מתי גולן מציע לאפשר לעצורים/אסירים להתאבד בכלאם

מתי גולן מציע לאפשר לעצורים/אסירים להתאבד בכלאם

שמחה ניר, עו”ד
03.10.2009 03:27
מתי גולן מציע לאפשר לעצורים/אסירים להתאבד בכלאם - מתי גולן - אסף גולדרינג - גלגול-עיניים - התאבדויות - אייכמן - דמיאניוק - "נסיבות העניין" - ועדה בראשות שופט - ועדת ערר - קשקשנות


העיתונאי-עורך-דין מתי גולן מציע לאפשר לעצירים/אסירים אשר “ממילא איבדו צלם אנוש” להתאבד בכלאם, אבל הוא לא חשב על כל השאלות הכרוכות באפשרות הזאת



מבוא

תחת הכותרת תנו להם להתאבד, וכותרת-המשנה האם צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי למנוע מאנשים כאסף גולדרינג להתאבד, כותב העיתונאי מתי גולן, שהוא גם עורך-דין:

גולדרינג, כידוע, רצח באכזריות ובקור רוח מקפיא את בתו … באופן עקרוני לעונש המוות אין מקום בחברה מתקדמת, בין השאר, ואולי בעיקר, בגלל החשש מפני טעויות, והיו דברים מעולם.

אבל, אחרי גלגול-העיניים הזה אל שמי-מרום, מוסיף גולן:

השאלה במקרים כמו של גולדרינג היא אם צריך לשלול מאנשים הרוצים בכך לגזור על עצמם עונש מוות – ולהוציא את העונש אל הפועל. האם למדינה יש בכלל מעמד בהחלטה כזאת? אפשר בהחלט להבין שאדם כמו גולדרינג מרגיש שאין טעם לחייו. למה למנוע ממנו לשים להם קץ? האם יותר מוסרי להחזיק אדם בחיים בניגוד לרצונו ולחשוף אותו לסבל ולייסורים נצחיים? האם זה יותר הומני מהוצאה להורג בידי הפושע עצמו?

שירות בתי הסוהר נוהג להתנצל באמירה שאי אפשר למנוע התאבדות מאדם שבאמת רוצה בכך. אני לא יודע אם זה מדויק, אבל גם אם זה אפשרי – זה לא נחוץ, בטח לא לגבי אלה שבמעשיהם ממילא איבדו צלם אנוש.

הבעתי לא אחת את דעתי כי התאבדויות בכלא הן כתם בל-יימחה על החברה שבה זה קורה, אבל נניח שאנחנו מקבלים את הצעתו של גולן, אשר – שורו-שורו – בא לחסוך “סבל וייסוריים נצחיים” מאלה אשר “ממילא איבדו צלם אנוש”.

מדוע לחסוך מהם “סבל וייסוריים נצחיים”?

אני תוהה אם מתי גולן באמת-ובתמים להוט לחסוך “סבל וייסוריים נצחיים” מאלה אשר – על פי הגדרתו-הוא – “ממילא איבדו צלם אנוש”, או שהנימוק הזה אינו אלא שחקן-חיזוק לתיזה צולעת, אשר “ממילא” לא מחזיקה מים. מדוע לא לייסר אותם על אשר עשו לזולתם?

טול, למשל, נאשמים בפשעים כנגד העם היהודי, כמו אדולף אייכמן (שהורשע והוצא להורג) או ג’ון איוואן דמיאניוק (אשר זוכה מהאשמה אחרי עינוי-דין של כעשר שנים)? מדוע לחסוך מהם “סבל וייסורים נצחיים”? האם לא מגיע להם “סבל וייסורים נצחיים”, עו”ד יותר מאשר לאסירים “רגילים”?

בוא נניח שבבתי הכלא שלנו יושבים 100 מגה-מחבלים, אשר על ידיו של כל אחד מהם דם של עשרות בני אדם … הרבה יותר גרוע ממי שרצח רק אדם אחד, כמו אסף גולדרינג, למשל. מדוע שלא נעשה גם להם את החסד הזה, ונאפשר גם להם לחסוך מעצמם “סבל וייסורים נצחיים”?

ומה עם מחבלים “רגילים, אשר רצחו “רק” מספר נמוך יותר של בני-אדם – אולי אפילו רק אדם אחד – האם הם לא “איבדו צלם אנוש”?

ומה עם רוצחים “רגילים”?

ומה עם אנסים?

ומה עם עבריינים כנגד בטחון המדינה?

ומה עם מועלים בכספי הציבור?

ומה עם אותם המקרים בהם אשמתם של הכלואים מוטלת בספק, או שהם עדיין לא הורשעו, והם רוצים להתאבד משום שהם אינם יכולים לעמוד במעמסה הנפשית?

על התוצאות וההשלכות

נניח שאייכמן או דמיאניוק היו מנסים – ומצליחים להתאבד בעת מעצרם, לפני תחילת המשפט – איך היינו מרגישים עם זה, כלפי עצמנו (איך הם דפקו אותנו, ולא נתנו לנו לקיים משפט-ראוה) וכלפי העולם (הישראלים האלה הרגישו שאין להם הוכחות אז …).

ונניח שחמישים מחבלים היו מצליחים להתאבד (הרי כשהם יצאו לפעולה הם ידעו שהם יכולים למות): מה היה העולם אומר עלינו?

התשובה של מתי גולן תהיה, מן הסתם, שבמקרים כאלה יש אינטרס ציבורי/לאומי/אחר למנוע את ההתאבדות … כאילו שחייו של האסיר הם “רכוש” של המדינה, והיא יכולה להשתמש בהם לצרכיה הפוליטיים.

סיווג הכלואים לפי רמות ההגנה עליהם

ואני, נאמן לשיטתו של מתי גולן, הייתי מפתח את שיטתו עו”ד יותר, ומחלק את האסירים לכמה קבוצות:

·        אלה אשר יש לשמור עליהם מכל משמר;

·        אלה אשר אפשר לעצום עין מול נסיונות ההתאבדות שלהם;

·        אלה אשר צריך להעמיד לרשותם את האמצעים להתאבדות;

·        אלה אשר צריך לסייע בידם, אקטיבית, להתאבד;

·        אלה אשר יש לחסלם, גם אם אינם רוצים להתאבד, ולהציג את חיסולם כהתאבדות.

היאך מממשין

ועכשיו, אחרי ש”הסכמנו” על כך שיש לשקלל את “נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה” (כלשונם של המשפטנים, כאשר אין להם משהו חכם יותר להגיד), הבה ונראה כיצד לממש את זה, כאשר קיימת מחלוקת בין האסיר לבין שלטונות הכלא על “נסיבות המקרה”.

הפתרון פשוט בתכלית: מקימים ועדה (רצוי בראשות שופט), אשר תחליט בדבר, ותקבע לאיזו “קטיגוריה” ניתן לשייך כל פונה ופונה (“להלן – המבקש”). כמובן שיהיה צורך להכין טופסי בקשה מתאימים, ולאפשר לערער על החלטת הוועדה – תחילה בפני ועדת-ערר, ואחר-כך בפני בית המשפט.

השאלה הבאה היא, כמובן, למי תהיה זכות עמידה בערעור, אם הוועדה תאשר למבקש להתאבד. ליועץ המשפטי לממשלה?

ומה יהיה אם הוועדה תסרב לעכב את הביצוע, וערכאת הערעור תקבע את הדיון למועד כזה שיאפשר, בינתיים, למבקש לבצע את “זממו”, או, לחלופין, לשלטונות הכלא לחסלו, ולהציג זאת כהתאבדות?

ומה אם המבקש רוצה להתאבד, אבל עומד על כך שזה יוצג כ”חיסול”?

עינינו הרואות: הרעיון חיובי, אבל מעורר קשיי מימוש, ורצוי היה שהמעלה רעיונות כאלה ייתו לנו גם “פרוגרמה” למימושו.

הערת שוליים

כאמור לעיל אומר גולן, כבסיס למאמר כולו, כהאי לישנא:

גולדרינג, כידוע, רצח באכזריות ובקור רוח מקפיא את בתו נועה כנקמה נגד אשתו בנפרד ליזה מיכאל.

ואני, לפי תומי, שואל מה, לכל הרוחות, “ידוע”, מה פשר הקשקשנות הזאת, והאם משלמים לו, לגולן, “לפי המילה”.

נניח שידוע כי הוא, גולדרינג, רצח את בתו, בין משום שהוא כבר הורשע (מה שלא קיים במקרה דנן), או שהוא הודה במשטרה, ועורך-דינו מסביר את המניעים וכו’. במקרים כאלה אפשר לומר כי “ידוע” שהאיש רצח, ואני מוכן להניח כי במקרהו של אסף גולדרינג אכן “ידוע” שהוא רצח את בתו.

אבל האם באמת “ידוע” שהוא רצח אותה “באכזריות”? אולי הוא סימם אותה קודם, כדי שלא תסבול?

והאם “ידוע” שהוא רצח אותה “בקור רוח”? אולי דווקא בסערת-הנפש?

והאם “ידוע” שהוא רצח אותה בקור-רוח “מקפיא”? האם ישנן “דרגות חום” לקור-הרוח?

והאם “ידוע” שהרצח היה כנקמה נגד אשתו-בנפרד?

ומעל לכל: מהי הרלוואנטיות של כל פרטי ה”צבע” האלה לרעיון של “תנו להם להתאבד“? האם גולן היה משנה את התיזה שלו אם גולדינג היה רוצח את בתו שלא באכזריות, או, למשל, בקור-רוח, אבל לא בקור-רוח “מקפיא”?!

______________

מחלף גנות (ב): מתי גולן, אין לך דיעה משלך?

שבתאי עזריאל לעיתונאי מתי גולן: חשין ניסה להוליך אותך באף

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר