ואלה שמות

ואלה שמות

אביתר בן-צדף
25.07.2009 05:35
ומה עם רמלה?

ומה עם רמלה?


הרעיון של שר התחבורה – לכתוב מחדש את שלטי הדרכים בארץ – נכון, למרות שהוצע בצורה שלומיאלית, שאולי תסכל את ביצועו * בין מתנגדי ההחלטה – גם צדיקים יהודיים, שמטפחים אצל הערבים את השנאה לאחיהם * מערכת החינוך מטפחת את אי-הידיעה, והופכת את הבוּרוּת לנורמה ישראלית * בוגר ממוצע של מערכת החינוך הישראלית מנוגב מכל ידע בעברית, ביהדות ובתנ”ך * כוונתם למחוק מהתודעה הישראלית את הקשר בין העם לארצו * כך, ייוותר הישראלי כערער ברוח, ללא שורשיו היהודיים * הכיתוב בערבית הנו חלק ממתקפה בוטה וחצופה (כמובן, בחסות בג”ץ של אהרן ברק) נגד יהדותה של מדינת ישראל *



לכל  שם – גם גיאוגרפי – יש משמעות. לכן, הרעיון של ישראל כץ, שר התחבורה, לאמץ את דו”ח הוועדה, שמינה משרדו, והמליצה לכתוב מחדש את שלטי הדרכים בארץ, נכון, למרות שהוצע – כרגיל, בליכוד – בצורה שלומיאלית, שאולי תסכל את ביצועו.

 

ואינטואיטיווית, אני יודע, שהשר כץ צודק – לפי הסולנים והמקהלה, שיצאו בחרי-אף נגד החלטת כץ.

 

נולדתי במלאבס, גדלתי באום חאלד, למדתי בשיח’ באדר, גרתי בחרבת עזון, ועבדתי בשיח’ מוניס.

 

כלומר –

 

נולדתי בפתח-תקווה, גדלתי בנתניה, למדתי בגבעת ר”ם בירושלים, גרתי ברעננה, ועבדתי ברמת אביב.

 

האם ההבדל אינו ברור?

 

גם למתנגדי הצעת השילוט של כץ, ובקרב אלה – כרגיל, אצלנו – גם צדיקים יהודיים, שמטפחים אצל הערבים את השנאה לאחיהם, ההבדל ברור לחלוטין.

 

הלכה ה”נכבה”

 

גדעון סער, שר החינוך, הודיע, שהמושג, “נכבה”, ייעקר מתכנית הלימודים, שאליה הוזרק באלימות חסרת מעצורים על-ידי יולי תמיר, השרה הקודמת. המוזה של הפסיכיאטרים אולי תסביר לי כיצד בוגרת של מערכת החינוך הישראלית הופכת לתועמלנית פלשתינאית, שמנצלת את הברדאק הישראלי, את אלימותה ואת חוצפתה התהומית, כדי לקדם את ההסתה נגד המדינה בקרב תושביה הערביים.

 

מקווה, שיחד עם עקירת עשבי הפרא, שהפיצו יולי תמיר וקודמיה, יחדיר השר סער גם ערכים יהודיים למערכת החינוך, שמטפחת את אי-הידיעה, והופכת את הבוּרוּת לנורמה ישראלית. שלושים-ארבעים שנה עוסקת מערכת החינוך בטיפוח ערכים אנטי-יהודיים ובעקירת כל נטוע. הנוער אינו לומד לבגרות את ש”י עגנון – הישראלי היחיד, שזכה בפרס נובל לספרות, ואין לו שום תחליף – למרות ההזיות של כל מיני גראפומנים בפאתי ערד ובסביבות ירושלים. כדי לקרוא את עגנון, צריכים לדעת עברית – כפי שאי אפשר להבין תנ”ך מבלי לדעת היטב עברית – וצריכים להכיר את הרקע הרוחני, שבקרבו כתב את ספריו. בוגר ממוצע של מערכת החינוך הישראלית מנוגב מכל ידע (ביטוי עגנוני טיפוסי) בעברית, ביהדות ובתנ”ך; ולכן, חשוב, שילמד את עגנון. כך, נוכל להכות שלוש ציפורים בספר אחד.

 

מה נלין על אי-לימוד עגנון, כשלימוד תנ”ך בבתי-הספר הממלכתיים הנו בדיחה מרה. מה יודע בוגר ממוצע של מערכת החינוך הממלכתית על התנ”ך?

 

לכל היותר, שזה ספר קטן, שעטיפתו שחורה.

 

וזו אינה טעות, שגגה באקראי, אלא מעשה מכוון, שנועד לכרות את הענף, שאנחנו יושבים עליו. כלומר, למחוק מהתודעה הישראלית את הקשר בין העם לארצו. כך, ייוותר הישראלי כערער ברוח, ללא שורשיו היהודיים, ויאמין לכל מיני “הוגים, “הוזים”, “אנשי רוח” ו”מדינאים”, ששנאת עמם מניעה אותם, או התמסרותם לאויב.

 

למה לא ברוסית?

 

קשה לי להבין מדוע חייבים שלטים לשאת כיתוב בערבית (אנגלית – הבנתי – עבור התיירים), ומדוע אינם נושאים כיתוב בערבית. למיטב ידיעתי, יש בארץ יותר דוברי רוסית מאשר דוברי ערבית. ואם רצונכם  רב-תרבותיות – אזי הוסיפו גם אמהרית, לפחות.

 

אלא שהכיתוב בערבית – בניגוד לכיתוב באותיות קיריליות – הנו חלק ממתקפה בוטה וחצופה (כמובן, בחסות בג”ץ של אהרן ברק) נגד יהדותה של מדינת ישראל. והצביע על כך יעקב מאור, שהפנה אותנו לעמוד 104 בהחזון העתידי של ערביי ישראל – תכנית הפעולה לביטולה של מדינת היהודים. ועד אז מנסים להתחכם: ירושלים פתאום הופכת בשלטים של מדינת ישראל לאלקודס; יפו – ליאפא; עכו – לעכא; לוֹד – ללוּד; שפרעם – לשפרעמר; וכיו”ב. כלומר, יש חזית לשונית לקרב על ארץ-ישראל, שנפתח כשהעזו היהודים לחזור לארצם. לא בדקתי מה קורה בכניסה לנתניה ולפתח-תקווה, אך לא אופתע אם יופיעו לפתע שלטים של החברה הישראלית לדרכים (היא מע”ץ ע”ה), שיישאו את השמות מלאבס ואום חאלד. ואם כך – הרי הרצליה היא ג’ליל, ודגניה היא אום ג’וני, עין-גב היא אלנוקיב ואילת היא אום רשרש. וזה מזכיר לי את הבדיחה הטובה על שמו המקורי של קיבוץ בית-זרע …

 

מי שחושב, שהתופעה מייחדת אותנו – מוזמן לנסוע לאזורי מריבה אחרים. למשל, בסלובניה, שבה לאתרים יש שמות גרמניים (מתקופת השלטון האוסטרי) ושמות איטלקיים, או סלאוויים. כל מי שבקי בהיסטוריה הצבאית מכיר את השמות הכפולים, המלווים את המערכות, שאירעו בטירול ודרומה ממנו.

 

כך גם באלסטר – היא צפון אירלנד; בברטן שבצרפת, שבה יש אוטונומיה תרבותית לברטונים, ושלטי הדרכים נושאים כיתוב דו-לשוני (אך, חס וחלילה, לא באנגלית); בצ’כיה; ובפולין.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר