שמחה ניר, עו”ד נ’ מדינת ישראל: בקשת רשות לערער: מבוא

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/44064
 
שמחה ניר, עו”ד 16.09.2008 09:20

עם פקקים באזניים

עם פקקים באזניים

היה לכם פעם קופירייטר בשם חיים כהן, אשר טבע את האימרה “בית המשפט יושב בתוך עמו”. והוא אכן צדק: בית המשפט יושב בתוך עמו, אבל עם פקקים באזניים (מטאפורה, מטאפורה!).


רע”פ 7491/08

 

בבית המשפט העליון בירושלים

 

המבקש: שמחה ניר, עו”ד, משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281,

 

טל’ 050-7520000, פקס’ 09-7424873

 

נ        ג        ד

 

המשיבה: מדינת ישראל

 

 

בקשת רשות לערער

 

על פסק-דינו של כב’ ביהמ”ש המחוזי בת”א-יפו מיום 22.6.2008 בתיק ע”פ 71506/07.

 

נימוקי הבקשה

 

לתוכן העניינים

 

מבוא

 

הדברים הנאמרים בבקשה זו נאמרים בדם-ליבו של המבקש.

 

המבקש מעודו לא נגע לרעה, אפילו בזבוב, וכל רצונו אינו אלא שיתנו לו את חופש-הביטוי. את החופש לומר דברים מקוממים ומרגיזים. דברים “קשים לעיכול”, את החופש לבקר את הרשויות – כולל אתכם, השופטים.

 

לבקר שופטים אשר לא מתייחסים לטענות הנטענות בפניהם – מתוך הנחה שאכן כך הוא – ולייחס להם חוסר יושר אינטלקטואלי, למשל, זה לא “לגעת לרעה”, אלא ביקורת שיש להתמודד איתה, לגופה. פרשנות לגיטימית לעובדות נתונות.

 

לבקר שופטים אשר לא מתייחסים לטענות הנטענות בפניהם, כאשר יש יסוד להניח שיש להם אינטרס בעיוות-הדין – מתוך הנחה שאכן כך הוא – ולייחס להם שחיתות, למשל, זה לא “לגעת לרעה”, אלא ביקורת שיש להתמודד איתה, לגופה. פרשנות לגיטימית לעובדות נתונות.

 

כן, אני מכיר את התשובת-בצפר שלכם: כן, בטח, אנחנו מקבלים את הביקורת באהבה, למרות עגמת-הנפש ושברון-הלב, אבל … הסגנון …

 

תסלחו לי מאוד, אבל הדיבורים על ה”סגנון” הם דברים בטלים, דברים בטלים, דברים בטלים!

 

הא ראייה שכאשר עמדתי מולכם ואמרתי השופט אברהם בייזר השתטה, וגם התגריתי בכם: נראה אם תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר!“, אתם לא העזתם לגעת בי, כי זה היה בתחום הקונסנסוס.

 

אבל אם אגיד את אותם הדברים ממש, ובאותו הסגנון, על שופט בימ”ש השלום בזרנוגה גימ”ל, אתם תקפצו על רגליכם האחוריות (מטאפורה, מטאפורה!). אתם תתקפו אותי על ה”סגנון”, ולא תתנו לי להוכיח כי השופט הנ”ל אכן השתטה.

 

אתם תתקפו אותי אפילו אם אני – בלי לנקוט כל עמדה, בשום סגנון – אפנה אל שר המשפטים, ואזמין אותו למנות ועדה רפואית – כסמכותו על פי התקנות – שתבדוק אם השופט מזרנוגה גימ”ל אכן השתטה.

 

וכל כך מדוע? משום שזה עדיין לא בתחום הקונסנסוס.

 

ואם זה עדיין לא בתחום הקונסנסוס, אסור לי לפנות אל השר, כרשות מוסמכת, כדי שיפעיל את סמכותו החוקית. כמובן שאם היה שמי בישראל עו”ד רפאל שטוב, והפנייה הייתה אל שר הדתות בעניין דיין ביה”ד הרבני בזרנוגה גימ”ל, זה היה כשר-למהדרין, כי אתם הרי מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון-הלב, ועגמת-הנפש.

 

בתנאי, כמובן, שהביקורת היא על אחרים.

 

 

ה”הכרות” שלי אתכם החלה לפני כארבעים שנה, ואני אז סטודנט צעיר בתחילת דרכי בפקולטה למשפטים, כאשר טענתי בפניכם כי תקנה מסויימת אינה בסמכותו של השר אשר התקין אותה.

 

אתם, אולי משיקולי פוליטיקלי-קורקט, ואולי סתם משיקולי-אגו, לא רציתם לקבל את הטענה, ולכם התעלמתם מטענותי. לימים, אחרי שהפרופ’ אמנון רובינשטיין, במאמר שפירסם בהארץ, העלה את אותן הטענות ממש, אתם כבר התייחסתם אליהן, אבל חמקתם בדלת האחורית אל התוצאה שהייתם נעולים עליה.

 

מאוחר יותר, כאשר טענתי בפניכם כי גם הקונסטרוקציה החדשה שלכם לא מחזיקה מים, חזרתם והתעלמתם גם מטענותי החדשות.

 

יכולתם אז לעשות את הדבר הגאוני-בפשטותו ביותר האפשרי: לקבל את הטענה, לקבוע שהתקנה אינה בסמכותו של השר, ולהמליץ לכנסת לחוקק תיקון לחוק, כך שהשר יהיה מוסמך להתקין את התקנה.

 

פתרון חזק, מהיר ואלגנטי, אבל הגאוני-בפשטותו היה, מן הסתם, למעלה מכבודכם, בדיוק כמו הגאוני-בפשטותו המוצע לכם להלן, בחלק י”ח, סע’ 3, ואני מסיפק אם תקבלוהו, ואפילו אם בכלל תתייחסו אליו.

 

כאשר אדם טוען בפניכם, ואתם לא מתייחסים אליו פעם, פעמיים, עשרים, אין לו ברירה, אלא להרים את הקול, להחריף את הטון, לשכלל את הטיעון בכל תיק ותיק, לסגור בהדרגה את כל הפרצות, ולדחוק אתכם לפינה בה אין לכם ברירה, אלא לקבל את הטענות.

 

אם אתם רוצים – אתם מתרצים, אבל אם אתם נעולים ואינכם רוצים – שהשם ישמרנו. אתם יוצאים מגדרכם, ומתחילים לדבר על ה… “סגנון”, איך לא.

 

וכאשר נוגעים לכם בעצבים הרגישים שלכם, גם הסגנון שלהם – של שופטי ביהמ”ש העליון – הופך ל”לשון ביבים“, כאשר הוא בא ממקלדתו של שמחה ניר.

 

 

האירוע המכונן השני שלי בנושא הזה היה בסוף כהונתי כסטודנט למשפטים, כאשר שמעתי את המרצה שלי, מישאל חשין, מפנה אליכם אצבע מאשימה: כבוד בית המשפט, כך אמר, כאשר מעלים בפניכם טענות, אתם יכולים לקבלן, או שלא לקבלן, ואנחנו נכבד את פסיקתכם, אפילו אם אנחנו חולקים עליה – אבל אל תתעלמו מהטענות.

 

והפאנץ’-ליין, אליבא דחשין: אל תצפצפו על בני אדם!

 

לתומי סברתי כי כניסתו של הבן-סורר הזה לביהמ”ש העליון תביא ותפיח עימה רוח חדשה לביהמ”ש העליון, ולמערכת המשפט כולה, אבל מהר מאוד התבדיתי, כי הנאה-דורש הזה לא היה נאה-מקיים.

 

ומה אני יכול לומר כאשר “מישה” שלכם מתעלם מטענותי, פרט לכך שהוא “מצפצף על בני-אדם”, כהגדרתו-הוא, ובכך לייחס לו צביעות?

 

והנה, במקום שהוא יסמיק מבושה, הוא אץ-רץ להתלונן עלי בפני משטרת-המחנה (מטאפורה מבית מדרשו של עו”ד ד”ר חיים משגב, אב-בית-דין בביה”ד המשמעתי (!) הארצי של לשכת עורכי-הדין).

 

יללת הצבוע.

 

 

אני לא יודע אם מישאל חשין היה צבוע גם לפני שהוא היה לשופט, אבל זה לא מעניין אותי, כי אז הוא היה אדם פרטי, אבל היום הכל יודעים כי מישאל חשין צבוע. כך הוא היה כשופט, וכך הוא גם כיום, כמי שמתייצב מול כל מצלמה וכל מיקרופון כדי להגן על מדורת-השבט.

 

ומי נדרש לשלם את המחיר על צביעותו? לא הצבוע עצמו, אלא מי שהיה הראשון לגלות זאת לציבור משלמי-משכורתו.

 

כאשר מישאל הנ”ל איים “לגדוע את ידו” של שר המשפטים, דניאל פרידמן, יצא חברכם אליהו מצא – חובב מצלמות ומיקרופונים בזכות עצמו – להגנתו: זה הטמפרמנט שלו … זו הייתה רק מטאפורה … הוא דיבר בדם-ליבו …

 

ואני, הקטן, כתבתי לו אז, בין השאר:

 

כולנו ראינו ושמענו אותך מגן על חברך, מישאל חשין.

 

על אמירתו כי “בית המשפט העליון הוא בית אבי, הוא ביתי, ואני אגדע את ידו של מי שירים עליו יד”, וכו’, אתה גוננת באמרך שהוא “דיבר מדם-ליבו”, ש”זה הטפמרמנט שלו”, ושהוא דיבר “רק במטאפורה”.

 

והרשה נא לי לשאלך, בכל הצניעות והענווה: מדוע, כאשר אחרים אומרים דברים כאלה עליכם, השופטים, אתם לא מגלים סלחנות כזאת?

 

והוא, כמובן, לא טרח לענות לי.

 

 

היה לכם פעם קופירייטר בשם חיים כהן, אשר טבע את האימרה בית המשפט יושב בתוך עמו. והוא אכן צדק: בית המשפט יושב בתוך עמו, אבל עם פקקים באזניים (מטאפורה, מטאפורה!).

 

וזאת, “בקליפת אגוז”, הבעייה שלכם: אתם רוקדים טאנגו עם עצמכם, אתם מקשיבים רק לעצמכם, לא מתייחסים למתדיינים בפניכם, ואחר כך אתם לא יודעים אם להתבכיין על אבדנו של אמון הציבור, או להתכחש לו.

 

 

וכעת, כמתאבן לבקשה גופה, אוברטורה מתיאטרון-האבסורד:

 

·                 בית המשפט העליון, שלא כדרכו, נותן פסק-דין בלי לחתום עליו, ובלי להעלותו על הכתב, אלא רק באופן “ווקאלי”, דהיינו בהקלטה, כאשר בעלי-הדין, כולם או מקצתם, לא נוכחים, והכל מתוך כוונה לשלוח את ההקלטה להקלדה ולתידפוס, על מנת להפוך את המוקלט לפסק-דין – בבוא העת.

 

·                 שבוע לאחר מכן שולחת המזכירות לצדדים – בטעות – את טיוטת פסק-הדין, לפני שהשופטים עוברים עליה, מגיהים, מתקנים לפי הצורך – וחותמים.

 

·                 שני הצדדים לא שמים לב לכך שהטיוטה אינה נושאת חותמת “מתאים למקור”, ובהיותם סבורים כי זהו העתק לא-חתום של פסק-דין חתום, מגיש כל אחד מהם עתירה לדיון נוסף.

 

שתי העתירות נדחות על-אתר, מבלי לדרוש תשובה מאף אחד מהמשיבים.

 

·                 שבוע לאחר שהגיעה הטיוטה לצדדים עוברים השופטים על התדפיס, מתקנים אותו כפי שנראה להם, וחותמים עליו אחרי שהם ציינו את תאריך החתימה – ולא תאריך ההקלטה – כתאריך פסק-הדין.

 

·                 המזכירות מוסיפה טעות-על-טעות, ולא שולחת לצדדים העתק מפסה”ד המתוקן וחתום.

 

·                 לימים מגלה אחד הצדדים את דבר קיומו של פסה”ד החתום, ומגיש עתירה חדשה לדיון נוסף.

 

·                 הצד השני, אשר בינתיים “נרגע” מהתשוקה לדיון-נוסף, מתנגד בטענה שהנושא הזה “כבר נדון בדיון נוסף”.

 

·                 הצד הראשון משיב לו: העתירה הקודמת, שלי ושלך, לא הייתה על פסק-דין, אלא על טיוטה, ושנינו הגשנו עתירות-סרק – אמנם בתום-לב. אני מוכן כעת לשלם עוד פעם את האגרה, להפקיד שוב את הערבות, לקחת את הסיכון שההחלטה בעתירה החדשה תהיה זהה להחלטה הקודמת, וגם “לחטוף הוצאות”, אבל אני עומד על זכותי לדיון נוסף בפסה”ד האמיתי, ולא בטיוטה.

 

הדבר ההגיוני והפשוט ביותר – “גאוני בפשטותו”, כמו שאומרים – הוא לאפשר לאיש לשלם שוב את האגרה, להפקיד שוב את הערבות, ולהעלות את העתירה ללשכתו של השופט התורן, אבל לא תמיד ההיגיון עובד, ויש מי שמתפרנסים מסיבוכם של עניינים – ונהנים מזה.

 

אורות, בבקשה!

 

הערה: מומלץ, לפני קריאת הפרקים כסדרם, לקרוא קודם את פרק הסיום (כ”ב): הערת-סיכום על אמון הציבור: תשובה לשופט-בדימוס אליעזר גולדברג, הנתל”ש הבא, ולכל מבקשי-נפשו של שמחה ניר.

 

ומכאן –

לנימוקי הבקשה גופה               לתוכן העניינים

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר