הויכוח הציבורי על המחיר שיש לשלם עבור פדיון שבויינו הוא ויכוח-סרק. איש לא טוען כי יש לעמוד על יחס של 1:1 בשחרור אסירים/שבויים/חטופים, ואיש גם לא טוען שיש להחזיר את כל 12,000 האסירים הבטחוניים אשר בידינו תמורת גלעד אחד. לפיכך גם “בכל מחיר” וגם “אין לשחרר” הן סיסמאות דמגוגיות שדופות של שני הקטבים, אשר אי אפשר להתייחס אליהן ברצינות.

אפשר לקיים הפגנות (משני הצדדים) אבל אי אפשר לנהל את החשבון בדרך של ויכוח ציבורי. נניח שאנחנו (באתר הזה, במשאל-עם או בכל פורום אחר) מסכימים לשחרר 1, 101, 501 או 1001 מחבלים שפוטים תמורת גלעד, אבל החמאס אומר רגע-רגע, אני רוצה אחד יותר – האם נפוצץ את העיסקה? לא.

אז אנחנו (באותו הפורום) מסכימים גם לכך, אבל החמאס מתעשת, עושה שרירים, ודורש עוד אחד, ועוד אחד וכן הלאה – בלי סוף. ככה לא מנהלים מו”מ, ואין מנוס מלסמוך על הממשלה, בכפוף לכך שבבחירות הבאות מי שלא יהיה מרוצה מהמחיר יצביע בהתאם. זה אחד המחירים של הדמוקרטיה הייצוגית, ואני יכול לנחם אתכם שממשלות – כולל ממשלת ישראל לדורותיה – עשו ועושות שגיאות גדולות יותר, ונותנות את הדין רק בבחירות (אם בכלל).

על כך שאנחנו חלשים בסחר-סוסים – אין מחלוקת, כי כולנו מתגעגעים להצעת-המחיר המקורית תמורת גלעד, לה הסכים החמאס בתחילה (כמה עשרות נשים וקטינים), ואם, בסופו של דבר, נשלם עבור גלעד “כל מחיר” (כולל מחיר ה”חזרה לחיק הטרור”), זה יהיה עונש הולם על הטיפשות והשחצנות שלנו.

בשעת כתיבתן של השורות האלה נראה כי גלעד לא ישוחרר עד תום כהונתה של ממשלת אולמרט היוצאת, והממשלה הנכנסת – ממשלת נתניהו-ליברמן – תחליט על מבצע צבאי לשחרורו של גלעד שליט. במקרה כזה אני צופה קשת רחבה של תרחישים אפשריים, ואתן כאן את שני תרחישי-הקצה.

תרחיש-הקצה הראשון הוא לכידתו של איסמעאיל הנייה ללא שפיכתה של טיפת-דם אחת, והפעלה עליו של לחץ פיסי מתון, עד שיחזיר לנו את גלעד (ואולי אף יחתום על הסדר מדיני אשר איש לא יודע כמה זמן יחזיק).

תרחיש-הקצה השני יסתיים כמו טרגדיה שקספירית (נניח המלט) כך שכל הנפשות הפועלות מתבוססות בדמן על הקרשים, החמאס מאבד את קלף-המיקוח היחיד שיש לו מולנו, וכך גם הערבים משלמים ביוקר על טיפשותם.

________________

קללת מאסרי-העולם ה”מצטברים”

על שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים – סדרת מאמרים

עתירה לבג”ץ נגד השימוש בחנינה ה”נשיאותית” למטרת מדיניות