ב”ה

קרה לנו מקרה פרוזאי ושכיח, איבדנו את המצלמה. וזה מרגיז! לאו דווקא בגלל המצלמה – דיגיטאלית, KONICA MINOLTA –  ששירתה אותנו באמונה כמה שנים בטיולינו ברחבי הארץ היפה והטובה הזו. איך אומרים החבר’ה? כפרה! הנגינה על הפֵּה המודגשת. “כפרה על המצלמה”, אבל התמונות… התמונות! רוצים את התמונות. לא בכל יום לוקחים את הנכדים מן השומרון לאילת. לא בכל יום מצטלמת כרמל, בת, כמעט 7, במרומי הקשתות בפארק תמנע או במרומי עמודי שלמה. אבל התמונות אינן! מרגיז, כבר אמרתי?           
                                                   אקווריום שונית ים-סוף במצפה התת-ימי, אילת 

כמעט מדי חורף אנו נוסעים לאילת. בשנים האחרונות אנו לוקחים אתנו את הנכדים, כל אחד, או כל שנים בתורם. לפני ארבע שנים לקחנו את נועם וצורית, אז בני 12 ו – 11, שנה, אחר-כך לקחנו את הראל, אז, בן 11, בשלישית את עידו, בן ה-9. בשנה שעברה לא נסענו לאילת, והשנה לקחנו שוב את עידו וגם את כרמל.

                     הקשתות בפארק תמנע

מסלול קבוע 

המסלול, לרוב, קבוע. על פארק תמנע אין מדלגים, בשום פנים ואופן, וגם לא על המצפה התת-ימי. אני, הסבתא בת ה-66, יכולה לבלות ימים תמימים בשני אתרים אלה, בעיקר בפארק תמנע, לא להתעייף ולא להשתעמם לרגע. הושיבו אותי על אחד מהרי אילת, ואני אהיה מוכנה לשבת שם במשך שעות ולהתבונן בהרי בראשית הקסומים. רק אל תשכחו להשאיר לידי גם כמה סנדויצ’ים, והעיקר, מים!

גם הפעם בקרנו בפארק. טיפסתי על הרכס הסמוך ל“פטריה” וצילמתי אותה מלמעלה בזויות שונות. יופי של תמונות, אבל הן נמצאות במקום אחר. אולי על הר-חזקיהו, בתצפית על “בקעת הירח”, או, בסבירות גבוהה, בפונדק נאות-סמדר, השייך לקבוץ נאות-סמדר, בו עצרנו כדי לוודא שהדודנית נמצאת עכשו בקבוץ. זה היה בדרך חזרה.

אגב, סבתא; אני הנהגת. ביום ששי נהגתי לשומרון. עשינו את השבת עם הבת, החתן והנכדים, ובבקר יום ראשון יצאנו בכיוון אילת (יסלחו המורים לילדים על ארבעת ימי החופשה, בקשיש, מלימודים, כדי להתלוות לסבא ולסבתא לאילת). בחזרה נהגתי כל הדרך מאילת לשומרון ומשם, הביתה, לירושלים.

יש מלחמה?   

                           מפרץ אילת, ברקע בתי המלון

בדרך הלוך נסענו דרך מרכז הארץ, התקרבנו והלכנו לבאר-שבע, והתחלתי להרגיש ממש לא נוח. בבאר-שבע נופלים “שמאסמים”, תוצרת שמעון פרס. אילו היינו בעלי ואני, לבדנו, לא היה אכפת לנו. אך במכונית יש שני ילדים, שאמם השביעה אותי שלא לעבור אתם באזורי הסכנה. מה עושים? בעלי מרגיע, עוד מעט יהיה שלט המורה שמאלה, לכיוון דימונה. ואכן, כך היה.

לאורך הדרך לדימונה, בשני צדי הכביש, שוכנים להם אוהלי קידר. אהלים וצריפים של בידואים. מדי כמה קילומטר אנו רואים שלטים, כמו – גן ילדים לשבט… -, בית ספר אזורי וכו’. הנודדים, מקידמת דנא, תקעו יתד אצל היהודים. אתם יודעים, אותם יהודים “כובשים” ו”מדכאים”…. טוב, זה לא הנושא.

מגיעים לדימונה. נכנסים למחותנים שלנו, יוצאי מרוקו. זה היה ביום ראשון. ביום רביעי, בדרך חזרה, שבנו ונכנסנו. בין לבין, נולדה נכדתנו המשותפת, בלילה שבין שלישי לרביעי.

אצל המחותנים “שמחה וצהלה”. בדירת עמידר הקטנה מצטופפים להם המחותנים, בנם, כלתם וארבעת ילדיהם, פליטים מבאר שבע המופגזת. בבעל הבית לא פגשנו בשתי הפעמים; השהיה בבית, בצפיפות וברעש, היא למעלה מכושר הסיבולת של עצביו. הוא “בורח” לתל-אביב. נוסע באוטובוס בשעות הבקר המאוחרות וחוזר בערב…

חוויות      על חוף אילת (סריקה טרום-דיגיטלית, במצלמה שהתבלבלה בהתחלף המילניום. התמונה צולמה ב-2004)

לפני ארבע שנים, כאשר הגענו לפאתי אילת, נכנסנו לענן של ארבה, שהכה אז בשדות הנגב. מיהרנו לסגור את חלונות המכונית. זו חוויה חד-פעמית, ואותה חוו אתנו נעם וצורית. על פני המים בבריכת המלון (פלמירה) צפו חללי הריסוס, ושיוו לבריכה מראה אדום. הרחצה, כמובן, היתה בלתי אפשרית.

בימים הבאים אספו הילדים בנייר כמה מן החללים, למרגלות הדקלים בחזית מלון “הנסיכה”, כדי להראות בכתותיהם.

חוייה מיוחדת נוספת היו הגשם השוטף והקשת, בהם פגשנו בחוף אילת.

בפעם הזו לא קידם הארבה את פנינו. הגענו למלון קיסר, וגם שם שמחה וששון. המוני ילדים מתרוצצים בלובי. במלון מתאכלסים עכשו פליטים מן האיזור המופגז. באחת הנסיעות שלנו במעלית, פותח אתנו בדברים אדם מבוגר וסימפטי. הוא שואל מהיכן אנו (שאלה בה אנו נתקלים רבות, אולי בגלל הסרטים – כתום ושחור – הקשורים לתיק שלי). ענינו, והחזרנו בשאלה – ומאין כבודו? מאשקלון. בעלי שואל, בחוסר טאקט, “ברחתם מן הקסאמים”? האיש ממהר להסביר – דווקא לא. זה טיול שתוכנן כבר לפני חדשיים. טיול של פנסיונרים מאשדוד ומאשקלון. הוא מוסיף – גם שילמנו מחיר מלא,  היום היינו מקבלים הנחה -. ואכן, פליטי הנגב זוכים להנחות בבתי המלון ובכל אתרי הביקורים והבילויים באילת. בפעמים אחרות, כאשר בעלי חזר כך או אחרת, במעלית, באזני אחרים אותה קבוצה, מיהרתי להשיב במקום הנשאלים – דווקא לא, הטיול הזה תוכנן לפני חדשיים ו…..

אי אפשר לצלם את מכתש רמון

דקל הדום, בואכה אילת

מנאות-סמדר המשכנו בנסיעה רצופה עד מצפה-רמון. עם הנסיעה במעלה הכביש נפרש והלך לעינינו מכתש רמון. הראות היתה מצויינת. מעולם לא נתקלנו שם בראות כזו. הצהרתי – דבר ראשון שאני עושה במצפה הוא, לצלם את המכתש – . הנכדים מעירים שמקודם אמרתי שדבר ראשון אני רצה לשירותים…

הגענו, החניתי את המכונית, תליתי את התיק על הכתף ועכשו אני פונה לקחת את המצלמה, והיא איננה! פנימה של המכונית אינו גדול. חיפשנו ב”תא הכפפות”, מתחת למושבים, ואפילו, ליתר בטחון, בתא המטען, מקום שלא ייתכן שהיא נמצאת בו. ולא כלום!

מאחר שבמצלמה החזיק בעלי, ורק הוא ירד בנאות סמדר, הסקנו שהוא השאיר את המצלמה על הדלפק בפונדק, או, היא נפלה בחצר, כאשר יצא מן המכונית. התקשרנו ממצפה רמון לפונדק, האנשים בדקו והודיעו שלא נמצאה על ידיהם שום מצלמה. האפשרות האחרת היא, שהמצלמה נפלה כבר בהר חזקיהו. והוודאות היא – המצלמה איננה! עדיין לא צילמנו את התינוקת החדשה, דודנית לעידו וכרמל.

                                     תפילת מנחה ביטבתה

המשטרה אינה עונה   

בימים הראשונים, לאחר שובנו מן הטיול, נסיתי להכניס מודעות באינטרנט ולחפש מציאות ברשת. אך לא העליתי דבר ברשתי. פתאם, צץ בראשנו הרעיון הגאוני, לפנות למשטרה. אולי המוצא הישר מסר אותה “בתחנת המשטרה הקרובה ביותר”. התקשרנו למחלקת אבידות בירושלים. צילה, אשר על הטלפון, ענתה לנו. היא ניסתה להבין באיזה איזור איבדנו את המצלמה. ואנו השתדלנו להסביר. ואז הפנתה אותנו צילה, באדיבות, למשטרת-אילת וגם נתנה לנו את מספר הטלפון. צילצלנו לאילת, לא היתה תשובה. נסינו פעמים נוספות בשעות ובימים שאחר-כך, אין תשובה. חיפשתי באינטרנט וגליתי שבמחלקת-סיור של משטרת אילת יש ממונה על אבידות/מציאות. יש גם מספר טלפון. התקשרתי. ענה לי פקס… בקיצור, תחנת אילת אינה עונה.

ואז עלה בדעתי רעיון גאוני אחר. צריך לחזור אל צילה ולבקש ממנה, שתבדוק, באדיבותה הרבה, במאגר-הארצי, ואולי תגלה שם הודעה על מציאת המצלמה שלנו…. ואתם יודעים מה? אין דבר כזה. אין מאגר ארצי במדינת-הענק-ישראל. פשוט אין. תכניתן מתחיל יכל לכתוב תכנה כזו במשך דקות, אבל למשטרת ישראל יש דאגות גדולות יותר, כמו למשל, לקשור קשרים עם משטרת גרמניה. אין לי ספק שבגרמניה – מדינת ה”סדר צריך להיות”, היתה המצלמה כבר נמצאת.

אמרתי לצילה, אם כך, אני צריכה להתקשר לכל תחנות המשטרה בארץ, והיא אישרה…. הסבירות שהמצלמה תהיה דווקא במשטרת אילת, קטנה יותר מן הסבירות שתהיה עכשו במשטרת חיפה, או במשטרת קרית-שמונה, שהרי, ייתכן מאד, שהמוצא הישר היה תייר-פנים מן הצפון.  

ואז חשבתי, ואולי שוטרי הסיור מסיירים גם בהר חזקיהו או בנאות-סמדר והמצלמה בכל זאת בידיהם… אבל, משטרת אילת אינה עונה. ולמשטרת ישראל אין מאגר ארצי של מציאות ואבידות. פשוט אין!

האם יש מתנדב להקמת מאגר כזה? האם יש למישהו במשטרת-ישראל הכוונה לתקן את המעוות הזה?

ומה על התמונות שלנו מאילת והאיזור?

במעלה מדרגות עמודי שלמה