרזידנט, זוכר את הפלישה לנורמנדי? אתה יודע כמה אמריקנים מתו בנורמנדי כדי לגרש את הנאצים מאדמת צרפת?”

הצרה היא שגם בין שאר מנהיגי אירופה אינני רואה איזה ריצ’רד לב ארי. קל וחומר בארצי שלי, שבה, עד לכתיבת שורות אלה, סוף ספטמבר 2001, לא אותר ולא נעצר עדיין שום שותף של אוסאמה בן לאדן, שום חשוד. בחייך, אדוני ראש ממשלת איטליה: הרי המסגדים במילנו ובטורינו וברומא פשוט שורצים טרוריסטים או מועמדים לארגוני טרור, שמתים להעיף באוויר את מגדלי הפעמונים שלנו, את כיפות הכנסיות שלנו: האם השוטרים שלך חסרי אונים כל כך? האם השירותים החשאיים שלך לקויים כל כך, נבוכים כל כך? האם הפקידים שלך כושלים כל כך? והאם כל אורחינו המזוקנים צדיקים כל כך, מנותקים כל כך ממה שהתרחש באמריקה? או שמא הפחד הוא שמונע ממך לאתר ולעצור את הברנשים הללו? ריבונו של עולם, אינני מתכחשת לזכותו של אף אדם לפחוד. אלף פעמים כתבתי שמי שטוען שאיננו יודע מהו פחד הוא שקרן או מטומטם או שניהם. ואולם בחיים ובדברי הימים ישנם רגעים שבהם אין זכות לפחוד. רגעים שבהם הפחד הוא בלתי מוסרי ובלתי תרבותי. ואלה שבגלל חולשה או טיפשות (או בגלל הרגל לרקוד על כל החתונות) מתחמקים מן החובה שמלחמה זו כופה עלינו, אינם רק מוגי לב: הם גם מזוכיסטים.

מזוכיסטים, כן, מזוכיסטים. ובנושא זה הבה נדבר סוף סוף על מה שאתה מכנה התנגשות-בין-שתי-תרבויות. שתי תרבויות? אם אתה דווקא רוצה לדעת, לי מפריע אפילו לשמוע אותך מבטא את המילים “שתי תרבויות”. כלומר, מפריע לי שאתה מעמיד אותן באותו מישור, כאילו מדובר בשתי ישויות מקבילות. שתי מציאויות שווֹת משקל וערך. אל תהיה עניו כל כך, יקירי. שהרי מאחורי התרבות שלנו ישנו הומרוס, ישנו פידיאס, ישנו סוקרטס, ישנו אפלטון, ישנו אריסטו, ישנו ארכימדס. ישנה יוון העתיקה על הפיסול והאדריכלות והשירה והפילוסופיה הנעלים שלה, על עקרונות הדמוקרטיה שלה.

……

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר