כיכר צה”ל בירושלים, 22.9.2008: פיגוע טרור, או תאונת-דרכים?

כיכר צה”ל בירושלים, 22.9.2008: פיגוע טרור, או תאונת-דרכים?

שמחה ניר, עו”ד
23.09.2008 00:55
תאונה של איבוד שליטה

תאונה של איבוד שליטה


כדי לדעת אם מה שנראה כתאונה אכן היה תאונה, ולא מעשה מכוון, יש צורך בנקודה ארכימדית. ראייה נוספת, אשר יכולה לתמוך באפשרות האחת או באפשרות האחרת *** במקרה הזה היה שידור חי ממקום האירוע, ואיש לא העלןה את האפשרות הזאת ברצינות *** ספק אם משטרת התנועה הוזמנה למקום האירוע



מירי ושולי שאול זכרונם לברכה, תאומים בני 15 חודשים, נדרסו למוות לפני שנים אחדות, על ידי נהג שעלה על המדרכה בפתח-תקווה.

איש לא ראה באירוע הזה משום “פיגוע דריסה”.

מדוע? משום שהנהג היה יהודי, משום שלא הזדמן למקום יהודי אחר, חמוש, משום שזה לא היה בירושלים, ומשום שהימים והאווירה דאז היו שונים.

זה היה מזלו של הנהג הדורס, אשר הועמד לדין, נענש כפי שנענש, אבל נשאר בחיים.

תאונות של איבוד שליטה, כולל עלייה על המדרכה, אינן דבר נדיר, ואיש לא רואה בכך “פיגוע חבלני” – אלא אם הוכח ההיפך.

ביום 22.9.2008 בערב, בכיכר צה”ל בירושלים, עלה רכב על המדרכה, ופגע בכ-20 איש, חלקם נפצעו קל, חלקם בינוני וחלקם קשה. איש, למרבה המזל, לא נהרג.

ישראלי חמוש, אשר נכח במקרה במקום האירוע, ירה בנהג והרגו.

הנהג היה ערבי, והרכב – בעל לוחיות זהות צהובות, רשום על שם תושב ג’אבל מוכאבר.

האמנם פיגוע טרור?

עד לשידור הטלוויזיה, סביב חצות הלילה, אי אפשר היה לדעת. כל הדוברים, ובמיוחד כתבנו אורי כהן-אהרונוב, חזרו, כמו מנטרה עבשה, על המלים “מחבל” או “מפגע” עשרות פעמים, אולי מאות.

כדי לדעת אם מה שנראה כתאונה אכן היה תאונה, ולא מעשה מכוון, יש צורך בנקודה ארכימדית. ראייה נוספת, אשר יכולה לתמוך באפשרות האחת או באפשרות האחרת.

אחת הראיות אשר “הולכות עם כל דבר” היא ההודעה שמוסר הנהג לחוקר המשטרתי. כמובן שאם המעשה היה מכוון, הנהג לא ישוש לנדב הודאה במעשה מכוון כזה, ולכן משתדלת המשטרה למצוא עדי-ראייה, או ראיות “חפציות” אשר יכולות להטיל אור על המקרה.

ומה קורה כאשר הנהג נהרג? אין מה לחקור, ולמשטרת התנועה גם אין עניין בחקירה, משום שהחוק בישראל אינו מאפשר להעמיד לדין את מי שמת.

למשטרה הירוקה, ל”זרועות” ולציבור הרחב יש עניין רב בכל מקרה בו ייתכן שהאירוע היה פיגוע טרור. זה חשוב כדי להפיק לקחים למניעת פיגועים בעתיד, זה טוב כדי להרוס בתים, וזה טוב עבור ההמון הסוער, כתירוץ להפגנות בקריאת מוות לערבים.

מה הסבירות שאירוע כזה הוא פיגוע ולא תאונה? בנסיבות רגילות הסבירות היא נמוכה מאוד, עד אפסית, אבל כאשר מדובר בירושלים, ובנהג ערבי, הסבירות גבוהה יותר,  אבל, בהעדר נקודה ארכימדית, היא עדיין לא מטה את הכף לצד הפיגוע.

אבל כאשר הציבור רוצה שזה יהיה פיגוע, מספקים לו את הסחורה, וחוזרים.אין-ספור פעמים על המנטרה “מפגע” או “פיגוע”.

אכן, פעם אחת העלה כהן-אהרונוב אל האפשרות שהאירוע הזה לא היה פיגוע, אלא תאונה, אבל זה היה “בצחוק”, משהו מעין “עוד מעט יגידו לנו שגם זה היה תאונה”.

“גם זה” – ברמז על שני פיגועי הדריסה הקודמים בירושלים, באמצעות טרקטורים, שגם בהם (לפחות באחד מהם) משפחתו של הנהג טענה שהאירוע  לא היה פיגוע, אלא תאונה.

יש הבדל מסויים בין שני האירועים הקודמים והאירוע האחרון. אפשר להירדם על ההגה, ולעשות תאונה, אבל אי אפשר להירדם על ההגה ולהתחיל לנסוע, ולאור ההבדל הזה אפשר לצאת מתוך ההנחה הראשונית – הניתנת לסתירה, כמובן – ששני אירועי-הטרקטור אכן היו פיגועי-טרור, ואילו האירוע בכיכר צה”ל היה תאונת-דרכים.

כדי לדעת את האמת – ככל האפשר – צריך היה לערב בחקירת האירוע גם את בוחני משטרת התנועה, אבל מתוך הכתבה, שהועברה בשידור חי ממקום האירוע, למעשה עד לסיומו, ספק אם אכן הוזמנו למקום גם בוחני התנועה.

ואם אכן הם הוזמנו, נשאלת השאלה מדוע כתבנו לא ראיין גם אותם.

להבדל בין תאונה לפיגוע ישנה גם משמעות משפטית, משום שאם, למשל, המוסד לביטוח לאומי רוצה לחסוך לעצמו את התשלומים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, הוא ינסה לגלגל את האירוע ואת הנזקים לפתחן של חברות הביטוח, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

למאמר ההמשך

למאמר-תשובה למתווכחים

__________________

 

זה אוף-טופיק, אבל חשוב!

כמו קאטו הזקן, הרשו לי לחזור שוב ושוב על הקריאה לממשלה אידיוטית, בעניין שחרור מחבלים

תמצית הנושא:

עסקות לחילופי מחבלים תמורת חיילינו ואזרחינו אשר נפלו בידי האוייב הן הכרח בל-יגונה. כך היה וכך יהיה – עד אשר יבוא שלום עלי-ארץ, אם וכאשר.

גם המחיר לעולם לא יהיה אחד-לאחד. את זאת הכל יודעין.

אבל השאלה החשובה היא מדוע להעניק למשוחררים, מלבד החופש, גם חנינה נשיאותית בלתי-הפיכה, כאשר אפשר, על פי החלטה מנהלית של הממשלה, “להפסיק את הביצוע” של המאסר, ולזרוק אותם החוצה עם מכתב-אזהרה שאם הם יוחזרו, אוטומטית, ל”המשך הביצוע” – בלי שום הליך משפטי.

הסברים נוספים אפשר למצוא במכתב-התזכורת שלי, מיום 2.10.2007, אל שר המשפטים, דניאל פרידמן (“הנדון: שחרור מחבלים – לא בדרך של חנינה “נשיאותית” (המשך מצעד האיוולת)“).

הבעייה הכי כאובה היא שהפקידים במשרד המשפטים מיירטים את כל הפניות אל השר, ולא מוכנים להודות בכך שכל השנים הם וקודמיהם נהגו בנושא הזה (כמו בעוד נושאים, מן הסתם) בצורה מטומטמת ואידיוטית.

עוד פחות מזה הם מוכנים להודות שהילד שאומר “המלך עירום” הוא לפעמים צודק.

גם ראש הממשלה ונשיא המדינה ממלאים פיהם מים.

כל הקורא את הדברים האלה מוזמן להעתיקים ולהפיצם בכל העולם – ובמיוחד לראש הממשלה ושריו – גם בממשלה הזאת וגם בכל ממשלה עתידית – עד שהם ילמדו.

רצוי גם לשלוח את זה לנשיא המדינה, שמעון פרס, ולכל הנשיאים שיבואו אחריו – עד שהם ילמדו.

עד שהם ילמדו, סוף-סוף, שגם כאשר יש הכרח לשחרר אסירים כחלק מהסדר מדיני – לא צריך לתת להם במתנה גם חנינה בלתי-הפיכה, בחתימתו של נשיא המדינה.

העתיקו והוסיפו את זה בשולי כל מאמר שאתם מפרסמים וכל מייל שאתם שולחים.

תודה,  שמחה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר