על מה רגשו הרוחות?

רב”ט ק’, מש”ק לוגיסטיקה המשרת באוגדה 340 של פיקוד מרכז, כתב לרמטכ”ל, רב אלוף גבי אשכנזי:

“אח שלי גיבור, יש לי הצעה מפתה אליך, אם אתה יכול לקנות לכל חייל מטריה בעשרה שקלים וכך לחסוך לנו את ההוצאה הכספית הזאת”.

 האימייל הגיע למזכירות הפיקוד העליון (מפ”ע), שם בודקים כל מסר שמגיע לרמטכ”ל לפני שמעבירים אותו לעיונו. הקצינות, שראו את הודעת הדואר האלקטרוני ואת הניסוח יוצא הדופן, החליטו שלא להעביר את הבקשה לרמטכ”ל, אלא להעביר מסר למפקדיו של החייל על מנת שישקלו את הטיפול המשמעתי בו.

מפקדיו של החייל לא אהבו את הדרך בה פנה לרמטכ”ל והוחלט לשפוט אותו על ידי מפקד האוגדה, תת אלוף אגאי יחזקאל, בגין עבירה של התנהגות מבישה, וזה גזר עליו 35 ימי מחבוש (חנן גרינברג, Ynet, 29.10.2008).

היאך מטפלין בזוטי-הדברים

כנראה שבלי הפגנת הטימטום היומית שלו צה”ל כבר לא מסוגל לתפקד, שמא יחשדו בו, חס-וחלילה, כי חזרה אליו מידה מינימלית של תבונה, ואנה אנו באים.

ראשית – הקצינות במפ”ע פעלו שלא כדין: פנייה אל הרמטכ”ל צריכה להגיע אל הרמטכ”ל. אכן, הרמטכ”ל לא יכול לטפל בכל דבר ועניין (הוא גם לא חייב ומסוגל להתמצא בכל העניינים), ולכן מן הראוי להעבירה להתייחסות הדרגים המקצועיים של הצבא (כגון ראש אט”ל, אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, או היועץ הכספי לרמטכ”ל), ואם קיימת (כנראה שקיימת) בעייה תקציבית – דהיינו על חשבון מה לתת לחיילים מטריות, אם בכלל – הדרגים המקצועיים ימליצו לרמטכ”ל מה שימליצו, והוא יחליט כהבנתו. ייתכן שהרמטכ”ל יאמר לפונה “אין לי”, ויעביר את המלצתו לגורמי התקציב במשרד הביטחון, ואלה ייתכן שיפנו עם זה למשרד האוצר, אם זה נראה להם חיוני.

כך מתנהלים העניינים בכל גוף מסודר, אבל כנראה שהצבא אינו מסודר יותר ממשרד המשפטים, למשל, שגם בו הפקידים מיירטים את הפניות אל הדרג המדיני, ועושים בהן כבתוך שלהם.

הפן ה”משמעתי” של הפרשה

האם החייל “עקף” את דרגי הפיקוד בפנותו ישר אל הרמטכ”ל? לא, כי הוא לא התלונן על כך שהוא קופח בחלוקת המטריות ביחידה, חס-ושלום, אלא רק הציע “הצעת ייעול” הנוגעת לצה”ל בכללותו – וזאת הוא עשה ככל אזרח מן השורה.

אפשר לומר, מעבר לדרוש, כי גם אם הייתה זו תלונה כאמור, אפשר היה להעבירה לנקח”ל, (נציב קבילות החיילים) ולהשיב לפונה כי כך נעשה, משום שהכתובת לתלונות כאלה היא הנקח”ל, ולא הרמטכ”ל..

ומה בדבר ה”סגנון” של הפנייה?

לדעתי הפנייה הזאת דווקא מביעה חיבה לרמטכ”ל. צה”ל אמור (וגם מתיימר) להיות “צבא העם”, וגבי אשכנזי הוא רמטכ”ל אשר מדבר עם החיילים – עד אחרון הטוראים – בגובה העיניים. אני בטוח שאם המכתב היה מועבר אליו, הוא היה מקבל את התואר “אח שלי גיבור” בחיוך, ואפילו כמחמאה, ובוודאי שלא היה נעלב (ע”ע אחי גיבורי התהילה; אחים לנשק; אנשים אחים אנחנו). ייתכן מאוד שאשכנזי אפילו היה עונה לחייל במכתב תודה על ההצעה, יחד עם “העברתי את הצעתך לגורמים המתאימים”.

על הטיפול במישור ה”משמעתי”

האם טיפולן של קצינות מפ”ע במישור ה”משמעתי” היה ראוי?

בהחלט לא.

באמ”ש (אגף משאבי אנוש) ישנו מדור משטר ומשמעת, אשר ייתכן שהחליף את שמו מאז שבראשו עמד מנחם סבידור ז”ל, אבל בכל מקרה סביר שיש בצבא גוף מטכ”לי כלשהו הקובע נורמות התנהגות של חיילים, ומנחה את הצבא כולו.

במקרה הזה בוודאי שהיו לפנייתו של החייל היבטים כלליים, החורגים ממקרהו הפרטי של הפונה, ולכן מן הראוי היה להעביר את הנושא לדרג המטכ”לי, ע”מ שייתן את דעתו לכך.

סביר להניח שהדרג המטכ”לי היה עובר על העניין הזה בחיוך, אפילו בצבא הזה (או, לכל היותר, היה ממליץ למפקדיו של החייל לקרוא לו לשיחה, אבל כאשר קצינות בפיקוד העליון מעבירות את הטיפול בנושא היישר למפקדיו של החייל, חזקה על אלה שיראו את ה”הפנייה” הזאת כפקודה מהרמטכ”ל לדפוק את החייל ש”התחצף” אליו, אפילו שהרמטכ”ל כלל לא ראה את המכתב, ולכן לא יכול היה להיעלב.

כיוון שהרמטכ”ל לא נעלב, המקסימום שאפשר לייחס לחייל הוא “ניסיון” להעליב את הרמטכ”ל, אבל כדי להוכיח את עבירת הניסיון צריך להוכיח את הכוונה הפלילית, ובמקרה הזה קשה להניח שאכן הייתה כוונה כזאת.

התוצאה הסופית היא שמי ששפטו את החייל היו, למעשה, הקצינות במזכירות הפיקוד העליון.

שאלות-לדוגמה, בערך משולש פשוט

·           אם על פנייה כאמור נענשים ב-35 ימי מחבוש, איזה עונש יש להטיל על חייל אשר הציע את אותה ההצעה, אבל התבטא כלפי הרמטכ”ל במלים גסות ומעליבות ביותר?

·           אם על פנייה כאמור נענשים ב-35 ימי מחבוש, איזה עונש יש להטיל על חייל אשר הציע את אותה ההצעה, באותן המלים הגסות והמעליבות ביותר, אבל לא לרמטכ”ל, אלא לשר הביטחון? לראש הממשלה? לנשיא המדינה?

·           אם על פנייה כאמור נענשים ב-35 ימי מחבוש, איזה עונש יש להטיל על חייל אשר הציע לתת לכל חייל לא מטריה, אלא מכונית, טנק או מטוס, באותן המלים הגסות והמעליבות ביותר, אבל לא לרמטכ”ל, אלא לשר הביטחון? לראש הממשלה? לנשיא המדינה?

מסקנה

“אחידות הענישה” הוא עקרון מוכר וידוע בתורת הענישה, אשר אין צורך אפילו להסבירו, גם למי שאינו משפטן.

הצד השני של אותו המטבע הוא הדיפרנציאציה של הענישה: גזירת עונש שונה על לא רק על עבירות שונות, אלא גם על רמות חומרה שונות, ונסיבות המשתנות ממקרה למקרה.

לכאורה לא צריך להפריע לנו אם ניתן את העונש המקסימלי לכל העבירות ובכל הנסיבות, העיקר להעניש את העבריין, ולהרתיע את כל הבריות.

“אחידות” כזאת לא רק שהיא מקוממת את הלב, אלא גם מחטיאה את המטרה, כי אם אני מקבל מאסר-עולם גם על עבירת חנייה וגם על רצח, כבר יותר “כדאי” לי לרצוח (ואם יוסיפו לי מאסר-עולם – אפילו “מצטבר” – גם על החנייה, אני אתחיל לרצות אותו רק בעולם הבא … אז מה אכפת לי לרצוח?).

המסקנה שלי היא שיש למנות ליד הרמטכ”ל יועץ לענייני פרופורציות.

אותו היועץ ידאג גם לכך שכל חייל מתוק הנמס בגשם יקבל רק מטרייה, ולא סככה שלמה, כי לא זו בלבד שאנחנו בבעיות תקציביות חמורות, אלא שבגשם כבד קשה לרוץ עם סככה על הגב, עד לתחנת האוטובוסים הסמוכה לבסיס.