ראשי > חדשות > 23/02/2005

מי הבוס!        אייזנמן חנה י”ד אדר התשס”ה 23/02/2005 15:27

עמוס פרק ט               

(יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם:

(טו) וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

אוטופיה? לגמרי לא. אנו, במו עינינו רואים בהתגשמות ההבטחה. כפסע בינינו לבין הגשמתה המלאה. הקב”ה השיב את שבותנו – אירוע, שמפאת עצמתו ונוראותו, נשגב מתפיסתם והערכתם של אנשים קטנים. בנינו ערים שנשמו אלפיים שנה – את שילה ובית אל, את חברון ועפרה, את ענתות וירושלים… עוד מעט קט ותבוא הגאולה… אבל לא!

הם לא יתנו. הם באו אור לגרש! מלכתחילה לא היה סיכוי להתיישבות הזו. מיומה הראשון היא היתה מטרה לאש זרה, לאש שמאלנית, אש אוכלת ומכלה כל חלקה טובה. הם שרפו את נפש האומה והבעירו את הארץ. ישובים ואנשים היו למאכולת אש.

בלשון הכי פרוזאית – השמאל הוא שונא ישראל ומורשתו. חסידיו רוצים פה מדינה חילונית, בלא כל השפעה יהודית. יישוב ארץ ישראל, במיוחד אותם חלקי ארץ, המזוהים לגמרי עם סיפורי התנ”ך, הוא אסון בעיניהם. זו נסיגה עמוקה מן החזון החילוני דמוקרטי, מן ה”עולם החדש”. הם נחרדים ממראה עיניהם – ה”עולם הישן” קם לתחיה, מחוזות התנ”ך קמים מעפר ואפר, ע”י ” אחרים”, שאינם מ”שלהם”. והשנאה שוצפת קוצפת. שנאת ה”מתנחלים” היא תופעה מפחידה, מזוויעה יותר מכל שנאה אנטישמית. שנאת האנטישמים עיקרה – מצוות אנשים מלומדה – הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב. שנאת הגויים ליהודים היא שנאה מסורתית, “לגיטימית” נגד רוצחי האל, שסביבה נבנתה “תרבות” ענפה של הסתה, עלילות דם ועמידה עלינו לכלותנו. לא שום דבר חדש.

אך שנאת ישראל של השמאל, זו בריאה אחרת לגמרי. היא מאכלת נשמה. היא עמוקה מני ים. היא מפלצתית!

השמאל עבר לשיתוף פעולה מאסיבי וגלוי עם רוצחי ישראל. וליתר דיוק, השמאל, כאז, בימי ה”סזון” ועוד לפני כן, עושה שימוש באויב נגד מתנגדים רעיוניים. הערבים הם שכירי חרב (רובה), לכליון ההתיישבות היהודית בלב ארץ ישראל. ומדינת ישראל, המדינה החילונית-דמוקרטית, האויב מספר 1 של העם היהודי, מבצעת את כל הפשעים האפשריים נגד העם היהודי.

היא מסרבת בתוקף לנצח את האויב. היא מקימה לרוצחים מדינה וצבא, היא מבקשת להחזיר את העם היהודי אל תוך “גבולות אושוויץ”, כפי שהוגדרו ע”י אבא אבן, אל קוי ה”מדינה שהשמאל בנה”, כלומר, המדינה בה היתה שליטת השמאל מוחלטת, בחסות טראומת “התותח הקדוש”.

אין חדש תחת שמש אדומה

אלה שלא יישבעו – חלקם יישלחו לעבודה בנגב ובגליל, חלקם יימסרו למשטרה..

כידוע, אין חדש תחת השמש. מסתבר שכמו ה“סזון” והירי ב“אלטלנה”, גם רעיון מחנות הכפיה בנגב ובגליל, למתנגדים רעיוניים, היה רעיון של בן גוריון.

לאחר שאנשי ה”הגנה”, צבאו הפרטי של בן-גוריון, הטביעו את האלטלנה, נפלו בידיהם בכירים ומפקדי אצ”ל. זמן קצר לפני כן הצטרפו אנשי האצ”ל לצבא ה”חוקי” הזה, שנקרא ע”י בן גוריון צה”ל, וסבלו שם השפלה התעללות, נמנעה מהם החזקה בנשק ובכל ציוד אחר, ואפילו מזון נכרת מפיהם. כרגיל, האצ”ל הכפיף עצמו להסכמים ולאלימות השמאלנית, ה”לגיטימיים” היו פטורים מכך. ראשי האצ”ל רצו להגיע להסכמים בדבר שמירת זכויותיהם של אנשיהם, אך הם לא נחשבו. ועתה נדרש בן גוריון לענין השבויים, בכירי האצ”ל ומפקדיו, שלזכותם ולחירוף נפשם יש לזקוף את שחרור הארץ מן המנדט הבריטי, ופסק – (מדינת ישראל המחודשת, בן גוריון): “אלה שיישבעו אמונים – יש לנהוג בהם כמו עם כל החיילים.. אלה שלא יישבעו – חלקם יישלחו לעבודה בנגב ובגליל, חלקם יימסרו למשטרה…”.

                                                                                                          
שיטת השמאל היתה והווה – תמות נפשי עם יהודים. כמו השאהידים הערבים. הכנעת היהודים מקדשת את כל האמצעים. על כן גם הופקרה המושבה, משמר הירדן, לידי הסורים, מה שכמעט הביא להשתלטות הסורים על הגליל כולו, וסיפור שהיה כך היה – חקלאי-משמר הירדן סירבו לשלם מיסים ל“כופר היישוב” – מגבית הביטחון של “הסוכנות היהודית” – אלא העבירו כספים ל“קרן הברזל” של התנועה הרוויזיוניסטית. כשפרצה מלחמת תש”ח זכרו להם זאת, כנראה! – אנשי המושבה לא צוידו בנשק, וגם לא נשלחו כוחות צבא להגן על המושבה. גזרות אחרות בגליל העליון המזרחי דווקא תוגברו. לכך היו נשק ואנשים.

כשהותקפה משמר-הירדן, לא נמצאו כוחות ה”הגנה” במקום, כדי להגן על המושבה, הם נשלחו למנוע מעבר של כוח אצ”ל, שהתארגן בראש-פינה הסמוכה, לסייע לאיכרי המושבה. כח ה”הגנה” תפס את תגבורת האצ”ל, והעביר את אנשיה למעצר.

הסורים ניצלו את ההזדמנות שנתנה להם ה”הגנה”, נכנסו למשמר-הירדן ללא קושי, טבחו בתושבים, והרסו את המושבה. מעטים, שנותרו בחיים, הלכו בשבי.

אחר כך הצליחו הסורים להרחיב את ראש-הגשר עד חירבת יארדה שמדרום-מזרח למושבה – סמוך מאוד לראש-פינה. צה”ל לא הצליח לפנות את הסורים בסדרה של מבצעים כושלים, שהבולט בהם הוא מבצע “ברוש”, ביולי 1948. עשרות נפלו בקרבות הללו סביב הכיס הסורי. כמו בפרשת כיס פלוג’ה בדרום – הכוח הסורי התפנה אל הגדה המזרחית של הירדן רק בהסכמי שביתת-הנשק. שטח כיס משמר-הירדן פורז – ויצר בעיות קשות עד מלחמת ששת הימים.

אותו מניע שהנחה את השמאל להפקיר את משמר-הירדן, מניע את השמאל להחריב את ההתיישבות ביש”ע – הם לא מ”שלנו”, על כן אין להם זכות קיום, ולו יעלה לנו הדבר באבדן המדינה!

נזכיר שוב את הרהוריו של אהוד שפרינצק במלאות שלושים שנה להטבעת ה”אלטלנה”:

“… הנהגת האצ”ל לא שללה את לגיטימיות ההנהגה היישובית ולא תכננה שום מרד. אך זו, ההנהגה היישובית, שללה מאז ומתמיד ובצורה נחרצת את לגיטימיות הקיום של האצ”ל. בעיני המרכיב הדומיננטי של ההנהגה היישובית – אנשי תנועת העבודה – לא היתה לאצ”ל אף פעם זכות קיום. המושגים ‘פרישה’ ו‘פורשים’ קיפלו בתוכם תמיד, גם לפני הכרזת המדינה, עמדה נחרצת של דה-לגיטימציה ….מאז סוף שנות השלושים היה הארגון הצבאי הלאומי, שיצא נגד ה’הבלגה’, תופעה חורגת וחסרת זכות קיום. הוא היה בנה האופרטיבי של תנועה פשיסטית בלתי-לגיטימית, המאיימת, דרך קבע, על ההגמוניה הצודקת של ‘הציונות העובדת'”.

כשעמי איילון מדבר על “אלטלנה” הוא אינו מתכוון לירי, פה ושם, ב”מתנחלים”, הוא מתכוון ל”צורך” להבהיר לעם ישראל מי הבוס! הוא מתכוון שיש שוב להטיל על העם את אימת המוות, כדי שאיש לא יעז להניע יד או רגל מבלי שקבל על כך אישור מעמי איילון, או מיוסי שריד.

אלו כוחות השחור שמולם אנו ניצבים. וחבל שעם ישראל לא הבין זאת בעוד מועד…

מחמוד דרוויש – טלו עמכם את מתיכם

” לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל.. וטלו עמכם את מתיכם..” .

                                   לא נשכח ולא נסלח!