לא עוז ולא הדר

לא עוז ולא הדר

שמואל כץ
12.02.2009 12:05
לא עוז ולא הדר


לאחר שנתברר הסיכוי שתפרוץ המלחמה, לא נענתה הממשלה, בראשותה של גולדה מאיר, להפצרות הרמטכ”ל לבצע פעולת-מנע אוירית, ואף כאשר הסכין היתה מונחת על הצוואר, ממש, לא התירו הממשלה ושר-הבטחון לרמטכ”ל אלעזר לגייס את מערך המילואים במלואו. סיבה לכך הובהרה פעמים מספר: הממשלה לא רצתה לעורר בעולם את הרושם שישראל היא התוקפנית. ומאות חיילים בחזיתות שהתמוטטו שילמו על כך בחייהם.



ב”ה

ההסברה ה”ישראלית” נכס לג’יהאד  

 

על פי הידוע והמקובל בעולם ובתולדות העמים, עם שאינו רואה את אדמת ארצו כקדושה, והוא מוכן לוותר על חלקים ממנה, אף מדבר עליהם כעל “קלפים” למיקוח (כפי שדובר לעתים קרובות, אחרי 1967),  מעורר חשד, שמא אינו מאמין כלל בזכותו.

 

השתיקה ביחס למגמת החיסול הערבית נשתזרה במחדל הכללי שאפיין  את ההסברה הישראלית והדיפלומטיה הישראלית אחרי 1948, וביתר שאת, אחרי 1967. ההימנעות מן העמידה על זכותו של עם-ישראל לארץ-ישראל סייעה בידי הערבים להחדיר בלבבות רבים בעולם כולו, שביסודו של דבר, הארץ שייכת להם. ההודעות החוזרות ש”אנו רוצים בשלום” וההצהרות הנישנות כי ישראל מוכנה לפשרות – אפילו נתקבלו כדברי אמת – לא שימשו תשובה לטיעון הערבי, שהיהודים שדדו מהם את “פלשתין”; אדרבא, אף היה בהן כדי לחזק את הטיעון הערבי.

 

על פי הידוע והמקובל בעולם ובתולדות העמים, עם שאינו רואה את אדמת ארצו כקדושה, והוא מוכן לוותר על חלקים ממנה, אף מדבר עליהם כעל “קלפים” למיקוח (כפי שדובר לעתים קרובות, אחרי 1967),  מעורר חשד, שמא אינו מאמין כלל בזכותו. הערבים, לעומת זאת, טוענים השכם והערב, במצח נחושה ובלהט ללא גבול, לזכותם שלהם על הארץ, וודאי שעלה בידיהם להחדיר בלבות רבים בעולם תחושת  ‘הבנה’ גם כלפי מעשי התוקפנות שלהם. ההבנה הזו גברה ככל ששקעו המלחמות בערפילי העבר וצהלת התוקפנות של הערבים נשתכחה.

 

מתוך שיחות רבות עם אמריקנים למדתי לדעת, כי לרבים מהם נוח לנקוט עמדה של הסתגלות אינטלקטואלית לשני הטיעונים גם יחד: היהודים עשו עוול לערבים – נישלו אותם מאדמותיהם, ואולי אף שדדו מהם את מולדתם, ואולם, עתה, הם, בכנות, רוצים בשלום. בדרך זו מצאו להם צידוק “אובייקטיבי” לתוקפנות הערבים, ובמשך הזמן – אף למעשי הרצח של אש”ף.

 

“שם טוב” דוחה קיום עם ישראל 

 

לכן הוחלט להעניק למצרים ולסוריה את מלוא יתרון ההפתעה – ומאות חיילים בחזיתות שהתמוטטו שילמו על כך בחייהם.

 

 

אמיתות אלה הוכחו בכל חומרתן ב’מלחמת יום הכיפורים’. מכלול המחדלים הוליד טרגדיה לאומית. עובדה היא שהמודיעין הישראלי שגה שגיאה מחרידה ובלתי מובנת בהערכת כוונות המלחמה וההכנות למלחמה של מצרים והסורים; עובדה היא כי תחושת הוודאות שפני הערבים למלחמה, חדרה ללב מנהיגי ישראל רק ביום הכיפורים עם שחר; עובדה היא כי המודיעין שגה בשנית – בהערכה כי האויב יפתח במתקפה בשעה 6 אחר-הצהרים – והוא הקדים בארבע שעות. אך גם זו עובדה: לאחר שנתברר הסיכוי שתפרוץ המלחמה, לא נענתה הממשלה בראשותה של גולדה מאיר להפצרות הרמטכ”ל לבצע פעולת-מנע אוירית, ואף כאשר הסכין היתה מונחת על הצוואר, ממש, לא התירו הממשלה ושר-הבטחון לרמטכ”ל אלעזר, לגייס את מערך המילואים במלואו. סיבה לכך הובהרה פעמים מספר: הממשלה לא רצתה לעורר בעולם את הרושם שישראל היא התוקפנית. לכן הוחלט להעניק למצרים ולסוריה את מלוא יתרון ההפתעה – ומאות חיילים בחזיתות שהתמוטטו שילמו על כך בחייהם.

 

בזה הכריזה הממשלה, למעשה, על כשלונה ההיסטורי במדיניות החוץ שלה ובסנגוריה שלה על הענין הישראלי: בשנת 1948 פתחו מדינות-ערב במערכה על ישראל, שעתה-זה-קמה, על מנת להשמידה. בשנת 1967, ליוו את הכנותיהם למלחמה בהכרזות גלויות שהם עומדים להשמיד אותה; והנה, בשנת 1973, לאחר שכבר היה ברור, בעליל, כי הם עומדים להתנפל עליה מחדש, סבורה היתה ממשלת-ישראל, שהעולם יאמין שהתוקפן הוא דווקא ישראל. נראה כי חברי הממשלה היו משוכנעים שהערבים הצליחו בתעמולתם להפוך את האמת על פיה ולהציג את עצמם כמותקפים ואת ישראל כתוקפנית. אם כי גדולות היו הצלחותיה של התעמולה הערבית, אינני מאמין שהצליחה עד כדי כך, וודאי לא בעולם כולו. אך לממשלת ישראל היו, כנראה, סיבות טובות להאמין לכך, פשוט מתוך מצפון לא נקי.

 

כזה היה איפוא מהלך המחשבה של ממשלת ישראל: אסור לישראל לנהוג בהגיון ולבצע פעולת-מנע נגד הכוחות המגוייסים של מצרים ושל סוריה, העומדים דרוכים בעמדות הזינוק; אסור לה אף לגייס את כל מערך המילואים, שמא ‘יגידו’ שישראל ‘התחילה’; מוטב לתת למצרים ולסוריה חופש מוחל להתקיף, ואז יידע העולם כולו שאנחנו הקרבן וירחמו עלינו ויעזרו לנו ויעקמו את האף נגד הערבים.

 

האם התיאור אכזרי מדי? אכזרית מזה היתה המלחמה עצמה, ואכזרית משתיהן נתגלתה תגובת העולם למראה ‘התאפקותה הנוצרי’ של ישראל.

 

מלחמת יום הכיפורים הוכיחה עד כמה היתה ממשלת ישראל מנוכרת לרוחות המנשבות בעולם: מדינאי אירופה לא רק שלא עזרו לישראל בשעתה הקשה ביותר, אלא, פנו לה עורף. לא זו בלבד שישבו כמאובנים במועצת-הבטחון ומילאו פיהם מים, במשך הימים הנוראים ההם, שבהם היה נדמה שישראל מתמוטטת – הם אף סירבו להרשות למטוסים אמריקנים נושאי-נשק לישראל, לנחות בתחום ארצותיהם, אפילו לא למטרות תדלוק בלבד. ואם לא די בכך, בא שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג’ר, ואמר, מיד לאחר הפסקת האש, כי מלחמת יום-הכיפורים פרצה, מפני שהמצב היה “בלתי נסבל לערבים…”   

 תמצית המדינה שהשמאל בנה                                                             
                                             



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר