סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 בנובמבר, 2008: השופט עודד מודריק רוצה להגיע לעליון

סמרטוט אדום – טור שבועי, 27 בנובמבר, 2008: השופט עודד מודריק רוצה להגיע לעליון

גדעון ספירו
28.11.2008 20:37
בהיסח הדעת

בהיסח הדעת


אוי ויי: הם רוצים להשמיד אותנו *** משטרה חסרת אונים מול הפשע המאורגן *** ברית החזירים *** עושים כבוד לסמיר קונטאר *** מאבק לא אלים *** נבלה משפטית נעשתה בישראל



אוי ויי: הם רוצים להשמיד אותנו

מזה שנים אנו נתונים לשטיפת מוח מרוכזת שבאה לא רק מהימין לפיה “הפלסטינים ניסו ומנסים להשמיד אותנו”. אותנו זה לעתים “היהודים”, לעתים “ישראל” ולעתים גם וגם.

אף אני גדלתי על המנטרה הזו, מבלי לבדוק אותה בשעתו יתר על המידה. כצעיר היה ברור לי שכמו שיש גשם בחורף ושמש בקיץ כך הפלסטינים מנסים להשמיד אותנו.

בחלוף השנים, כאשר אימצתי גישה יותר ביקורתית אל מול התעמולה ושטיפת המוח הישראלים, ולמדתי עובדות חדשות שהחינוך הציוני הסתיר ממני, התגלתה תמונה שונה לחלוטין. האמת? הפלסטינים לא ניסו להשמיד אותנו, לא בזמן התורכים, לא בזמן האנגלים ולא אחרי הקמת מדינת ישראל. אינני מדבר על “רצון”, שהרי רצון זה דבר מאד ערטילאי ונזיל. מהו מספר היהודים בישראל “הרוצים” להשמיד את הפלסטינים? אם יעשה אצל שני העמים סקר על “הרצון להשמיד את השני” התוצאות תהיינה אולי מפתיעות לכאן או לכאן, אבל בפועל, אם בכלל ניתן לדבר על השמדה, יד היהודים על העליונה.

לפלסטינים מעולם לא היה הכוח להשמיד את היהודים או את ישראל, ולכן גם לא עשו כל ניסיון בנדון. אכן, הרגו בנו ואנו בהם, במספרים גדולים בהרבה, אבל השמדה? איפה? מתי? כיצד?

אגדות שהאכילו אותנו ולצערי ממשיכים בכך, ורבים קונים את המזון הקלוקל הזה.

משטרה חסרת אונים מול הפשע המאורגן

משטרת ישראל אינה משתלטת על שני מוקדי פשע מאורגן: פשעי המתנחלים בשטחים הכבושים ומשפחות הפשע בתחומי הקו הירוק.

האם זה מקרה, או יש כאן שיטה?

ברית החזירים

שתי ידיעות שהופיעו לאחרונה בסמיכות בעיתונות הישראלית:

האחת – ניאו נאצים בגרמניה הניחו חזיר בבית קברות יהודי.

השנייה – מתנחלים בחברון חיללו בית קברות מוסלמי וכתבו על מסגד סיסמאות נאצה תוך אזכור החזיר.

גזעני כל העולם התאחדו.

עושים כבוד לסמיר קונטאר

סמיר קונטאר, ששוחרר מהכלא הישראלי במסגרת הסכם עם החיזבאללה, התקבל לא מכבר בכבוד רב על ידי נשיא סוריה בשאר אל אסד, וקיבל את עיטור הכבוד הגבוה ביותר של סוריה. לאחר מכן היה הנואם המרכזי בגבעת הצעקות מול כפרי הדרוזים בגולן, והבטיח לשומעיו מהצד הישראלי של הרמה הסורית הכבושה כי לא ירחק היום ודגל סוריה יתנופף גם על אותו שטח ברמת הגולן הכבוש בידי ישראל.

בישראל סערו הרוחות. הכיצד עושים כבוד לרוצח ילדים? לגזענים הייתה מיד תשובה: כאלה הם הערבים, “רוצים להשמיד אותנו”.

מי שמוחו לא נחרך מהתעמולה הגזענית הישראלית, יודע שגיבורים הם עניין של גיאוגרפיה ופוליטיקה.

קחו למשל את מאיר הר ציון, שהוגדר בשעתו “כגדול הלוחמים היהודים מאז בר כוכבא”. עד היום הוא זוכה לכבוד רב ושמו מככב כאחד מטובי הלוחמים שקמו לישראל, גיבור ללא חת.

ב-1955 חצה מאיר הר ציון את הגבול לירדן ורצח בדואים משבט שבניו נחשדו ברצח אחותו. הוא לא הועמד לדין. בירדן ואצל הפלסטינים יש בוודאי מי שרואים בו רוצח בדם קר, אולם בישראל זוהרו לא הועם על אף שרצח חפים מפשע.

אצל קונטאר הסיפור הוא הפוך. בישראל הוא נחשב רוצח בדם קר, ובמרחב הערבי יש הרואים בו לוחם אמיץ שבגיל 17 הוביל חוליה לפעולה צבאית בישראל במטרה לשחרר שבויים פלסטינים, אלא שהפעולה הסתבכה, הוא נתפס, הועמד לדין, הורשע בארבעה מקרי רצח ונידון ל-4 מאסרי עולם. יש להניח כי אילו נתפס בשעתו מאיר הר ציון בירדן לאחר הרצח, היה מועמד לדין ונידון או למוות או לארבעה מאסרי עולם (כמספר הנרצחים).

מי הגיבור ומי הרוצח? על פי עקרונות ארגון אמנסטי אינטרנשיונל המתנגד לעונש מוות בכלל וללא משפט בפרט, שניהם רוצחים.

מאבק לא אלים

לא אחת הבעתי ברשימותיי תמיכה ברעיון המאבק הלא אלים. שלטונות הכיבוש הישראלים חוששים יותר מכל מסוג זה של מאבק. מאבק לא אלים זוכה לתמיכה בינלאומית רבה, ויכולת הכובש הישראלי לטבוח בהמוני מפגינים לא חמושים היא בעייתית לנוכח תגובות מבית ומחוץ.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 הקים ד”ר מובארק עוואד את המרכז הפלסטיני לאי אלימות במטרה להטמיע בקרב העם הפלסטיני את עקרונות המאבק הלא אלים. שלטונות הכיבוש ראו בעוואד סכנה מבחינתם, שהרי הם מכירים את שפת הכוח האלים, ומרגישים בה בבית. לכן מיהרה ממשלת ישראל להכריז על ד”ר עוואד כעל “סכנה ביטחונית” והוצא נגדו צו גירוש, בטעון הפורמלי שאיבד את זכות התושבות. בית המשפט העליון אישר לבושתנו את הפארסה הזו.

האינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות עממית אמיתית, שבעיקרה תאמה את עקרונות המאבק הלא אלים. הכיבוש הישראלי עמד אין אונים מולה. הרמטכ”ל דאז דן שומרון הכריז כי אי אפשר לנצח את ההתקוממות ואין זה מקרה כי האינתיפאדה רשמה לזכותה הישגים מדיניים.

האינתיפאדה השנייה, שהתאפיינה במאבק חמוש, דיברה אל הכובש בשפה אותה הכיר היטב ולכן גם הצליח לדכאה באמצעים אלימים רבים שעמדו לרשותו. הנתונים הגיאוגרפיים של הגדה המערבית מקשים מאוד על הצלחתו של מאבק מזוין. אין יערות עד או הרים המהווים את מקומות המסתור הטבעיים של כוחות גרילה, ששבים ומכים משם את הכובש מכות כואבות.

הגיע הזמן שהעם הפלסטיני יחזור למאבק הלא אלים. לכך דרושה כמובן מנהיגות שתיתן את הדוגמה וההשראה. אבו מאזן וממשלתו יכולים באחת להפוך ממטרה לבוז וללעג שמקורם בשיתוף פעולה עם הכובש, תמורת נזיד עדשים של טובות הנאה שמקנות להם תעודות VIP של הכובש הישראלי, והפיכתם למושא של הערכה אם יודיעו על ויתור זכויות היתר ויתחילו להנהיג מאבק לא אלים.

צעד ראשון: שריפת כל תעודות הזהות שהוציא הכובש. צעד שני: הפסקת רכישת מוצרים ישראלים והמרתם בתוצרת מקומית או מיובאת מירדן. המצוקה שתיווצר לא תהיה הרבה יותר גדולה ממה שהיא כיום, אבל תיצור את התרוממות הרוח וההקרבה שתבוא בעקבותיה.

צעד שלישי: הפסקה מוחלטת של עבודת פלסטינים במפעלים ישראלים בשטחים הכבושים. יש לרשות הפלסטינית מקורות נדיבים בכדי לממן לעובדים את משכורותיהם תמורת החרמת מקומות העבודה של הכובש. צעד רביעי: הפסקת השימוש במחסומים ונקודות המעבר. ישראל השקיעה מיליונים במחסומים ובמעברים, וכשאלה יישארו מיותמים, יוכח לעיני כל האבסורד שבהשקעות עתק אלה.

ישנן שיטות רבות נוספות והכתוב כאן הוא דוגמאות בלבד.

שלטונות הכיבוש הישראלי ינסו לשבור את המאבק הלא אלים בדרכים שונות, אולם לא יוכלו לעשות זאת לאורך זמן אם הפלסטינים יגלו כושר עמידה, שתלווה באופן ודאי בתמיכה בינלאומית הולכת וגוברת במאבקם בכיבוש. 

נבלה משפטית נעשתה בישראל

חייל מג”ב אברהם תומר ירה למוות מטווח אפס באיאד תאופיק אבו רעיה כשהוא ישוב על הקרקע וגבו מופנה אל הקיר, בדירה ביפו בה נתפש “כשוהה בלתי חוקי” (שב”ח). אם הופעל עליו נוהל עצירת שב”חים הוא כנראה גם היה כפות בידיו.

כל פשעו של אבו רעיה שביקש לפרנס את משפחתו כדי שאשתו ההרה תלד ילד בריא.

אברהם תומר הועמד לדין באשמת הריגה ונמצא אשם. העונש המרבי על הריגה הוא 20 שנות מאסר.

לפני מספר ימים, ב-9 בנובמבר, גזר עליו השופט ד”ר עודד מודריק שנת מאסר בלבד. בניכוי שליש ועוד הקלה מנהלית יישב העבריין בכלא פחות משמונה חודשים. עבריינים המורשעים בסעיפי הונאה זוטרים מקבלים עונשים כבדים לאין ערוך.

בבואו להצדיק את גזר הדין המעליב הזה, ממזער מודריק את מעשה ההרג לכדי פעולה שבוצעה “בהיסח הדעת”, אם כי במקום אחר בפסק הדין כותב מודריק כי החייל היה צריך להיות מודע לכך ולצפות כי טעינת כדור בקנה בנשק לא נצור סופה לפגוע באדם הניצב מולו. האם החייל הרג את אבו רעיה בכוונה תחילה? לכך אין לי הוכחה, אולם גם נימוק “היסח הדעת” נשמע מאולץ. המציאות של ארבעים שנות כיבוש ישראלי הפכו את חיי הערבים לזולים ביותר, והזולות והזלזול בחיי ערבים באו לידי ביטוי גם במקרה הנדון.

גם אם יטען הטוען שעונש המקסימום של 20 שנות מאסר הוא החמרה יתירה, אזי אין ספק שבין עונש המקסימום לבין שנת מאסר יש מגוון אפשרויות ענישה ראויה שיתנו משקל נאות לחייו של תאופיק אבו רעיה, ככתוב בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: אין פוגעים בחייו בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.

השופט מודריק ופסק דינו מבטאים גזענות בוטה. הוא מגייס את השפה המשפטית הלכאורה נקייה לזילות חיי ערבים.

זהו פסק דין של שלהי רפובליקת ויימאר הישראלית ושקיעתה לעבר מדינת המתנחלים.

לבושתנו השופט הזה מוזכר כמועמד לבית המשפט העליון.

כמה סמלי שגזר הדין של מודריק ניתן ביום בו ציינו 70 שנים לליל הבדולח.

אני ניצול ליל הבדולח ולכן הוטבע בד.נ.א שלי גן המגלה רגישות מיוחדת לכל תופעה של גזענות. היחס לחיי ערבי פלסטיני העולה מגזר הדין נמצא באותו קו רצף של היחס לחיי יהודים אז, בנובמבר 1938.

העובדה שלשכת עורכי הדין לא פרסמה מחאה על גזר הדין מכתימה גם אותה בכתם הגזענות. זהו מסוג האירועים המצדיקים מושב מיוחד של הכנסת, אלא שאין 30 חכי”ם שידרשו זאת. שופט גרמני שהיה מוציא היום מתחת לידיו גזר דין דומה למי שהרג יהודי כפות מטווח אפס, היה מסולק מהמערכת. בגרמניה הפיקו יותר לקחים מהשואה מאשר בישראל.

עודד מודריק מופיע בגזר דין זה כאחד ממבשרי המרזליזציה (על שמו של ברוך מרזל ממתנחלי חברון( של המשפט בישראל. בגטו האפרטהייד בחברון בוודאי יריעו לכבוד “כבוד השופט”.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר