סמרטוט אדום – טור שבועי, 21 בדצמבר, 2008: הלכה התהדיה?

סמרטוט אדום – טור שבועי, 21 בדצמבר, 2008: הלכה התהדיה?

גדעון ספירו
16.03.2009 14:15
רגיעה

רגיעה


הלכה התהדיה? *** מצגת סרת טעם, עם אישור עקיף שגלעד שליט עדיין חי *** תרמית מיידוף *** “אדם מן הישוב”



הלכה התהדיה?

כפי שהדברים נראים בשעת כתיבת שורות אלו, התהדיה, רגיעה בעברית, נפחה את נשמתה. המועד הפורמלי לרגיעה הסתיים בימים אלו, אבל הקסאמים החלו לנחות בדרום לאחר שישראל הפרה את התהדיה באותה פעולה של פיצוץ מנהרה. עתה, עם הסיום הרשמי של הסכם הרגיעה, גבר קצב ומספר הפגזים הנורים לעבר ישובי עוטף עזה, ושליחי הצבא בעיתונות (“כתבים צבאים” בעגה הרשמית) מבשרים “מפי מקורות בכירים” כי “הפור נפל” באשר לפעולה צבאית ישראלית, ועתה מחכים לעיתוי המתאים.

 

הדרישות לפעולה צבאית ישראלית נשמעות מכל עבר; החל מישיבות הממשלה, עבור בכנסת, המשך בתקשורת וכלה בתושבי האזור הנמצאים בטווח הקסאמים והפצמ”רים. הבחירות המתקרבות משחקות כמובן תפקיד חשוב בתיפוף על תופי המלחמה. מנהיג הליכוד בנימין נתניהו, שלפי הסקרים  כבר רואה את הארץ המובטחת של השלטון, ממהר להצטלם על רקע בית שנפגע בשדרות ומצהיר כי ממשלתו “לא תבליג”, כאילו שמערכת היחסים בין ישראל לעזה הצטיינה בהבלגה. מצב הרוח הלאומי דוחף למלחמה בחמאס, ולכן גם ראשי “קדימה” משתתפים בתחרות מי יותר תקיף בהצהרות מלחמתיות.

 

אלו ימים שקולות מתונים של שוחרי שלום, רגיעה, הסדר ופיוס הם כקולות הפיקולו שנבלעים בתוך המולת תזמורת כלי ההקשה הרועשים ורק אוזן רגישה במיוחד תבחין בהם.

 

מדינת ישראל ניסתה את כל כלי המלחמה בדו שיח שלה עם החמאס בעזה: הפצצות ממטוסים, מתותחים, פלישות אין ספור של יחידות חי”ר מלוות בטנקים לתוך הרצועה,  חטיפות  וכל זאת בחסות מצור וסגר מתמשכים. כמות הנפגעים, ההרוגים והפצועים מקרב הפלסטינים בעזה הם בסדר גודל של אלפים רבים, וכך מספר הבתים שנהרסו והפכו אלפים נוספים לחסרי קורת גג.  לסגר ולמצור יש כמובן השלכות חמורות על המצב הכלכלי, החברתי והרפואי ברצועה: אבטלה גואה, תת תזונה שלעתים מגיעה לסף רעב, מחסור בתרופות שגורם לתמותה גבוהה  בבתי חולים, מתח נפשי וטראומות באוכלוסיה בכלל ובקרב חלקים פגיעים יותר כמו ילדים בפרט, שהשלכותיהם ארוכות טווח, והרשימה ארוכה. כל זאת, כך חשב המוח הישראלי בשלטון, יגרום להתקוממות המונית בעזה ויסלק את החמאס מהשלטון.

 

מה שקרה הוא בדיוק הפוך. שלטון החמאס לא עורער, אלא התחזק. אזרחי עזה לא מאשימים את החמאס בתלאותיהם אלא את ישראל. סף השנאה לישראל עולה ונוסק. ילדי עזה לא צריכים דרשות במסגדים כדי לשנוא את ישראל. מצוקותיהם היומיומיות שישראל גורמת להם, מהווים את חומר הגלם היעיל ביותר לשנאת ישראל ארוכת שנים.

 

התסכול מנקודות מבטם של שוחרי שלום וזכויות אדם הוא רב. הם יודעים כי אפשר גם אחרת, עם תוצאות מובטחות.

תפנית של 180 מעלות במדיניות ישראל שתכלול: הפסקת הסגר והמצור, נכונות למו”מ עם ממשלת החמאס, פתיחת המעברים, שחרור נדיב של שבויים פלסטינים, חידוש התנועה בין עזה לגדה, כל אלה יחוללו פלאים. לא זו בלבד שהירי ייפסק,  הם יפיחו תקווה משני צדי הגבול, וגם יובילו לשחרור גלעד שליט.

 

במקום זאת, צועדת ישראל באיוולת ובשחצנות לאמבטיית דמים שסופה המייאש ברור מראש.

 

מאבקם של תושבי עזה וממשלתם לתהדיה משופרת שתוציא אותם מהמחנק בו הם נתונים ראוי לאהדה, אולם השימוש בהפגזת אוכלוסיה אזרחית הינו פסול מכל וכל.  כחבר אמנסטי אינטרנשיונל אני שותף לעמדת הארגון כי ירי על אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה.  כל מי ששותף לירי על ישובים אזרחיים, בין מצד החמאס והג’יהאד ובין מצד ממשלת ישראל, נושא באחריות לפשע.

מצגת סרת טעם

עצרת ההמונים של תנועת החמאס בעזה במלאת 21 שנים לארגון, הייתה מלווה במעין מופע שאמור היה לשעשע את מאות האלפים במסגרתו מילא אחד מחברי הארגון את תפקיד גלעד שליט המביע געגועים לאבא ולאמא.

 

המופע עורר בישראל תגובות כעס מובנות. מה שצרם את אזני הייתה הצדקנות והצביעות שהתלוו אליהן. רזי ברקאי, שדרן גלי צה”ל, מצא לנכון לצטט את גולדה מאיר שאמרה לדבריו “שלא נסלח לערבים על שהכריחו אותנו לשנוא אותם”. כתבות בסגנון זה ניתן היה למצוא במרבית העיתונים ואתרי האינטרנט.

 

אם המופע הינו ביטוי לחוש הומור או סאטירה, אז הוא פגום ותפל. יחד עם זאת אין לישראלים  סיבה להופיע באדרת של אניני טעם.  מה שאמורים להיות אצלנו מופעי סאטירה, בהם מוצגים ערבים על פי תיוג גזעני, כמו אלה של הבדרן אלי יצפאן (והוא לא יחיד), אינם בדרגה גבוהה יותר.

 

בישראל לא צריך להקהיל המונים למופעים כאלה, שהרי אספקת החשמל סדירה ומכשיר טלוויזיה נמצא כמעט בכל בית. מאות האלפים צופים בזבל הבידורי מול הכורסה בבית. 

 

ובכל זאת, מההיבט הישראלי הייתה גם נקודה חיובית במופע הזה. קיבלנו אישור עקיף כי גלעד שליט חי, שהרי רק אדם חי מתגעגע להוריו.

תרמית מיידוף

ברנרד מיידוף כבר נכנס להיסטוריה כמי שאחראי לתרמית הפיננסית הגדולה בהיסטוריה – 50 מיליארד דולר, כמעט כמו כל תקציבה השנתי של מדינת ישראל. בינתיים הוא יושב במעצר בית עם אזיקים אלקטרוניים בדירתו המרווחת בניו יורק, השווה 7 מיליון דולר, וצוחק על כל העולם שעד לפני זמן לא רב השתחווה לרגליו כקוסם פיננסי.

 

רמאים וגנבים השודדים את הזולת אינם תופעה חדשה. מי שצופה מעת לעת בתכניות נוסח “כלבוטק” נתקל שוב ושוב באנשים תמימים שנפלו קורבן לנוכלים. הנה זוג קשישים, שבקושי גומר את החודש, והם מקבלים שיחה מאיש עם לשון מתגלגלת מלווה בקול נעים המשרה אמינות, והלה מספר להם סיפור מההפטרה על הזדמנות חד פעמית לרכוש מוצר בהנחה גדולה, או זכייה באיזו הגרלה, והם רק מתבקשים למסור את כרטיסי האשראי לצורך תשלום קטן בטרם תגיע הזכייה לביתם.  האנשים התמימים לא מעלים על דעתם שמדובר בנוכל, והם כבר מפנטזים איך בערוב ימיהם יש להם מעט נחת ואולי גם ישאירו משהו לנכדים. ורק כעבור זמן מתברר להם כי לא זכייה ולא נעליים, סתם רמאות, והם שוקעים עוד כמה שלבים במדד הייאוש.

 

זה לא המקרה של ברנרד מיידוף. מי שנפלו לתוך המלכודת שטמן להם הם האמא והאבא של המומחים הפיננסיים: בנקים, בתי השקעות, קרנות גידור, אוניברסיטאות, מיליונרים ומיליארדרים, שאמורים להבין דבר או שניים בתחום הפיננסים, קרנות צדקה ותמיכה בפרויקטים שונים, כולם נפלו בפח.

 

עתה מתברר כי מיידוף לא עשה זאת שנה או שנתיים, אלא לפחות 20 שנים הוא במשחק הזה, ויש כבר הטוענים שגם יותר.

 

בתשתית התופעה עומדת תאוות בצע. מיידוף הבטיח לכולם רווחים בסדרי גודל של 10 אחוזים ללא קשר למצב בשוק. כל עוד הצליח האיש לנווט את ספינת השוטים, לשלם לאחד על חשבון כספו של האחר, (תרמית פונזי שקרויה על שם ממציא השיטה) כולם היו מרוצים והשקיעו אצלו מיליארדים על גבי מיליארדים. איש מהמרומים לא שאל את מיידוף, כיצד הוא עושה זאת? תאוות הבצע סנוורה את כולם.

 

היו מי שהרימו גבה על הפלא הפיננסי, רשויות הבקרה הציבוריות, שאמורות לייצג את האינטרס הציבורי ולמנוע תרמיות, בדקו פעם או פעמיים את מיידוף והוא נמצא תקין. מתברר שהרשויות חיפפו, מעלו בתפקידן. אולי זו גם התבטלות במשטר קפיטליסטי בפני מי שנושאים בידיהם את לפיד ההצלחה הפיננסית.

 

ליבי ליבי עם אלה שהשקיעו אצל מאדוף את כספם האישי כחיסכון פנסיוני לעת זקנה. הם מוצאים עצמם עתה בפני שוקת שבורה.

 

לעומת זאת יש קרנות שכלל איני מצר על שהפסידו את כספם, שנותב למטרות לא ראויות בעיניי. למשל קרן הצדקה של המיליארדר היהודי אמריקאי רוברט לאפין. הקרן שלו מימנה משלחות נוער יהודי לישראל במטרה “להתאהב בה” כדברי לאפין בראיון לעיתון הכלכלי “כלכליסט”. הנדבן הזה מימן את שטיפת המוח שעשו הסוכנות היהודית ורשויות ממשלתיות וציבוריות אחרות לצעירים אלה בישראל. מטרת הפרויקט –  להניעם להגר לישראל כדי למלא בין השאר את השורות המידלדלות של בשר תותחים. אלה שיישארו בארה”ב יהפכו, כך מקווה ישראל הרשמית, לנושאי לפיד ההסברה של ישראל הגזענית.  עתה, לאור הפסדי הקרן שהושקעו אצל מיידוף יופסק הפרויקט. וזה טוב.

 

גם הקרן של אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, שנשאה את השם היומרני “קרן אלי ויזל לאנושות”, ספגה הפסד בסך 15 מיליון דולר, מרבית נכסי הקרן.

 

עד היום איש לא יודע בדיוק על מה ולמה קיבל אלי ויזל פרס נובל לשלום. מאבק למען שלום מעולם לא היה סימן היכר של ויזל. להיפך, הוא תמך בישראל הגזענית המפרה זכויות אדם ובמלחמותיה, וממשיך בכך גם כיום. לעומת זאת עלה בידי ויזל לגייס לובי,  שפעל כקבוצת לחץ יעילה שהצליח לשכנע את ועדת הפרס הנורבגית להעניק לו את הפרס. היותו ניצול שואה נוצל כדבעי במאמצי השכנוע, אבל בישראל לא הופתעו שהרי שימוש ציני בשואה לצרכים שאין להם קשר אליה, היא תופעה מוכרת. תרומתו של אלי ויזל לאנושות נאורה היא כל כך שולית, עד שאין בהפסדיו משום נזק לאנושות.

 

תרמית מיידוף היא עוד אות אזעקה על הריקבון הטמון במשטר הקפיטליסטי. המשבר הנוכחי מוכיח כי אין תחליף לכלכלה הנשענת על בעלות ופיקוח ציבוריים. המצב הנוכחי בו ממשלות משקיעות מכספי הציבור להצלת מוסדות פיננסיים פרטיים כושלים הוא גרסה קפיטליסטית של סוציאליזם לעשירים. על חורבות הקפיטליזם, המאמלל כל כך הרבה אנשים חסרי אמצעים, ראוי להקים משטר של ערבות הדדית, סוציאליזם דמוקרטי בו נכסי הציבור לא מופרטים אלא נשארים בבעלותו.

“אדם מן הישוב”

המתנחל זאב בראודה  תושב התנחלות קריית ארבע השתתף בפוגרום שערכו מתנחלים בפלסטינים חסרי הגנה בחברון לאחר פינוי הפולשים מהבית שקיבל את הכינוי  “בית המריבה”. בראודה נראה יורה מאקדחו ופוצע שני פלסטינים. התקרית תועדה במצלמת טלוויזיה.

 

האיש נעצר על ידי המשטרה וזו ביקשה את המשך מעצרו בבית משפט השלום בירושלים. (על פי עקרונות האפרטהייד שמדינת ישראל הנהיגה בשטחים הכבושים, יהודים מתנחלים נשפטים בבתי משפט אזרחיים בישראל ואילו הפלסטינים, המתגוררים באותו שטח, נשפטים בבתי משפט צבאיים, גם אם מדובר בעבירות זהות לאלו של מתנחלים).

 

שופטת בית משפט השלום מלכה אביב החליטה לשחרר את היורה בטענה כי “זאב בראודה הוא אדם מן היישוב שנקלע לאירוע אלים”.

 

אם כן מי הוא בראודה? אני מצטט: “בראודה אינו כבשה תמימה. בקריית ארבע ובחברון הוא מוכר כקיצוני ובעבר אף תיכנן לפגוע בערבים בנוסח הפיגוע שביצע ד”ר גולדשטיין במערת המכפלה ב-1994. בראודה אף תיכנן בשנת 1989 להיכנס למסגד בחלחול, לרצוח ערבים ולהימלט”. (“ידיעות אחרונות” 11 בדצמבר 2008).

 

בעיני השופטת זהו אדם מן היישוב. לאור זאת נשאלת השאלה באופן טבעי: מי היא השופטת? האם גם היא “אדם מן היישוב”?

 

מתברר כי היא נמנית עם ראשוני המתנחלים בהתנחלות גיתית בבקעת הירדן השייכת למשקי חירות בית”ר. לא סתם מתנחלים מן המניין, אלא כאלה השייכים לזן האידיאולוגי שהאמין “בשתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן”. “מתנחלת ותיקה”, כפי שמעיר העיתונאי עקיבא אלדר (“הארץ” – 11 בדצמבר 2008).

 

כאשר “שופטת מן היישוב” נוסח מלכה אביב פוגשת ב”אדם מן היישוב” נוסח זאב בראודה,  גם הצדק נראה בהתאם. שהרי בעיניים מתנחליות ירי על ערבים בשטחים הכבושים הוא כנראה מעשה של אדם מן היישוב.

 

מספר אניני טעם העלו את הטיעון, שאין חשיבות למקום מגורי השופט בבואו לשבת בדין. זה נכון כאשר מדובר בתחומי הקו הירוק. באמת אין חשיבות אם השופט מתגורר בבנימינה, ברעננה או בקריית שמונה. לא כך כאשר מדובר בשטחים הכבושים. מי שמוכן לגור מחוץ למדינת ישראל בשטח הנשלט בידי ממשל צבאי ושוררים בו תנאי אפרטהייד, לפיהם חל חוק אחד עם זכויות יתר ליהודים, וחוק צבאי מפלה המיועד לפלסטינים, הוא שותף לפשע מלחמה. לכן, כאשר שופט מתנחל, או כזה המזדהה עם הכיבוש ומפעל ההתנחלויות, יושב בדין מול מתנחל, שנאשם בפגיעה בערבים, דומה הדבר לבית משפט של העולם התחתון, בו השופט והנאשם הם חלק מעולם הפשע.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר