“אסור לסלוח ליגאל עמיר”

“אסור לסלוח ליגאל עמיר”

חנה אייזנמן (בימי השתוללות הגבלסיזם לאחר חיסול רבין)
25.10.2009 07:24
"אסור לסלוח ליגאל עמיר"


לפני אלפיים שנה הוצא להורג יהודי מסית ומדיח, במצוות הסנהדרין. יהודי עמד לדין לפני בג”צ יהודי, נשפט ודינו נגזר למות. זה היה ענין יהודי פנימי! אבל מאז, כל נוצרי זב ומצורע רואה לעצמו זכות וחובה לרדוף את היהודים, בכל דור ודור עומדים הם עלינו לכלותנו.

מזלנו שלא רצחנו את מוחמד! תארו לעצמכם שגם המוסלמים היו שונאים אותנו וטובחים בנו… שלא נדע מצרות.



 

ב”ה

 

אסור לסלוח ליגאל עמיר

 

 

תחת הכותרת- אסור לסלוח ליגאל עמיר, פוסק הרב ידידיה שילה: “עוד לא היה במדינה רצח שהצליח לעורר שנאת אחים גדולה כל כך, עד כדי סכנה להיותנו עם מאוחד…”.

 

מה דעתו של שילה על הצגת דברים כדלהלן: לא היו פשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, שבוצעו על ידי “מחנה השלום”, בראשות יצחק רבין, שהביאו לפירוד נורא כל כך בתוך העם היהודי….

 

ואולי, כבוד הרב, תישפוכת השנאה התהומית הזו, דווקא מעידה על נשמותיהם האפלות של שופכיה?

 שנתיים לפני רצח רבין (24/10/1993) כתב הסופר אהרון מגד, איש “שלום עכשו”, ב”ידיעות אחרונות::


הכמות והעוצמה של כינויי הגנאי ושל ביטויי השנאה, הבוז, המיאוס, התיעוב, שהוטחו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות כלפי המתנחלים – אפשר להשוותם בהצטברותם רק לאלה של האנטישמים כלפי היהודים. כך בוצע, במשך השנים מעין ‘רצח אופי’ קיבוצי….”.

 

כלומר, על פי עדותו של מגד, במשך עשרים ושבע השנים שקדמו לרצח רבין, התנהלה בארצנו הסתה פרועה, הנובעת מתהומות האופל של שנאת ישראל.

 

להלן פחות מטיפה ממדמנת שנאת החינם –

 

כיצד נראה חזון השלום של שוחר השלום, חיים חפר (ידיעות אחרונות, 28.2.1986):
           “לא יהיה לך מנחם ומנוחם

ואש תצא מזרעית שעל גבול לבנון ותיגע באש הבאה מירוחם
ומכל טירות גוש אמונים יעלה העשן, והאבק מכל עסקי החווילות
עלה תעלינה בהר שומרון כל עיירות ה”לחם” הרעבות והמובטלות
וכאשר החשכה תרד עליכם בצהריים, וסכין המסכנים תבוא בלילות
כבר לא תהיינה יותר שאלות.

…” כך ערי המובסים/ הרוח תפער דלתות חורקות ותנקש בחלונות בתריסים
חרולים יתגלגלו בכיכר ועשב בר יכסה את הגבעות/ ברכות השחיה יתייבשו
ובמתנסי”ם שברי כיסאות/ ושלטי חנויות התלויים על בלימה, יספרו מה שהיה ולא יהיה עוד/
הארץ אכלה את יושביה, ולא נותר להם דבר, מלבד – דמעות….”

 

מורשת רבין רטרואקטיבית

בגוש אמונים ראיתי תופעה חמורה ביותר, סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית.”
(יצחק רבין. ” פנקס שירות” . עמ 550)

 למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם, לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוזכן, לאחוז בנשק.” (ישעיהו לייבוביץ”, הארץ, 27.9.85)

אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים(!). בשעת ההכרעה נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית” (פרופסור זאב שטרנהל, דבר5.4.1988,  )

ביום פקודה יוציאו המתנחלים להורג חברי-כנסת וקציני צה” ל (בנימין בן אליעזר, דבר 1.6.89 .)

תקופה לאומנית פשיסטית שמאפיין אותה פופוליזם ברוטאלי… בשם נצח העם ושליחותו האלוהית… כור ההיתוך של לאומנות מיסטית אגרסיבית, שרעיון העם הנבחר במרכזה ושאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית מניעות אותה…”
(שולמית אלוני על שלטון הליכוד, פוליטיקה, אוקטובר 1987.(

הם (המתנחלים) צריכים את דמה של עופרה מוזס, הם שותים אותו.”  (דדי צוקר בהרצאה, יום לאחר הירצחה של עופרה מוזס).

רב אלוף חיים בר לב, מיד לאחר הטבח בבית הדסה בחברון: ” מי אמר להם להימצא שם” .

” כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה… מתוך פינה אפלה של היהדות… מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב… על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף”.                                   (עמוס עוז, על “גוש אמונים”, “בשם החיים והשלום” , ידיעות אחרונות, 8.6.89(

אנחנו כיפות סרוגות… חיילים בצבא אדוני צבאות ובצבא הגנה לישראל.. ואת חג חירותנו, יום חג המצות הזה, בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים, נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטיניים.” (יצחק לאור, ” המנון לגוש)

מתנחל עטוי עוזי ודובון כחול, רסיסי רוק ושיירי מזון משובצים בזקנו הפראי. ולצידו, בטרנספורטר המשפחתי, אשתו המתנחלת בעיצומה של אביונה לאומית. תינוקות נושרים ללא הרף מבין חלציה בעודה נואמת בלהט על זכות אבות. אידיוט צעקני ועילג… אם אתה מטומטם אתה ימני, ואתה ימני אם אתה מטומטם. אם אתה פשטני, מתלהם, נבער ואכזרי, אתה ימני…”.  

(דן תדמור, עיתון ירושלים 28.5.93).

התנועה הקיבוצית היא מחסום השפיות האחרון מול גל החומיניזם היהודי .. רצח החילוניות על ידי חזית השחור ” (על המשמר 17.2.84)

כאן יהיה מרחץ דמים. ותהיה מלחמת אחים, ושנאות שאינן לחינם יתפרצו כגעש אל שדות הפרחים ומרחבי התקוות האבודות…” (שושי נתן, קיבוץ, 4.1.1989 (

היפוך הדברים על ידי ידידיה שילה זו התרת דמנו!

ההסתה משמאל חצתה מזמן את הגבול האחרון של ההסתה הנאצית. לשפל מתוחכם כזה, אפילו הנאצים לא הגיעו. מדובר בחלאת המין האנושי, שהונהגה במידה רבה, על ידי הרוצח, יצחק רבין, יש”ו.

 

לפני אלפיים שנה הוצא להורג יהודי מסית ומדיח, במצוות הסנהדרין. יהודי עמד לדין לפני בג”צ יהודי, נשפט ודינו נגזר למות. זה היה ענין יהודי פנימי! אבל מאז, כל נוצרי זב ומצורע רואה לעצמו זכות וחובה לרדוף את היהודים, בכל דור ודור עומדים הם עלינו לכלותנו.

מזלנו שלא רצחנו את מוחמד! תארו לעצמכם שגם המוסלמים היו שונאים אותנו וטובחים בנו… שלא נדע מצרות.

דם יהודים נשפך בארצנו כמים, זה למעלה ממאה שנה..

לאחר כל מעשה טבח מדקלמים לנו מהרסינו ומחריבינו מבית, שהמרצחים הם אויבי השלום, אבל, אנו נעשה להם דווקא. אנו נמשיך לעשות אתם שלום, על אפם וחמתם, אנו נמשיך במסיבותינו ובחגיגותינו, דווקא לאחר מעשי הטבח בנו, הם לא יצליחו להשבית את שמחתנו.

אבל, פתאם, נמחקו הסיסמאות. קרה דבר שלא כדרך הטבע –  כבשה טרפה כמה זאבים.. עם חריגה כזו מן השיגרה הטבעית של טבח יהודים, אי אפשר להשלים. לא ייתכן לחגוג כאשר משתנים סדרי בראשית, יש להקים וועדת חקירה, שהרי .no news good news,

במרס השחור – אדר התשנ”ג, בחדש אחד(!) נטבחו בארצנו ארבעה עשר יהודים. בהמשכה של אותה שנה לא נפסק הקטל. בכל מדינת סדום זו היה רק צדיק אחד – ד”ר ברוך גולדשטיין, הי”ד, שקרא תיגר על העמידה על הדם. צדיק אחד בסדום ה”שלום”.

 ורבני ישראל הגדילו לעשות בפולמוסי סרק ובגינויי סרק. מה מותר ליחיד ומה מותר לרבים. מה שבטוח הוא – ליחיד ולרבים בישראל, מותר להגיש את הצוואר לשחיטה.

אדריכל “המזרח התיכון החדש”, שמעון פרס, האחראי יותר מכל אדם אחר לטבח יהודים מאז השואה, פצח בקול קינה – בעבר היה לנו חלום מתוק, ש”מתנחלים” וערבים יוכלו לחיות בדו-קיום… בא “הרוצח מקרית ארבע”, מתנחל, כמובן, והחריב על פרס את חלומו. כל עוד נטבחו יהודים, המשיך פרס להשתעשע בחלומו המתוק, אבל, משקמה הכבשה על הזאבים, חרב עליו חלומו של אותו רשע.

משראו הערבים שהיהודים מזדעזעים מהרג ערבים, מה שאין כן, מטבח יהודים, הם קלטו את מסר החסינות שהוענקה להם על ידי שימון ורבנים, והם ממשיכים בתחביבם, כמימים ימימה, ועד עצם היום הזה – טבח יהודים! 

ומי אשם? ברוך גולדשטיין, כמובן. פתאם נמצא לרשעים האשם בטבח העם היהודי בארצו במשך מאה ועשרים השנים האחרונות.

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר