“גיוס גזר”, כמשל

“גיוס גזר”, כמשל

נתן אדלר, ז”ל
16.04.2009 13:29
"גיוס גזר", כמשל


אנחנו נמצאים במ”ט שערי גזר, והכוונה היא לאו דווקא לגזר, אלא, לכל מערכת יחסי העבודה והתורנויות בשלוחות, ובחרתי במיון גזר, מפני שנראה לי שהוא נמצא הכי הרבה על סדר היום.



ב”ה

“גיוס-גזר”, כמשל

שקיעה מעל הגלבוע – מראה מקבוץ שלוחות. ניסן, התשס”ט
 

ליל שבת, בשעות הקטנות של הלילה – שומרים. אני וחבר מצעירי שלוחות, שהתחתן עם בת שלוחות ופה החליט להקים את ביתו. כפי שאני מכיר את הבן-אדם, בחור מוכשר, היה יכל להסתדר טוב בכל מקום, ואם החליט להקים את ביתו פה, הרי, שמניעיו היו אידיאולוגיים.

 

שח לי אותו חבר: אני טיפוס חברתי, בכל שלב מחיי הייתי מוקף בהרבה חברים קרובים; ביה”ס, צבא וכו’, והנה, כאן, בשלוחות, אין לי אף חבר, ויתר על כן, אני חש מעין דחיה של החברה, כאילו אינני רצוי פה..

 

ובכן, לו היה זה מקרה בודד, ניחא, אין הנזק שווה בצער שלוחות. אך מי שעיניו בראשו, יווכח מיד, שתופעה זו, כפי שתיאר אותה אותו חבר, היא מנת חלקם של רבים, החשים כמוהו, ואין שום סיבה שבעטיה החבר הנ”ל וכמוהו האחרים, יהיו מוכנים להישאר בשלוחות, והוא הדין בבני משק מסיימי צבא.

 

חברים, אנו מדרדרים במדרון תלול ומסוכן, כשאיש אינו נותן דעתו לבלמים. יש לשבת מיד על המדוכה הזאת לטפל בה בכל הרצינות, עם כוחות חשיבה מכל השכבות. ויפה שעה אחת קודם. אני לא מדבר עכשו על אלו שרואים הכל ורוד, גם על סף השאול, או על אלו שמדחיקים תופעות לא נעימות, בכל מחיר.

 

לי, לפחות, אין בעיות, יש לי המון “חברים” מכל שכבות הציבור; למשל – עובר על ידי ילד-גן עם מקל נותן לי פליק, “יעני” חברים. או, יש “חברים” ששואלים לשלומי דואגים לכרס שלי או כמה אטריות עם רוטב אני אוכל… שילכו לכל הרוחות החברים הנ”ל. מה אכפת להם מה שלומי ושלום הכרס שלי. אנשים, שאין לי אתם שום נושא משותף לשיחה, פרט למיון גזר – נושא שאותי לא מעניין. חברים, אנחנו נמצאים במ”ט שערי גזר, והכוונה היא לאו דווקא לגזר, אלא, לכל מערכת יחסי העבודה והתורנויות בשלוחות, ובחרתי במיון גזר, מפני שנראה לי שהוא נמצא הכי הרבה על סדר היום.

 שדות שבעמק (בית שאן) – שלוחות. ברקע, הגלבוע. ניסן התשס”ט


אז, אינני כלכלן ואיני יודע מה מוסיף הגזר לשלוחות, אבל אני יודע כמה הוא מזיק לשלוחות (ואינני ממליץ כאן חס וחלילה לא לגדל גזר), ובמקום שאנחנו נשלוט בגזר, הוא שולט בנו יותר ויותר. בגללו כמעט לא מצטרפים חברים חדשים לשלוחות. ולעומת זאת עוזבים אותו חברים, בעיקר צעירים וטובים. ואם יש כאלה שעדיין רוצים להצטרף לשלוחות, כבר לא בוחנים אותם לפי הקריטוריונים המקובלים, אלא – יש עוד זוג ידים למיון גזר – יאללה, מקבלים אותו. וכך, הרמה של החברים יורדת, ומאחר שאין מצטרפים ויש עוזבים, אין מי שימיין גזר, אז יושבים בחדר- האוכל ומשוחחים על עניינים העומדים ברומו של עולם, כמובן, על מיון-גזר. טורפים אחד את השני, בגלל הגזר, עד שהגזר יוצא לך מכל החורים. אז אתה תופס את עצמך ומסתכל מי עוד יושב סביב השולחן, ואתה רואה מועמדים חדשים מאמריקה וכמה בני משק במדים וילדים בכיתות הגבוהות של בית הספר. הם מקשיבים ורואים את כל זה. אז, אתם יודעים מה? אידיוט מי שראה את כל אלה ועוד חוזר לשלוחות.

 

ועכשו אתייחס לאשר קורה עם חבר ותיק, שכבר אין לו הכח הפיזי והנפשי להתחיל חיים חדשים במקום אחר. הוא רואה, בעליל, שזה בכלל לא דומה למה שהוא חלם שיהיה לפני שלושים שנה. הוא פוקח את עיניו כל בקר ויודע שהיום יעבור עליו בויכוחים ובמריבות בנושא גזר, נושא שאינו מעניין אותו כלל. אך, הס מלהודות, מפני שמיד תמצא את עצמך מחוץ לחברה. שימו לב שהמדבר יותר על גזר, הוא יותר פופולארי, ויש אנשים, שבאים לביהכ”נ רק בשביל לדבר על מיון גזר.

 

כך נשחקים החברים והולכים, יותר ויותר, ומאבדים את ההזדמנות להראות גם את הצדדים היפים שלהם. הם כבר לא מוכנים לתרום שום דבר לחברה, אלא, את המינימום ההכרחי, ומסתגרים בקליפתם. זה לא קשה – יש תיבת אידיוט, כפי שכינה זאת מישהו. ומכאן, אין פלא שאותו חבר צעיר, חברי לשמירה, מרגיש דחוי בחברה שלנו.

 לרגלי הגלבוע, ניסן התשס”ט

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר