לעו”ד פיני רובין: אם “אך ורק בגינונים” קא עסקינן – מה פסול באמירה “עם כל הכבוד, אדוני אידיוט”?


לעו”ד פיני רובין: אם “אך ורק בגינונים” קא עסקינן – מה פסול באמירה “עם כל הכבוד, אדוני אידיוט”?



שמחה ניר, עו”ד
14.11.2008 21:20


לעו"ד פיני רובין: אם "אך ורק בגינונים" קא עסקינן – מה פסול באמירה "עם כל הכבוד, אדוני אידיוט"? - פיני רובין - ביקורת - זילות - גינוני כבוד - נימוס - שופטים - סתימת פיות - הבעת כבוד - חנופה - יראת כבוד - קלישאות - שר המשפטים - דניאל פרידמן - דורית ביניש - איילה פרוקצ'יה - אדמונד לוי


איך להסביר מאמר הפותח בכך שהוא עוסק “אך ורק בגינוני הכבוד”, ולא עוסק “כאן ועכשיו לגופה של המחלוקת”, ולאט-לאט, בלי שנרגיש, הוא גולש מהגינונים והנימוס אל הויכוח המהותי




כאשר אני שומע קלישאות מסוגת “ביקורת מותרת, אבל …”, אני מזהה עוד ביטוי לסתימת הפיות. זה מה שהרגשתי מיד כאשר ראיתי את הכותרת למאמרו של עו”ד פיני רובין, ביקורת לחוד וזילות לחוד.

אביא כאן את המאמר, קטעים-קטעים, עם פרשנותי שלי.

“משחר נעורינו אנו מתחנכים על ערכי האקסיומה, ששופטים בתחום עיסוקם, מורמים מעם. הם מכובדים מעצם תפקידם ותוארם”.

נו, אז מה?

“הם חלק מרכזי ובלתי נפרד מהסדר החברתי. כך בארץ וכך בעולם הנאור. כל אימת שקיימת מחלוקת, בין אם בין צדדים מן השורה ובין אם מול המדינה – על-פי צו השופט יישק דבר”.

מה זה שייך? גם ראשי הרשויות המקומיות, נערי האוצר, מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל והשי”ן-גימ”ל בהיאחזות הנח”ל – כולם “חלק מרכזי”, וגו’.

“אין איפוא תימה שכחלק מהתרבות, ההליכות והנימוסים במקומותינו השופטים עוטים גלימות שחורות; כל באי האולם קמים, קימת כבוד, עם כניסתו של השופט לאולם; קדים לו כשיוצאים מן האולם ומדברים אל השופט בלשון ‘כבודו’, ‘אדוני’ ובגוף שלישי, כדי להפגין את הכבוד שרוחשים לשופט, למעמד, למשפט ולבית המשפט. גינוני הכבוד הם חלק מהבעת הכבוד למערכת המשפטית ולשופטיה. בית המשפט מהווה גם סמל חשוב לתכני הדמוקרטיה ולקהילייה שומרת חוק”.

עם כל הכבוד, כל הגינונים האלה אינם בהכרח “הבעת כבוד”, אלא גם חנופה ו/או חשש לגורל ה”קייס” של בעל-הדין אשר לא ירכין את ראשו בזווית הנכונה.

“רק טבעי הדבר, שכל בר דעת יצפה משר המשפטים (גם משר המשפטים) להפגין את כיבודם של השופטים ולטפח את יראת הכבוד כלפיהם, לא רק כחלק מהמשפט הנוהג אלא גם כחלק מהחינוך המתבקש”.

אולי כן ואולי לא, אבל גם השי”ן-גימ”ל בהיאחזות הנח”ל הנידחת ביותר זכאי לכבוד הראוי לכל עובד-ציבור. ובאשר ל”יראת הכבוד” – זה משתלב יפה מאוד עם החשש מפני נחת-זרועו של השופט הכל-יכול, ואני בכלל לא רואה זיקה חד-חד-ערכית בין “יראה” ל”כבוד”, אבל, מה לעשות, קלישאה היא קלישאה.

“לא כך נהג שר המשפטים, כלפי שופטי בית המשפט העליון במכתבו אליהם, כפי שפורסם לאחרונה על רקע התנגדותם למינוי שופטים בתקופת ממשלת מעבר. כבוד השר (ואכן, גם שר משפטים ראוי לכבוד) התריס כלפי נשיאת בית המשפט העליון (עפ”י הפרסומים) בבוטות, בזלזול ובהתנשאות, בין השאר באלו המילים ‘אני חושש שתעדיפי את היוקרה המדומה, הכרוכה בהתעקשות על עמדה שגויה – על-פני הפתרון הרצוי'”.

צר לי מאוד, אבל המלים “אני חושש שתעדיפי את היוקרה המדומה, הכרוכה בהתעקשות על עמדה שגויה – על-פני הפתרון הרצוי” אינן מעידות לא על “זלזול” ולא על “התנשאות”, אלא – כפשוטו – על חשש.

ובאשר ל”בוטות” – שיתכבד הכותב המלומד ויגיד לנו למה הוא מתכוון במילה הזאת. ראו, לעניין זה, את אלה:

מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך

“בוטה” ועוד פעם “בוטה”, ועוד פעם, ועוד פעם … – עד כמה אפשר להזנות מילה אחת-ויחידה?

הערות בעקבות פס”ד-המריבה – אמינוף נגד מוניץ ודה-ליאו לוי, ולהיפך (א): מה זה “לשון בוטה, לעתים גסה ומשתלחת”?

יהונתן הקשקשן (14): מה “בוטה” בתיבה “מעידים כאלף עדים”?

ולהרחבה נוספת, ראו כאן.

אכן, יכול להיות שדורית ביניש “תעדיף את היוקרה המדומה, הכרוכה בהתעקשות על עמדה שגויה – על-פני הפתרון הרצוי”, ויכול להיות שלא, שהיא לא תעדיף אותה, אבל אם דניאל פרידמן חושש – גם זה רגש – מותר לו להביע את חששו.

“לא כך צריך לנהוג שר משפטים המכבד את שופטיו. כל שר משפטים מצווה, מעצם תפקידו לכבד את שופטיו, שהם גם שופטינו”

כל אדם מצווה לכבד את שופטיו, כשם שהוא מצווה לכבד כל אדם אחר, אבל נשאלת השאלה מה זה “מצווה לכבד”? כבוד הוא רגש. כמו אהבה, למשל, ונשאלת השאלה איך אפשר “לצוות” על אדם לחוש רגשות?

בהמשך נראה למה מתכוון המשורר.

“אם בארזים (בשר) נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר והנשפטים בפני אותם שופטים?”.

השאלה הזאת מחדירה לתת-התודעה שלנו הנחת-עבודה שאינה קיימת: שבשר המשפטים “נפלה השלהבת”. הנחה שהכותב ניסה ליצור ב”הקדמה”  המורכבת, אבל אין לה כל יסוד.

“ברשימה זו אני עוסק אך ורק בגינוני הכבוד ושיברו. אינני עוסק כאן ועכשיו לגופה של המחלוקת שנפלה בין השר לשופטים. השר רשאי לחלוק על השופטים, לנסות לשכנעם ואפשר והוא גם צודק בביקורתו הנוקבת, על שבעטיית גישתם לא ניתן יהיה למנות שופטים חיוניים במרוצת החודשים הקרובים. אודה על האמת, אינני מצדד בעמדת שופטי בית המשפט העליון בעניין זה, אך אני כן מצדד בכבודם”.

הנה: “גינוני הכבוד” … אבל אם הכותב, ברשימה זו, עוסק “אך ורק בגינוני הכבוד”, ומכיר בזכותו של השר “לנסות לשכנע” את השופטים – מה הפסול (מבחינת “גינוני הכבוד”) באמירה “אני חושש שתעדיפי את היוקרה המדומה, הכרוכה בהתעקשות על עמדה שגויה – על-פני הפתרון הרצוי”?

ואם השר היה אומר “עם כל הכבוד, אני חושש שגברתי תעדיף את היוקרה המדומה, הכרוכה בהתעקשות על עמדה שגויה – על-פני הפתרון הרצוי” האם היה בכך כדי לרצות את הכותב?

חוששני שלא. אני בטוח שלא.

אני בטוח שלא, כי אם זו הייתה מטרתו של הכותב, הוא היה מקצר מאוד בכל המבואות וההקדמות, ומפרט באריכות בכל הנוגע לגינונים-נטו. אבל מאמר כזה קשה לבסס, והוא נראה כמו מאמר על חובת ההצדעה לקצין בצה”ל.

ועוד נגיע לכך, בהמשך.

“ברם, לא הרי ביקורת כהרי זילות השופטים. ביקורת לחוד וזילות לחוד”.

חזרה אל הקלישאות, אשר אינן אומרות דבר. אם ה”זילות” מתבטאת “אך ורק בגינוני הכבוד”, אזי אין צורך לחזור פעם, פעמיים ויותר על המנטרה הזאת, במקום להסביר מהי הזיקה בין ה”גינונים” לבין ה”זילות”.

“ביקורת לחוד ולעג לחוד”.

ואם השופט, למשל, פוסק הלכה לפיה את הטענה שיסוד מיסודות העבירה לא הוכח יש לטעון לפני שלב ההוכחות, אני אלעג לו, גם אלעג. אני אלעג לו מכאן ועד להודעה חדשה, עד שהוא יילך הבייתה, ואם נראה לי שיש בכך חשיבות ציבורית – אני אמשיך ללעוג עליו גם אחר-כך, ואפילו אחרי מותו – עד דור עשירי, עד עולם.

ואם אותו השופט הביא לכך שכיום על ההלכה האידיוטית הזאת חתומים שמונה שופטים של בית המשפט העליון – אני  אלעג למוסד הזה כולו.

לא, יש לי כבוד מלא לבית המשפט העליון, אבל מי שקורא לרוקן את הירקון ממימיו הבאושים, ולהחליפם במים זכים ורעננים – אי אפשר לומר שאין לו כבוד לירקון.

“אסור לאיש ללעוג לשופטי ישראל”.

מדוע מותר ללעוג לשר הנלעג, לנשיא-המדינה הנלעג, ולא לשופט הנלעג?

“מקל וחומר אסור לשר (שהוא חלק ממוסדות המדינה והדמוקרטיה) ומקל וחומר בן בנו של קל וחומר אסור לשר המשפטים. זוהי בהקצנה ‘טריפה בהיכלו של משפט'”.

כן, לכך אני מסכים. אני מסכים שהאיסורים המוטלים על כל אדם מוטלים מקל-וחומר, וגו’, גם על שר, ולא כל שכן, בהקשר זה, גם על שר המשפטים, אבל זו כבר מוסכמה כללית, אשר  אינה צריכה התייחסות נפרדת, אלא כאשר דנים במידת החומרה שבהפרתן של נורמות כאלה ואחרות.

אם “מידת הגינון” מחייבת אותי להרכין ראשי בפני השופט בזווית של 30 מעלות, נניח, אין צורך להסביר לי מדוע שר המשפטים צריך להרכין ראשו בזווית של 40 מעלות, לפחות, והייתי מחמיר וגורס אף 60 מעלות, אם לא 90.

אלא מאי? לפני שמוכרים לי את הקל-וחומר, צריך לשכנע אותי בהנחת-הבסיס לקל-וחומר הזה, ועם כל הכבוד, המחבר המלומד לא עשה אפילו צעד אחד קטן בכיוון הזה.

“זוהי פגיעה פוטנציאלית בסדר החברתי, שאחריתו מי ישורנה”.

מילא, כאשר רוצחים שופט, כאשר משחדים שופט, כאשר מזייפים פסקי-דין, בוודאי שיש בכך “פגיעה פוטנציאלית בסדר החברתי, שאחריתו מי ישורנה”, אבל גילוח-וצחצוח, הצדעות, הרכנת-ראש בזווית-המינימום הנכונה – מה לכל אלה ול”פגיעה פוטנציאלית בסדר החברתי”?!

והייתי מוסיף עוד: אוי לה לחברה שהיא עד כדי כך פגיעה ושברירית.

והייתי מסתכן ומוסיף: אם הייתי יכול לפגוע בסדרים ה”חברתיים” של מערכת המשפט ע”י הרכנת-ראש בזווית של, למשל, 10 מעלות “בלבד” – הרבה מתחת למינימום-הגינון ההכרחי – הייתי עושה זאת מזמן!

“הפגיעה קשה שבעתיים כשהיא נשמעת לא רק משר משפטים מהשורה, אלא משר משפטים שהוא פרופ’ מכובד למשפט”.

כן, כן, על הקל-וחומר הזה כבר עמדנו, לעיל.

“כאמור, לשון פוגענית וקנטרנית איננה חלק מביקורת לגיטימית, גם אם הביקורת כשלעצמה תהא נכונה וצודקת”.

חיפשתי בנרות את ה”אמור” הזה, ולא מצאתי, אבל לפני שנזקקין לקלישאה הזאת, מן הראוי להבהיר אם הדובר באמת מתכוון להיבט ה”לינגוויסטי” של הדברים, או להיבט המהותי שלהם.

אחר-כך יש להבהיר גם מה יישאר מהביקורת הלגיטימית, אם לא נתיר ביקורת “פוגענית”.

ומהי לשון “קנטרנית”? האם זה עניין “לשוני” גרידא, או עניין מהותי?

אם אני אומר לשופט כי כאשר אני טוען בבית המשפט על פי ההלכה שהוא-עצמו פסק, אבל מעמיד פנים כאילו זו המצאה שלי, השופטים מסתכלים עלי כעל אידיוט מושלם, והמבט בעיניהם לא משתנה גם כאשר אני מגלה להם את המקור ממנו אני שואב – האם יש בכך “לשון פוגענית וקנטרנית”, או רק ציון של עובדה (לא נעימה, כמובן)?

“מסתבר, שלשון בוטה ומוקצנת עלולה ‘להדביק’ לא רק את הציבור הרחב, אלא גם שופטים נכבדים. גם הם, לעתים, שוגים בהתנסחותם ואי כיבודם את השר. גם שר המשפטים, תהא דעתו ככל שתהא, מכובד מעצם תפקידו וכהונתו. והנה, מסתבר מקריאת העיתונים, שאחד משופטי בית המשפט העליון הנכבדים כינה את שר המשפטים במילים ‘(פרידמן) הוא אחד מאלה שנקלעו למערכת המשפט כאורחים לרגע, ומתהדרים לשווא בתואר של מי שמבקשים את טובתה’. האמנם אורח לרגע?”.

נאה, לשם האיזון, וכדי שלא יאשימו את הכותב בחנופה כלפי השופטים, וזה בסדר גמור, אבל השאלה שבסוף הפיסקה (“האמנם אורח לרגע?”) מראה שלא הצד הלשוני הוא אשר הפריע לכותב, אלא הצד המהותי.

נניח ששר פלוני נפטר אחרי הבחירות, וימים ספורים לפני כינונה של הממשלה החדשה. בנסיבות כאלה ראש הממשלה – גם בממשלת-מעבר כזאת – נכנס, אוטומטית, לנעליו של השר המנוח, אבל אם הוא ינסה לבצע מחטפים בימים הספורים האלה, אפשר לומר עליו שהוא “אורח לרגע”, למרות שמבחינה חוקית יש לו מלוא הסמכויות.

והייתי מעז לומר, ללא היסוס: לו אני אורח-לרגע על כורסת שר המשפטים – אפילו לחצי דקה – אני מנצל את זה “ניצול ציני”, חותם על תקנה המאפשרת כפירות בכתב במשפטי התעבורה, ומייד רץ, במו-רגלי, אל המדפיס הממשלתי – לפני שהבא אחרי יספיק לחתום על תקנה המבטלת את חלום נעורי המשפטיים (לרוץ אל המדפיס הממשלתי אוכל גם אם בינתיים פקע המינוי שלי (יש הלכה פסוקה על כך).

“אילו אני אותו שופט נכבד, הייתי מוותר ללא היסוס על שימוש לשון זה המקל ראש עם השר ולא מכבדו דיו”.

אכן, ככל המדובר בעניינים-של-טעם, אפשר בהחלט לוותר על כך, אבל כאשר מדובר בעניין מהותי, הנחוץ לו לדובר, לשיטתו, אי אפשר לומר לו “באיזה סגנון אדוני מדבר”. כן, כן, גם לאדמונד לוי מגיע צדק.

“אני מעז לנחש, שגם אותו שופט שכתב את שכתב, ויכול היה להימנע מלכתוב את שכתב, מיצר על כך. אלא שבצד דברים אלה, כתב אותו שופט את הדברים הנכוחים והנכונים שלהלן: ‘…כפי שזה פורש בפסיקתו של בית המשפט העליון, שגם אם כב’ השר אינו מסכים לה, הוא מצווה, כאזרח ומקל וחומר כשר המשפטים, להרכין ראש בפניה'”.

אני לא חושב שאדמונד לוי “מיצר” על הדברים שכתב, משום שאצל אדמונד לוי אין חרטה, זולת חרטה-בארטה, ובעניין המסויים הזה יש יותר מאשר סתם “יסוד להניח” שמכתביהם של דורית ביניש, איילה פרוקצ’יה ואדמונד לוי היו מתוזמנים ומתוזמרים כך שכל אחד מהם ניגש לאותו העניין מזווית אחרת.

באשר ל”מחוייבות” של השר “להרכין ראש” בפני הפסיקה של ביהמ”ש העליון, ובאשר להיותם של הדברים האלה “נכוחים ונכונים” – על כך כתבתי במקום אחר.

“הגם שאני מצדד, כעקרון, בדברים אחרונים אלה, אינני מצדד בביטוי הגנאי ‘אורח לרגע’. רצוי היה לוותר עליו”.

אכן, הביטוי “אורח לרגע” יכול להיות גם ביטוי-גנאי, וגם עניין מהותי, אבל באשר לכוונתו של אדמונד לוי בביטוי הזה, רצוי היה לשאול אותו למה הוא מתכוון, לפני שתוקפים אותו. זה לא רק יותר הגון, אלא גם יותר חכם.

“כאמור, בענייני כבוד וגינונים חשובים עסקינן ברשימה קצרה זו. לא בענייני מהות. אבל כשהכבוד עלול להתדרדר לאשפתות (חלילה) מחמת שר המשפטים, הופך הכבוד והופכים הגינונים להיות מהות בעצמם”.

הנה, יצא המרצע מן השק: אחרי הליכה סחור-סחור מה שהתחיל אצלו כ”אך ורק גינוני כבוד” הופך, בלי שנשים לב לכך, ל”מהות בעצמם”.

האמנם “שופטים”?

במחלוקת שבין השופטים לבין שר המשפטים, דניאל פרידמן, השופטים לא פועלים כשופטים. הם לא מכריעים במחלוקות או סכסוכים שבין אחרים. הם פועלים כבעלי עניין. בתור שכאלה הם בעלי עניין לגיטימיים, בין אם הם צודקים, בין אם הם לא צודקים, אבל לצורך זה הם לא “שופטים”, ואין להם יותר חובות או יותר זכויות מאשר לכל אדם אחר.

לפיכך כל המאמר בו אנו דנים מבוסס על תשתית עובדתית לא-רלוואנטית.

על הגינונים

גינוני-הכבוד, כשלעצמם, אינם מעידים על כבוד, ובוודאי שאינם יוצרים כבוד.

מרצה שלי בפקולטה למשפטים, שהיה פונה אלי בשמי הפרטי, ולימים, כשופט ביהמ”ש העליון, היה פונה אלי ב”אדוני” מכופתר – האם יש בכך לומר כי אז הוא חלק לי פחות כבוד, וכי היום הוא מכבד אותי יותר? לא, הוא בסך-הכל פונה אלי “לפי הספר”, או לפי מאמרו של עו”ד פיני רובין, כמצוות שופטים מלומדה.

כאשר אני פונה אל שופט ב”אדוני” או ב”כבודו”, אין בכך שום ראייה למידת הכבוד שאני רוחש לו, או שאני לא רוחש לו, ואני גם לא פונה אליו “לפי הספר”, כי זה לא כתוב בשום ספר. אני פונה אליו כך, רק כדי שלא ידפוק לי את הקייס.

מתי אני יודע שהשופט אכן רוחש לי כבוד אמיתי? כאשר הוא פונה אלי בשמי הפרטי. זה לא “גינון כבוד” אלא ביטוי לכבוד אמיתי.

גם הנימוס – ערך חשוב כשלעצמו, הנמצא, לדעתי, אי-שם בין הגינונים לבין ביטוי הכבוד האמיתי – מחייב לפנות אל כל אדם כפי שאותו האדם היה רוצה שיפנו אליו.

ואיך אפשר לדעת כיצד רוצה אדם שיפנו אליו? הוא משדר את זה, ואם הוא לא משדר, ישנה בעייה גם לו וגם לפונה אליו, ושיסתדרו להם לבד.

ואם תשאלו אותי, אומר לכם כי ימות-המשיח יגיעו לאולמות בתי המשפט כאשר שופטים ומתדיינים יפנו אלה לאלה בשמותיהם הפרטיים. רק  אז נדע כי הכבוד הוא כבוד אמיתי, כי גר זאב עם כבש וכי המימרה “בית המשפט יושב בתוך עמו” היא אכן אמיתית, ולא סתם המצאה שדופה מבית מדרשו של הקופירייטר חיים כהן.

עוד על הגינונים

אם הכותב אומר כי ברשימה בה עסקינן הוא עוסק “אך ורק בגינוני הכבוד”, ולא עוסק “כאן ועכשיו לגופה של המחלוקת”, נשאלת השאלה מה הפסול באמירה “עם כל הכבוד, אדוני אידיוט”?

וכמובן, עם הרכנת-הראש בזווית המתאימה, לפחות.

________________

המלצת היום: על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר