ב”ה

המורשת                      

איך הגיע בעלי לאפיה? נורא, ממש נורא, פשוט. אמו, ניצולת השואה, חיה בחשש מתמיד מפני חזרת השואה, ועל כן הכינה את בנה למצב, בו יישאר לבדו וייאלץ לדאוג לעצמו. הילד למד לאפות ולתפור כפתורים ועוד.

כמעט חיסלנו את העוגה, למרות שאיננו מתים על דברי מתיקה, וגם את הקפה שלנו אנו מעדיפים מריר, ולא כסוכריית קפה. למעשה נאפתה העוגה לכבוד האורחים, מחר, י”ח בטבת, יום העליה לקבר אמי, ז”ל. לאחר העליה להר-הזיתים אמורים אחיותי וגיסי לבוא אלינו. הבעיה היא, שאי אפשר לעמוד בפני העוגות שאופה בעלי, כשאחת היותר מוצלחות היא עוגת התפוזים, שכמעט לא שרדה. טוב, ממילא חלק מן האנשים סוכרתיים ואסור להם מתוק…

איך הגיע בעלי לאפיה? נורא, ממש נורא, פשוט. אמו, ניצולת השואה, חיה בחשש מתמיד מפני חזרת השואה, ועל כן הכינה את בנה למצב, בו יישאר לבדו וייאלץ לדאוג לעצמו. הילד למד לאפות ולתפור כפתורים ועוד. אצל אמו למד לאפות “לייקח”, בלבד, זה כל מה שהיא ידעה לאפות, כי לחיה נרדפת ביערות בין רוסיה לפולין אין שום אפשרות וגם לא חמרים לאפות עוגות. הילד גילה שהוא נהנה מן המלאכה הזו, בהמשך השתכלל בשאר מיני מאפה, בעיקר מאפה שמרים, שבו היתה אמי שלי, מומחית.

אתם רואים, בכל רע יש טוב… מה זה טוב, אדיר! אילולא הנאצים, בעלי לא היה יודע לאפות… ואילולא הנאצים, היה אולי נהנה יותר מנשיקות וחיבוקי אם. אך אמו שמרה על מרחק. שמעתי שזו תסמונת מוכרת אצל ניצולי שואה, החוששים “להתאהב” בילדיהם, כדי שלא תיקרע נשמתם, אם חלילה יקרע אותם אסון זה מזה….

טראומת השואה רודפת לא רק את מי שחוו אותה על בשרם, אלא גם את הדור השני ואף את הדור השלישי, אנו עם טראומטי.

 כשהייתי בגן הילדים, הגיעה לגן ילדה שיצאה מן המחנה בקפריסין – ב-1948. הילדה דברה אידיש והגיעה כל יום לגן, כשהיא לבושה בכמה שמלות, זו על גבי זו… אם יצטרכו שוב לברוח, ולא תהיה שהות לצרור את הבגדים, תהיינה שמלותיה עליה… ברור, שאנו, הילדים, צחקנו לילדה. כידוע, יצר לב האדם רע מנעוריו, וזה בולט בעיקר אצל ילדים קטנים, כשהם נתקלים במשהו יוצא דופן. אני משערת שהשתתפתי בתעלולים האלה, כי אני זוכרת את המשפט הבא: קיק, קיק, חנה…. הביטי, הביטי, חנה… היתה זו ר. שהצביעה עלי לפני הגננת. אני הייתי אי שם בראש העץ, לשם טיפסתי במהירות, כשכל האחרים ברחו לכל הכיוונים.

נראה כי לאחר שנים לא רבות, הפכתי למגינתה של ר. ובמלאת לי 12, כאשר אספו בכתה את הפרוטות לקנות לי ספר לכבוד “הבת-מצווה”, התעקשה ר. לקנות לי ספר, אישית. בהקדשה על הספר חתמה ר’, מחברתך האהובה עליך… אם לכך הגעתי, דייני!

צברינו החמודים

“צברינו החמודים” קראו ליוצאי המשרפות “סבונים”. זה בא להם מבן-גוריון. אחד התירוצים שלו להפקרה המכוונת של היהודים למשרפות היה, שהוא האמין שהם יתמרדו…

מאז לא השתנה דבר. כאן, בארץ חמדת אבות, בו חי “עם חפשי בארצנו”, נאלצות אמהות להתחבא בארון או מתחת לשולחן, לסתום את פי התינוקות, לפעמים עד חניקה, שלא בכוונה, כדי שלא להתגלות לאבות הנאצים ויורשיהם. בבונקרים באירופה נשאלה שאלה הלכתית, האם מותר להמית את התינוקות, העלולים בבכייתם להביא את המפלצות לחורי המחבוא ולחסל את כל היהודים הנמצאים בהם…. על פי ההלכה, צריך!

ולמה כלום לא השתנה? כי זה טיבה של המדינה שהשמאל בנה – לחפש אתגרים בכל מחיר, כשהמחיר הזול ביותר הוא, כמובן, דם יהודים. לרדוף אחרי השלום עם רוצחי תינוקות, שווה את ה”סיכון המחושב” של רצח תינוקות יהודים, על משפחותיהם. זו כל התורה כולה על רגל אחת – תורת ה”שלום”, שבה דגל גם היטלר, שהבהיר שהיהודים מסכנים את שלום העולם.

“צברינו החמודים” קראו ליוצאי המשרפות “סבונים”. זה בא להם מבן-גוריון. אחד התירוצים שלו להפקרה המכוונת של היהודים למשרפות היה, שהוא האמין שהם יתמרדו… הוא לא האמין שילכו כצאן לטבח. הוא ציפה מיהודים, בתוכם מליון וחצי ילדים, חסרי נשק וחסרי “מדינה” להילחם במכונת מלחמה, שהעסיקה את הצבאות האדירים בעולם, במשך כמה שנים רעות…. ובן-גוריון, בעיצומה של “השואה”, יושב לו עשרה חדשים בלונדון, תחת הבליץ, ומתפעל מאומץ לבם של אזרחי בריטניה…. הוא היה, כמובן, בשליחות “ציונית”, הוא נשלח על ידיו, אולי למסע לימודים, לקח לעצמו “שבתון”, כדי להיפטר מן הצורך לענות על שאלות לא נוחות בקשר לישיבתו בחוסר מעשה, אפילו בלי להרים קול, או אפילו לחישה, על השמדת היהודים באירופה. גם בארה”ב ישב עשרה חדשים ועשה נפשות ל”מדינה הציונית”, בשעה שכל האזרחים הפוטנציאליים כלים והולכים בעשן…

אהוד ברק היה אחד מ”צברינו החמודים”. הוא לא היה “סבון”, הוא רחץ באמבטיה של שמנת, ורוחץ בה עד עצם היום הזה. מדינת ישראל גזלה את כל רכושם של הנספים ושל הניצולים, כדי לפרנס את אודי’לה וכל קבוצי ילדי השמנת. היום, כשהניצולים עדיין עומדים, עניים בפתח השודדים, יושב צברנו החמוד, בן הקולחוז, במגדלי אקירוב, טובל בכסף, שאין יודע, ואולי יש יודעים, מהיכן הגיע, ומעסיק פיליפיניות. לזקנים החולים, שרידי המשרפות, אין האמצעים לשכור את שירותיה של פיליפינית, ולו, הזולה ביותר, שתעזור להם להגיע לשירותים…

והאתגר – אתגרים

יש לו “הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון”, ויש לו “דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון”, ועם כל זה הוא בורח כמו “סבון”, ומדבר חלקלקות כסבון.

והנה ניצב אודי חמודי, צברנו העוקצני, שיש לו “הצבא הטוב ביותר במזרח התיכון”, ויש לו “דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון”, ועם כל זה הוא בורח כמו “סבון”, ומדבר חלקלקות כסבון. ברק ניצב, כמו קודמיו, לפני בוגרי קורס טייס, ומבטיח להם אתגרים. והם יכולים לסמוך על דברתו – יהיו אתגרים רבים. המדינה שהשמאל בנה מייצרת אתגרים, חדשים לנסיגות… יצירת אתגרים זה גם תחביב משעשע וגם אתגר מועיל לשלטון עריצות. ועל כן דואגת המדינה לשמר לעולם את האתגר שבפתח, כי כשהאויב בפתח, והמדינה מאותגרת, מתלכד העם מול האתגר שבפתח, ועיניו המופנות אל הפתח אינן צדות את האויב שבתוך הפתח, זה שיצר את האתגר…

עומדים להם הבוגרים, לאחר שנים של מאמצים אדירים להגיע למה שהגיעו, ואינם מבינים למה משפילים אותם לכדי האזנה לאיזה ג’וקר, המדקלם דברי איוולת ורוע, ליצן קטן ולא נחמד, שהם בזים לו עד עמקי נשמתם. הם נזכרים ב”מורשת קרב” – הבריחה מלבנון, בסימן ה-V, שהביאה ל”אתגר” של פארסת לבנון השניה, ששוב גבתה מחיר-דמים, השווה בעיני שר הבטחון פחות מקליפת השום….

אולי האיש חש בבוז, שכן הוא מזכיר לשומעיו שהוא שר הבטחון… לא זכורים לנו, כמעט, שרי בטחון או רמטכ”לים במדינה שהשמאל בנה, שלא היו פושעי מלחמה. ב”מדינה” הזו שרי בטחון זו “לא סחורה”… נכון שיש לשים על הקהילה פרנסים שקופת-שרצים תלויה להם מאחורי גבם, כדי שלא ירגישו “מוישה גרויס”, אבל השרצים שלנו, הם, עצמם, קופת השרצים על גבה של האומה ועל, דמה. כל אחד מהם, קופת שרצים מהלכת ומשברת דרך הילוכה.

קורס טייס, קיץ 2005, נשלח לאתגר לאומי – משימה לאומית, שתוארה כדלהלן על ידי פושע המלחמה, דן חלוץ: “… עלינו להבין את כאב המשפחות המפונות. מותר לכאוב איתן, אפשר להזיל דמעה, אפשר וצריך להתרגש מעוצמת האירוע, אך חובה לבצע המשימה בנחישות ומתוך רגישות. המפונים וילדיהם הם חלק מאיתנו. חלקם אחים לנשק בעבר או בהווה. בעת הזו, ורק בה, ניצבים אנו לרגע משני צידי המשימה, אך מיד עם השלמתה נתייצב שוב, כתף אל כתף אל מול האתגרים שעוד נכונו”.

“אתגרים” כבר אמרנו? ופושעי מלחמה… הנה, אתגר בהתהוותו – מבצעים משימה בנחישות וברגישות, מגרשים יהודים מארץ ישראל, והרי לנו אתגרים חדשים… כיפאק לשרי הבטחון ולרמטכ”לים של המדינה שהשמאל בנה. אין אף רגע דל- אתגרים, מכאן ועד להודעה חדשה, מחר…

וכולם מבצעים את תפקידם בייצור האתגר, משני צידי קו הייצור – מגרשים מכאן, נרדפים מכאן, ועכשו, כשהשגנו את האתגר המיוחל, נוכל שוב להתאחד, כתף אל כתף, לאתגרים החדשים… עד חלוקת התפקידים הבאה, כקודמתה, לייצור אתגרים חדשים… כתף אל כתף וחוזר חלילה, פרפטואה-מובילה….

לאתגר “האויב בפתח” יש כמה וכמה מטרות;

1. הנ”ל, אחדות ישראל, שתקל על המדינה לשלוט על אזרחיה המאויימים. 

2. יצירת הרושם שהאויב בפתח, כאשר, באמת, הוא בפנים, ככתוב – מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. 

3. אפשר להציג את האויב כפארטנר לשלום, מה שיצדיק את חימושו, והנה לנו שכירי חרב, שיכולים לקדם את ענייננו, לטפל באלה שאינם מתלהבים מיצירת אתגרים, במיוחד כשהם נאלצים להיות מצידה הלא סימפטי של המשימה.

כל מגרשי היהודים מארץ ישראל, בכל המעגלים ובכל התפקידים, ללא יוצא מן הכלל, יודעים היטב, שלא די שההתעללות הזו בעם היהודי לא תביא שלום, הם יודעים שהיא תקַבע את מצבה של “המדינה” ב”גבולות אושוויץ”, כלומר “מדינה במצור” וטרף קל לטורפים. אבל, אינם יכולים, ואולי אין להם כל ענין, להתגבר על שנאת ישראל שלהם, מורשת בן-גוריון. כמה נעים ונחמד, לעבד-כי-ימלוך, לאיים על האדונים, לבעוט בהם, לנשל אותם מרכושם ולהשפילם קבל עולם. הענין הוא, שאין בזה כדי לרומם את העבד, שנשמתו נשמת עבד, להיפך, הוא צולל והולך במדמנת העבדות לתאוותיו, לשעשועיו הסאדיסטיים, ואפילו לסאדומאזוכיזם. הלוא מדובר בחלאת המין האנושי. מה שמבטיח לנו, שבסופו של דבר, אנחנו, הנסיכים, ננצח, בעזרת “המלך”!

אתנחתא. עוד נטפל, בעז”ה, ב”שלום של אמיצים”, פושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות.