דיסק ובו 1400 מסמכים מהחקירות בפרשת משה קצב הודלף לתקשורת.

בהתחלה, כשקרנים מתחילים ובלתי-מנוסים, הכחישו מני מזוז והפרקליטות את דבר ההדלפה, אולם משהוצג בפניהם הדיסק, לא הייתה להם ברירה, אלא להודות בהדלפה, ומזוז גם הורה – כך ענה לפרקליטיו של קצב – למנכ”ל המשרד לשכור את שירותיו של משרד חקירות פרטי, כדי שזה יחקור מי היה המדליף, אבל ללא הועיל.

אני תמה מדוע לא הוטלה החקירה הזאת על המשטרה, אלא אם כן מזוז היה מוכן לחשוף גם את עצמו לחקירה, והוא חשש פן יגידו שהמשטרה לא יכולה לחקור את היועץ המשפטי לממשלה, שהוא, בכמה היבטים, גם הממונה עליה. יחד עם זאת, למשרד החקירות אין הסמכות והכלים שיש למשטרה.

אני גם תוהה מי זה משרד החקירות אשר כשל במשימה, אשר, כפי שנראה מייד, אינה ממש מסובכת.

ואני תוהה אם משרד החקירות ראה עצמו חופשי לחקור את כל הגורמים והדרגים, כולל פרקליט המדינה והיועץ המשפטי עצמו.

לפני השאלה איך מנהלים חקירה במקרים כגון דא, צריך לשאול לכמה אנשים היה מגע עם החומר אשר הודלף. לטעמים 10 עד 20 “גג”, כי ככל שמעורבים בנושא יותר אנשים, כן גדלה סכנת ההדלפה, ואם היו מעורבים בו יותר מדי גורמים, זה מחדל של מזוז, גם אם לא הודלף דבר.

אבל נניח שהיו מעורבים בנושא הזה אפילו 50 או 100 בנאי אדם – משטרת ישראל ידעה כבר חקירות בהן היו מאות “קצות חוט”, דהיינו אנשים אשר יכלו לדעת דבר וחצי דבר על נשוא החקירה, והם עשויים להיות בין החשודים.

כיצד חוקרים אירוע בו קיימים חשודים פוטנציאליים לא מעטים, ואין “מימצאים פיזיים” ב”זירת העבירה”? מזמינים אותם, אחד-אחד, ל”תישאול מדעי” (קרי: בדיקת פוליגרף), לפי סדר שהחוקרים אמונים עליו, ולפי חלקי המידע המתקבלים ממשכים הלאה.

אם מאן-דהוא מסרב לעבור את הבדיקה, מעבירים אותו לסוכת השי”ן-גימ”ל, ומסמנים אותו כעוד קצה-חוט. זאת ה”אוברטורה”, ומה שבא בעקבותיה יודע כל חוקר מתחיל.

האם כך נעשה? אנחנו נפנה לדובר משרד המשפטים ונשמע ממנו.